Make your own free website on Tripod.com

 

אַל-חַ'יְרִיָּה Al-Kheiriyya الخيريّة

 (אִבְּן אִבְּרַק)

 

(בשפה המדוברת: אֶל-חִ'ירִיָּה)

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1339.1604

גובה מעל פני הים:             20 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               חרבת בני ברק

ישובים סמוכים כיום:           רמת גן, רמת אפעל, רמת פנקס

הצג את מפת האיזור

 

שטח

שטח כולל (1945):             כ-9,000 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   אין נתונים

 
אוכלוסיה*

הרכב אתני/דתי:                ערבים - מוסלמים 99%, נוצרים 1%

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           914 (מהם 28 יהודים)

       "       (1945):           1,420

       "       (1948):           1,580

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   28.4.1948

מגיני הישוב:                     אין נתונים

יחידה כובשת:                   גדוד 32 (חט' אלכסנדרוני)

תאריך נטישה/גירוש:          28.4.1948

סיבת נטישה:                    הג,ג

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              בני ברק, כפר אז"ר, אפעל (כיום רמת אפעל), שכ' מפדה אזרחי (כיום נוה יהושע ברמת גן)        

הוקמו אחרי 1948:             שכונות של רמת גן (שיכון הצנחנים, כפר המכביה, שכונת גן ערמונים, רמת עמידר, שיכון המזרחי, מרום נווה), שכונות של בני ברק (נוה אחיעזר, קרית ויזניץ, מרכז בעלי מלאכה, קרית נדבורנא, ורמת אלחנן), אוניברסיטת בר-אילן

על חורבות הישוב:             (אין)

 

 

תיאור כללי

אל-ח'יריה היה כפר פלסטיני במישור החוף, כ-7 ק"מ ממזרח ליפו. מרכז הכפר שכן כמה מאות מטרים מדרום לכביש הראשי יפו-וילהלמה. דרך עפר חיברה את הכפר עם הכביש הזה והמשיכה צפונה לעבר האיזור היהודי של רמת גן ובני ברק. סביב הצומת שיצרו שתי הדרכים הנ"ל, ומערבה ממנו לאורך הכביש הראשי, נבנו בתים נוספים. בתים אחרים היו פזורים בפרדסים סביב הכפר. בית קפה עמד לצד הכביש הראשי, כ-800 מ' ממזרח לכפר. דרכי עפר נוספות חיברו את הכפר עם הישובים הסמוכים יאזור וסאקיה. מדרום לכפר זרם נחל כביר (איילון) והיווה את גבולו הדרומי. אדמות הכפר כללו כ-9,000 דונם וגבלו באדמות הישובים סלמה במערב, יאזור ובית דג'ן בדרום, סאקיה ותל ליטוינסקי במזרח, פתח תקוה בצפון-מזרח, בני ברק בצפון ורמת גן בצפון-מערב. אוכלוסית הכפר היתה כמעט כולה מוסלמית; רק 20 מן התושבים היו נוצרים. בכפר היה בית ספר יסודי-חקלאי לבנים, שנוסד בשנת 1920, והיתה לו רצועת קרקע של 8 דונם. בית ספר לבנות נוסד בשנת 1945. בשנת 1946 למדו בבתי הספר האלה 183 בנים ו-69 בנות. הכפריים התפרנסו מחקלאות וגידול בעלי חיים. רוב אדמות הכפר היו מעובדות. לפחות שלוש בארות סיפקו מים לכפר.[1]

 

