Make your own free website on Tripod.com

 

אַל-מֻחַרַּקַה Al-Muharraqa المحرّقة

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1131.0972

גובה מעל פני הים:             120 מ'

נפה (1945) :                   עזה

מחוז (1945) :                  עזה

שם המקום כיום:               (אין)

ישובים סמוכים כיום:           זרועה, יכיני, ניר משה

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             4,855 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 12 דונם

                                    ממשלתית – 4,843 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           422

       "       (1945):           580

       "        (1948):          620

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   28.5.1948 , 17.8.1948

מגיני הישוב:                     אין נתונים

יחידה כובשת:                   גדוד 7 , גדוד 9 (בהתאמה)

תאריך נטישה/גירוש:          28.5.1948 , 17.8.1948

סיבת נטישה:                    ג; ג

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             יכיני

על חורבות הישוב:             (אין)

 

 

תיאור כללי

אל-מוחרקה היתה כפר פלסטיני כ-14 ק"מ ממזרח לעזה (כיום בין המושבים "זרועה" ו"יכיני"). כביש עזה-באר שבע עבר כ-4 ק"מ מדרום מערב לכפר. כשמונה דרכי עפר יצאו ממרכז הכפר לכל הכיוונים האפשריים וחיברו את אל-מוחרקה עם הכפרים הסמוכים, כופח'ה, הוג', ביכת אל-עיר, ח' אל-ג'ונדי ואחרים. אדמות הכפר שכללו 4,855 דונם גבלו באדמות עזה מצפון וממערב, ובאדמות של בדואים בנפת באר שבע מדרום וממזרח.[1] כמעט כל אדמות הכפר היו אדמות ממשלתיות (ג'יפתליכ) עליהם שילמו התושבים דמי חכירה שנתיים.[2] רוב האדמות היו מעובדות, עליהם גידלו הכפריים בעיקר שעורה. בסוף תקופת המנדט נטעו הכפריים גם עצי תאנה, שקדים וענבים. אוכלוסית הכפר היתה מוסלמית והבתים היו בנויים מבוץ. בכפר היה מסגד, ובית ספר שנפתח בשנת 1945. במרכז הכפר היו גם כמה חנויות קטנות. התושבים השתמשו במי באר מלוחים (כ-1,380 מ"ג כלור לליטר) ובמי גשמים.[3] מוצא התושבים היה מן העיר עזה, וכך גם תלבושתם. הגברים היו לבושים בחלוקים כחולים עם פסים לבנים צרים, כאנשי עזה; הנשים לבשו שמלות כחולות-כהות או שחורות, וצעיף בצבע זהה, כנשות עזה.[4]

 

ההסטוריה של הכפר

לא ידוע ממתי המקום היה מיושב. בתקופה הממלוכית אדמות הכפר ועודפי היבולים הוקדשו בתור וקף אסלאמי עבור תחזוקת כיפת הסלע בירושלים, ומסגד בעזה. בשנת 1596 אל-מוחרקה היתה כפר בנפת עזה עם אוכלוסיה של 457 תושבים. לאחר מכן, במאה ה-17 או ה-18 הכפר ננטש מתושביו.[5] הכפר הנוכחי הוקם בשנות השמונים של המאה ה-19 (כנראה סביב שנת 1882), על אדמות הסולטאן התורכי. המתיישבים באו מעזה בעידוד השלטונות.[6] בשנת 1931 נפקדו בכפר 422 תושבים, שהתגוררו ב-86 בתים. ב-1945 עלה מספר התושבים לכדי 580 נפש.[7]

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה משנת 1947 נכלל הכפר בשטח המדינה היהודית. לא ידוע על תקריות שבהן היה מעורב הכפר בחודשי הלחימה הראשונים. בליל ה-27-28 במאי 1948 כבש גדוד 7 של חטיבת הנגב את הכפר (וכן את הכפר הסמוך כופח'ה) וגרש את תושביו.[8] אולם הכוחות הציוניים לא נשארו בכפר ועם הזמן שבו אליו התושבים. באוגוסט 1948, בזמן ההפוגה, כבשו הציונים את הכפר שוב וגרשו את תושביו, הפעם באופן סופי. על פי הידיעות המודיעיניות שהיו בידיהם, היו בכפר 30 לוחמים חמושים. בפקודת המבצע נאמר: "לכבוש את הכפרים מוחרקה וכאופחה, לגרש את התושבים, לחבל בטחנת הקמח ובבית השיח' ולמקש את הכפרים". בליל ה-16-17 באוגוסט פתחו יחידות מגדוד 9 וגדוד 7 של חטיבת הנגב בהתקפה על הכפר. ההתקפה החלה בירי של מקלעים ומרגמות 81 מ"מ על הכפר, ולאחריו באה הסתערות של מחלקת חי"ר ושני זחלים לתוכו. הכפר נפל כמעט ללא התנגדות. שלושה "לוחמים ערבים" נהרגו, שאר התושבים נמלטו ואלה שלא, גורשו. טחנת הקמח פוצצה וכמה בתים הוצתו. מבואות הכפר מוקשו.[9]

בספטמבר 1948 גדוד 3 של חטיבת "יפתח" קיבל הוראה לשים קץ לשיבת תושבים אל הכפרים כופח'ה ואל-מוחרקה, ולירות במי שינסה להיכנס לכפרים. ב-22 בספטמבר הגדוד סרק את הכפרים, עצר ארבעה אנשים ופוצץ בתים. כמה זקנים הורשו להישאר.[10]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

בשנת 1950 הוקם מושב העובדים "יכיני" בחלק הצפוני של אדמות הכפר, ויושב ביהודים מכורדיסטאן ופרס. המושב נקרא בראשיתו "מוחרקה ב' ". לימים התחלפו המתיישבים הראשונים ביהודים מתימן, וכיום מונה הישוב כ-430 נפש.[11]

 

מה נשאר מהכפר

ע"פ אל-ח'אלידי, האתר מכוסה בשיחים קוצניים ומוקף בעצי אקליפטוס. הוא מסומן על ידי ערימות של הריסות בתים, כולל הדיואן (בית הארחה של הכפר). ניכרים גם שרידי הטחנה והבאר. בית הקברות עדיין קיים במצב רעוע. אדמות הסביבה מעובדות בידי מתיישבים ישראלים.[12]

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. מפת גבולות כפרים (1946).

2. ברסלבסקי, עמ' 359.

3. אל-ח'אלידי, שם. ברסלבסקי, עמ' 368.

4. ברסלבסקי, עמ' 359.

5. אל-ח'אלידי, שם.

6. ברסלבסקי, עמ' 359. 

7. אל-ח'אלידי, שם.

8.  מוריס (1991), עמ' 178. אל-ח'אלידי, שם. ברזנר, עמ' 238.

9. גבעתי, עמ' 188-189. מוריס (1991), עמ' 287. ברזנר, עמ' 277.

10. מוריס (2004), עמ' 445.

11. כל מקום ואתר, שם.

12. אל-ח'אלידי, שם.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Wahington sDC: 1992),"Al-Muharraqa", p. 127.

 

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

ברזנר עמיעד, הנגב בהתיישבות ובמלחמה (משרד הבטחון, 1994).

ברסלבסקי יוסף, הידעת את הארץ, חלק  ב' - ארץ הנגב (הקיבוץ המאוחד, 1946).

גבעתי משה, בדרך המדבר והאש – תולדות גדוד 9 (משרד הבטחון, 1994).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

כל מקום ואתר, (משרד הבטחון, 1995), הערך "יכיני" (עמ' 151).

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).