Make your own free website on Tripod.com

 

אַבִּל אַל-קַמְח Abil al-Qamh آبل القمح

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              2045.2960

גובה מעל פני הים:             414 מ'

נפה (1945) :                   צפת

מחוז (1945) :                  הגליל

שם המקום כיום:               תל אבל בית מעכה

ישובים סמוכים כיום:           מטולה, כפר גלעדי, יובל

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             4,615 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 3,116 דונם

                                    יהודית – 1,327 דונם

                                    ממשלתית -  172 דונם                   

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים – מוסלמים 70%, נוצרים 30%

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           229

       "       (1945):           330

       "       (1948):           360

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   מאי 1948

מגיני הישוב:                     אין נתונים

יחידה כובשת:                   אין נתונים

תאריך נטישה/גירוש:          10.5.1948 

סיבת נטישה:                    ב

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             חלק ממושב יובל

על חורבות הכפר:              (אין)

 

 

תיאור כללי

אבל אל-קמח, הכפר הצפוני ביותר בפלסטין, שכן על גבעה כ-2 ק"מ מדרום למושבה הציונית מטולה. פירוש שמו: "אחו של חיטה". כק"מ ממערב לו עבר הכביש הראשי טבריה – מטולה, וכק"מ ממזרח לו, גבול הלבנון. ואדי בריע'ית' (נחל עיון) זרם והתפתל ממערב לכפר. אדמות הכפר גבלו באדמות המושבה מטולה (בצפון-מערב), קיבוץ כפר גלעדי (בדרום-מערב), הכפר א-זוק אל-פוקאני (בדרום) וא-סנבריה (בדרום-מזרח). במזרח ובצפון-מזרח גבלו אדמות הכפר בשטח לבנון. כשליש מן התושבים היו נוצרים, והיתה להם כנסיה בכפר. שאר התושבים היו מוסלמים, ובהם גם שיעים (שנקראו "מתואלים"). בתי הכפר ניבנו מהחומרים בוץ, אבן ובטון. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות. רוב השטח החקלאי יועד לגידולי דגן (חיטה, שעורה). שטחי גידול חיטה הקיפו את השטח הבנוי של הכפר ונהנו משפע המים של האיזור. בגלל שפע המים נהגו תושבי האיזור לכנות את הכפר "אבל אל-מיה" (האחו של המים).[1]

 

ההסטוריה של הכפר

הכפר הוקם על שרידי העיר הכנענית "אבל". עיר זו היתה קיימת כבר באלף ה-3 לפנה"ס (תקופת הברונזה הקדומה). באמצע האלף ה-2 לפנה"ס היתה חלק מממלכת חצור. מוזכרת ברשימת הערים שכבש תחותמס ה-3 מלך מצרים בשנת 1468 לפנה"ס. במאה ה-10 לפנה"ס נכבשה העיר בידי ממלכת ישראל ונקראה "אבל בית מעכה". כמאה שנים לאחר מכן נכבשה בידי בן-הדד מלך ארם. בשנת 733 לפנה"ס נכבשה העיר בידי מלך אשור תגלת-פלאסר ה-3, ושמה מופיע בכתובות אשוריות שמציינות אותה בין הערים שנכבשו. השם "אבל אל-קמח" מופיע לראשונה בכתביו של הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאוי (מת ב-1228). בשנת 1596 הכפר היה שייך לנפת תבנין (מחוז צפת) ומנה 143 תושבים. לאחר הכיבוש הבריטי בשנת 1918 וחלוקת איזורי הכיבוש בין בריטניה לצרפת, נכלל הכפר בשטח הכיבוש הצרפתי. בהתאם לדרישות התנועה הציונית נערכו מספר תיקוני גבול בין השנים 1920-1924, שבמסגרתו סופח הכפר, יחד עם שטחים נוספים בגליל העליון, למנדט הבריטי של פלסטין. במפקד של 1931 נמנו בכפר 229 תושבים, ו-58 בתים. באומדן של 1945 נמנו בכפר 330 תושבים.[2]

 

1948 - נפילת הכפר

ע"פ תכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 נכלל הכפר, יחד עם כל איזור עמק החולה, בתחומי המדינה היהודית. במאי 1948 השתלטו הכוחות הציוניים על איזור עמק החולה ועל הכפר, במסגרת מבצע "יפתח". אין בידנו פרטים על כיבוש הכפר. בני מוריס, שמתבסס על דו"ח מודיעין של הצבא הישראלי, מוסר שהכפר ניטש מתושביו ב-10 במאי, תחת השפעת נפילתה של צפת הערבית ובגלל פחד של היקלעות לשדה הקרב לאחר כניסתו הצפויה של הצבא הסורי למערכה.[3]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

מושב העובדים "יובל" (1952) נמצא בחלקו על אדמות הכפר.

 

מה נשאר מהכפר

האתר של הכפר, שמסומן במפות הישראלית "תל אבל בית מעכה", מכוסה בעשבים שוטים, עצים נמצאים בחלקו הצפוני-מזרחי, ואבנים מהבתים ההרוסים פזורים בכל האתר. האדמות שמסביב משמשות למרעה.[4]

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם.

2. אל-ח'אלידי, שם. אפעל, שם.

3. מוריס, עמ' 172, 587.

4. מתוך אל-ח'אלידי, שם.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Abil al-Qamh", pp.428-429.

 

אפעל ישראל (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 2, "ישראל ויהודה בתקופת המקרא" (כתר, 1998).

גרוסמן דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).