ההסטוריה של הכפר

אל-ח'יריה היה כפר עתיק מאד, בן למעלה מ- 3,000 שנה. הכפר, שנקרא בראשית ימיו "בני ברק", מוזכר בתנ"ך כישוב בנחלת שבט דן (יהושע, י"ט, מ"ה). אולם שבט דן לעולם לא ישב שם כי זה היה איזור שבו ישבו ושלטו הפלישתים. בסוף המאה ה-8 לפנה"ס היה הישוב חלק ממובלעת הצפון של ממלכת אשקלון הפלישתית (שכללה גם את יפו, יאזור ובית דג'ן), ובשנת 701 לפנה"ס נכבש הכפר בידי המלך האשורי סנחריב שערך בארץ מסע עונשין נגד הממלכות הוסאליות שמרדו בו. הישוב מוזכר פעם נוספת בתקופה הרומית, כמקום שבו ישב רבי עקיבא לאחר כשלון המרד הגדול. רבי עקיבא הקים במקום בית מדרש, והמקום שימש למפגש של חכמים יהודים. המקום נשאר מיושב ביהודים עד המאה ה-4 או ה-5 לספירה. בתקופה הצלבנית נבנתה במקום מצודה שנקראה "בומברק". בתקופה העת'מאנית נקרא הכפר "אבן איברק". בשנת 1596 הכפר מנה 154 תושבים והשתייך לנפת רמלה (מחוז עזה). בתקופת המנדט הבריטי התושבים שינו את שם הכפר ל"אל-ח'יריה" (שמשמעותו: הטובה) כדי להבדילו משמה של המושבה היהודית "בני ברק", שהוקמה ב-1924 בחלק הצפוני של אדמות הכפר. בשנת 1931 נפקדו בכפר 886 תושבים ערבים (ו-28 יהודים), שהתגוררו ב-212 בתים. ב-1945 הגיע מספר התושבים ל-1,420 נפש.[2]

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 נכלל הכפר בשטח המדינה היהודית. עם תחילת המלחמה עמד הכפר בקו החזית מול גוש הישובים היהודיים שמדרום לרמת גן ובני ברק, ובמיוחד מול קיבוץ "אפעל" שהיה ממוקם כק"מ וחצי מצפון לכפר (כיום רמת אפעל). במחצית דצמבר 1947 דיווח העיתון "פלסטין" שהכפריים חופרים תעלות הגנה ומאיישים עמדות סביב הכפר, מחשש להתקפה. בדו"ח של ה"הגנה" מה-22 בינואר 1948 נכתב כי באל-ח'יריה אין "כנופיות" אלא רק אנשי המקום ששומרים בעזרת רובים ונשק אוטומטי, וכי "עמדות צלפים" נמצאות במספר בתים הפזורים בפרדסים שמצפון ומצפון-מזרח לכפר.[3]

בלילה שבין ה-11 ל-12 בפברואר ביצעו הציונים פשיטה על אחת העמדות האלה. בעיתון "פלסטין" דווח כי כוח ציוני חדר לפרדס שליד הכפר ופוצץ בית. לא דווח על נפגעים. דיווח דומה מצוי במסמך של ה"הגנה".[4] המצב התלהט בחודש אפריל 1948. לקראת הפינוי הצפוי של מחנה תל ליטוינסקי (כיום תל השומר) על ידי הצבא הבריטי, התרכזו בכפרים סאקיה ואל-ח'יריה כוחות פלסטיניים מאנשיו של חסן סלמה, במטרה לתפוס את המחנה מיד עם פינויו. גם כוחות ציוניים התרכזו באיזור כדי לתפוס את המחנה לפני שהערבים יתפסו אותו. יום הפינוי הגיע ב-15 באפריל: הציונים הצליחו לכבוש את חלקו הצפוני של המחנה; הערבים כבשו את חלקו הדרומי. בקרב שהתנהל באותו יום נהרגו 3 יהודים וכ-50 ערבים. לטענת הציונים בפרדסי אל-ח'יריה היו עמדות צלפים אל מול החלק הצפוני של המחנה. בלילה שבין ה-21 ל-22 באפריל יצאה מחלקה מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני לפוצץ בית ששכן בפרדס מצפון-מזרח לאל-ח'יריה, ואשר על פי הדיווח הציוני שימש כעמדת צלפים. הבית תואר כ"בן קומה אחת בנוי בלוקים גג שטוח". הוא פוצץ ללא כל אבידות לכוח המבצע.[5]

הציונים תיכננו לכבוש את הכפר, יחד עם כפרים נוספים במרחב, במסגרת מבצע "חמץ", אשר נועד לכתר את העיר יפו ולהביא לכניעתה. בפקודת המבצע דובר על טיהור השטח, ומתן אפשרות לתושבים לעזוב אחרי שנבדקו שאינם נושאים נשק. החיילים הוזהרו להמנע ממעשי הפקרות, שוד, פגיעה במקומות קדושים ובנשים וילדים. על חטיבת אלכסנדרוני הוטל לכבוש את הכפרים אל-ח'יריה וסאקיה, ולהשלים את כיבוש מחנה תל ליטוינסקי.

ההתקפה החלה ב-28 באפריל לפנות בוקר. כוחות החטיבה כבשו את יעדיהם כמתוכנן. גדוד 33 כבש את חלקו הדרומי של המחנה ואת הכפר סאקיה, וגדוד 32 כבש את אל-ח'יריה. לערבים היו כ-40 הרוגים ולציונים 3 הרוגים (אחד בתל ליטוינסקי, שני בכיבוש סאקיה, ושלישי עלה על מוקש).[6] בני מוריס כתב שהכפרים נכבשו "ללא קרב", ותושביהם "החלו לנוס בבהלה ברגע שטורי ה'הגנה' קרבו או שמטחי האש שלה פגעו בכפרים".[7] באל-ח'יריה נהרגו כנראה שבעה ערבים, מהם ארבעה גברים ושלוש נשים. הציונים תפסו את כל התושבים שנותרו בכפר – גברים, נשים וילדים, והחזיקו בהם זמן מה. שני גברים הוצאו להורג מיד באשמה כי הרגו איש "הגנה".[8] את הנשים והילדים הקטנים כנראה שיחררו אחר כך, ואת הגברים (ובהם גם ילדים מגיל 11 ומעלה) לקחו כשבויים. דו"ח צבאי ציוני מפרט את שמותיהם של 9 שבויים שנתפסו בכפר. שלושה מהם היו ילדים בגילאי 11, 12 ו-13, והשאר גברים בגילאי 18 עד 32. לגבי שניים מהם נאמר כי נתפסו עם נשק.[9]

ב-9 במאי דיווח המודיעין הציוני כי תושבי אל-ח'יריה מעוניינים לשוב אל הכפר "ולקבל על עצמם את מרות השלטון היהודי". אולם התושבים לא חזרו וכנראה שפניתם נדחתה.[10]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

בשנת 1924 הוקמה המושבה היהודית "בני ברק", בחלק הצפוני של אדמות הכפר. על האדמות שנותרו לכפר הוקמו עד 1948 הישובים: כפר אז"ר (1932), קיבוץ "אפעל" (1946, כיום רמת אפעל), ושכונת "מפדה אזרחי" (כיום שכ' נוה יהושע ברמת גן).

לאחר 1948 הוקם במקום הכפר ישוב-מהגרים בשם "כפר המסובים". ישוב זה אינו קיים היום. שאר אדמות הכפר שימשו להתרחבות הישובים רמת גן, בני ברק ולהקמת הישוב רמת אפעל. עירית רמת גן השתלטה על חלקו הצפוני הבנוי של הכפר ומיקמה בבניינים הנטושים כמה ממחלקותיה. מצפון לשם, על שטחי הפרדסים של הכפר, הוקם ה"ספארי", והפארק הלאומי, וצפונה משם הוקמו שיכון הצנחנים, כפר המכביה, שכונת גן ערמונים, רמת עמידר, שיכון המזרחי, מרום נווה, ואוניברסיטת בר אילן. כיום רמת גן חולשת על כ-45% מאדמות הכפר. העיר בני ברק התרחבה אף היא לתוך שטחי הכפר והקימה את השכונות נוה אחיעזר, קרית ויזניץ, מרכז בעלי מלאכה, קרית נדבורנא, ורמת אלחנן. בני ברק חולשת כיום על כ-10% משטחי הכפר. הישוב האקסקלוסיבי רמת אפעל הוקם ב-1969 במקום קיבוץ אפעל שהתפרק ב-1952, והתפשט בעיקר דרומה, לתוך שטחי הפרדסים של הכפר. כיום המועצה האיזורית "אפעל" (הכוללת את רמת אפעל, כפר אז"ר ורמת פנקס) חולשת על כ-35% משטחי הכפר. 10% נוספים מהשטח מוגדרים כ"שטח ללא שיפוט".

 

הכפר היום

הגרעין המרכזי של הכפר נהרס לחלוטין. מחלף מסובים עובר ממש מעליו. לעומת זאת בחלק הצפוני של הכפר, לאורך כביש צדדי ששימש פעם בתור הכביש הראשי יפו-וילהלמה, נשארו כמה מבנים: בית אחד לפחות מאוכלס; מבנים נוספים משרתים את עירית רמת גן, בהם ממוקמים מחסני העיריה, מוסך העיריה, והמחלקה הויטרינרית. גם השירותים הויטרינריים של גוש דן פועלים במקום וכן מפעל בשם "רדימיקס". ריכוז נוסף של בתים נמצא מצפון-מערב לכפר, סמוך לתחנת הדלק שעל כביש לוד. בית בודד, מאוכלס, נמצא מצפון-מזרח לכפר, שריד של בית מ-1948 שהיה ממוקם בפרדסים.[11]

אל-ח'אלידי כתב שנותרו מעט בתים ואחד מבתי הספר. לבית נטוש אחד, המוקף שיחים וצמחית-בר, יש דלת מרובעת, חלונות צדדיים קטנים, וגג שטוח. בית אחר, בן שתי קומות, היה שייך לאחמד א-טיבי, והוא משמש כיום כמחסן. יש לו דלתות וחלונות מרובעים וגג משופע.[12] שמו של הכפר נשמר בתודעה הישראלית הודות לאתר הפסולת "חיריה" שהוקם מדרום לו, ומתנשא כיום לגובה של כמה עשרות מטרים.

 

תמונות

 

 

הערות

* הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם. מפת גבולות כפרים (1946).

2. אל-ח'אלידי, שם.

3. אל-ח'אלידי, שם. א"צ 13/6647/1949 עמ' 142.

4. אל-ח'אלידי, שם. א"צ 13/6647/1949 עמ' 152.

5. א"צ 13/6647/1949 עמ' 32. אתר חטיבת אלכסנדרוני.

6. מוריס, לידתה (2004), עמ' 217. אתר חטיבת אלכסנדרוני. לורך, עמ' 191.

7. מוריס, לידתה (1991), עמ' 141.

8. מוריס, לידתה (2004), עמ' 217.

9. א"צ, 132/8275/1949 עמ' 42. אולי השניים שנתפסו עם נשק הם אלה שהוצאו להורג ע"פ מה שכתב בני מוריס.

10. מוריס, לידתה (1991), עמ' 62-63. גלבר, עמ' 404.

11. סיור באתר.

12. אל-ח'אלידי, שם.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Al-Khayriyya", pp. 248-249.

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

ארכיון צה"ל (א"צ), תיקים 1/2384/1950, 13/6647/1949, 132/8275/1949.

אתר חטיבת אלכסנדרוני, www.alexandroni.org, "קרבות החטיבה – מבצע חמץ".

גלבר יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).

וולך יהודה (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, (כרטא, 1974).

כל מקום ואתר (משרד הבטחון, 1995), הערכים "בני ברק" (עמ' 55), "רמת אפעל" (עמ' 294).

לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות, (מסדה, 1989).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר.