אַ-זַּנְעַ'רִיָּה Az-Zanghariyya الزنغريّة
(זֻחְלֻק)
נ"צ : 2051.2607
גובה מעל פני הים: 250
מ'
נפה (1945) : צפת
מחוז (1945) : הגליל
שם המקום כיום: חרבת
צביה
ישובים סמוכים כיום: טובא-זנגריה,
אליפלט, כרכום
שטח כולל (1945): 27,918
דונם
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 27,856 דונם
ממשלתית
– 62 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
מוסלמים
מס' תושבים (1922): אין
נתונים
" (1931): 526
" (1945): 840
"
(1948): 930
תאריך נפילה: 4.5.1948
מגיני הישוב: לוחמים
מקומיים/צבא ההצלה
יחידה כובשת: גדוד
1 (חט' יפתח)
תאריך נטישה/גירוש: 4.5.1948
סיבת נטישה: הג/ג
הוקמו לפני 1948: (אין)
הוקמו
אחרי 1948: אליפלט
על
חורבות הישוב: (אין)
א-זנע'ריה (זוחלוק) היה הכפר
הגדול ביותר באיזור אל-עורבאן -
כלומר השטח שמצפון לכנרת ועד לאיזור ראש פנה (הישראלים מכנים חבל ארץ זה
בשם "חבל כורזים"). הכפר שכן כ-9 ק"מ מזרחית דרומית-מזרחית לעיר
צפת, בירת הנפה. שטחו הגדול (27,918 דונם) גבל באדמות ערב א-שמאלנה וערב אל-היב
במזרח, ראש פנה בצפון, א-ט'אהריה אל-פוקא*** וג'וב יוסף במערב, וערב א-סמכיה
בדרום. אדמות הכפר הכילו בתוכן כמה ישובי לווין קטנים, ובהם ח'ירבת ג'יסי
(2029.2608), ח'ירבת ח'אטי (2045.2594) וח'ירבת כראזה (2031.2574). דרך עפר חיברה
את א-זנע'ריה עם הכביש הראשי טבריה-צפת, ממערב. הכפר נקרא על שמו של שבט ערב
א-זנע'ריה שאיכלס את המקום. בראשית דרכו התמקם השבט באוהלים ואז בהדרגה עבר למגורי
קבע. השם השני של הכפר, "זוחלוק", פירושו בערבית "החלקה" או
"גלישה", ואולי מרמז על מפולות קרקע, שכן הכפר היה ממוקם במדרון. מספר
מעיינות נבעו מצפון-מערב לכפר. נחל מסלח'ה (אור) זרם דרך הכפר דרומה, ונשפך לכנרת.
בתי הכפר ניבנו מאבן ובוץ. אל-ח'אלידי כותב שהכפר היה מחולק לשני גושים, מערבי
(ע'רביה) ומזרחי (שרקיה), הסמוכים זה לזה. תושביו היו כולם מוסלמים. אדמות הכפר
שימשו בעיקר למרעה, ורק חלק קטן שימש לגידולים חקלאיים כגון תבואה, פירות ובצל.
כמו כן גידלו הכפריים בקר ותאואים. איזורי המרעה השתנו לפי עונות השנה. דיג בירדן
ובכנרת היה עיסוק נפוץ.[1]
הכפר קיים כנראה מן
התקופה העת'מאנית. בשנת 1931 נפקדו בו 526 תושבים, ו-97 בתים. בשנת 1945 התגוררו
בכפר 840 תושבים.[2]
ע"פ תכנית החלוקה של
האו"ם מנובמבר 1947 נכלל האיזור כולו בתחומי המדינה היהודית. בחודשים
הראשונים של 1948 היה נחסם לעיתים לתחבורה יהודית כביש טבריה-מטולה בידי כפריי
האיזור. עם יציאת הבריטים מהגליל המזרחי בסוף אפריל 1948 החלו הציונים בהכנות
להשתלטות על האיזור. ב-28 באפריל תפסו כוחות ציוניים את משטרת ראש פנה ואת מחנה
חיל הספר הסמוך (מחנה פילון). באותו זמן לערך הגיע לאיזור מפקד הפלמ"ח יגאל
פייקוביץ (אלון) כדי לפקד על כיבוש צפת במסגרת מבצע "יפתח". כצעד מקדים
לכיבוש צפת החליט פייקוביץ לטהר את איזור אל-עורבאן מאוכלוסיה ערבית כדי לאפשר
לכוחותיו תחבורה תקינה בין טבריה לראש פנה. לימים הוא כתב בספר הפלמ"ח כי
"כביש העקלתון היחידי המקשר את טבריה עם הגליל העליון, היה נתון לפגיעות
תדירות על ידי ערביי הסביבה... שנעזרו במתנדבים סוריים. עם השלמת הפינוי הבריטי
נחסם הכביש כליל בשורת מחסומים כבדים בין חוף הכנרת עד לקרבת ראש
פנה".[3]
למבצע הגירוש הזה ניתן השם
"מטאטא", והביצוע נמסר לידי הגדוד ה-1 של הפלמ"ח שהגיע לגליל
העליון בתחילת מאי. שירות המודיעין של ה"הגנה" העריך כי באיזור נמצאים
כ-250 עד 300 לוחמים ערבים, מהם כ-40 בא-זנע'ריה. מטה מבצע "יפתח" הגדיר
את יעדי "מטאטא" כדלקמן: "(א) חיסול בסיסי האויב המחבל ומטריד את
התחבורה לגליל. (ב) הריסת נקודות האחזות לכוחות פולשים ממזרח. (ג) חיבור הגליל
התחתון והעליון ברצועה רחבה ובטוחה יחסית". מוריס כתב כי ההוראות למפקדי
הפלוגות היו לתקוף את הכפרים זנע'ריה, טאבע'ה וערב א-שמאלנה, לגרש את תושביהם
ולפוצץ את הבתים. אולם הוא מציין כי כאשר החלה ההתקפה (ב-4 במאי), שלוותה בהפגזת
מרגמות, ברחו הכפריים מזרחה וחצו את הגבול לסוריה.[4]
דיווח של צבא ההצלה למפקדה
הערבית בדמשק אישר כי א-זנע'ריה נפלה ב-4 במאי. ואילו מדיווחי הציונים עולה כי
הפלוגה שתקפה את הכפר נתקלה בהתנגדות מזויינת, והרגה 4 ערבים. אם נותרו תושבים
בכפר הרי שהם גורשו מזרחה. שלטונות סוריה התלוננו אחר כך באוזני הבריטים כי
כ-2,000 פלסטינים הפכו לפליטים בגלל התקפת הפלמ"ח. פייקוביץ טען כי לפעולת
"מטאטא" היתה השפעה פסיכולוגית על ערביי צפת וכפרי החולה, וסלל את הדרך
לכיבוש מקומות אלו ובריחת תושביהם.[5]
מוריס מוסיף כי כמה מבני
א-זנע'ריה ששבו עם סיום המלחמה גורשו שוב, כנראה בתחילת שנות החמישים.[6]
ב-5 במאי 1948, יום לאחר הכיבוש,
פוצצו אנשי הנדסה של הפלמ"ח למעלה מ-50 בתים בזנע'ריה ובכפרים האחרים שנכבשו.
העיתון "ניו יורק טיימס" דיווח ב-17 ביוני כי פקידים סוריים טענו כי
ישראל הפרה את ההפוגה בהצתת בתי הכפר.[7]
הישוב "אליפלט" הוקם על
אדמות הכפר ב-1949, ונקרא בראשיתו "זנגריה". חווה בשם "כרי
דשא" הוקמה בח'ירבת ח'אטי ב-1954 ולא ברור אם היא קיימת היום.
חורבות הכפר מסומנות במפות
הישראליות כ"חרבת צביה". אל-ח'אלידי כתב כי כל מה שנותר מהכפר הם שרידים
של 12 בתים שהיו בנויים אבני בזלת. חלק מן הקירות של הבתים האלה עדיין עומדים.
האדמות שמסביב משמשות את המתיישבים הישראליים למרעה.[8] חלק מבני הכפר יושבים כיום
בכפר טובא-זנגריה הסמוך.
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני
1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.
***
כפר פלסטיני שננטש בתקופה העת'מאנית ונשאר נטוש גם בתקופת המנדט.
1. אל-ח'אלידי, שם.
2. שם.
3. מתוך וולך, עמ' 117.
4. מוריס, לידתה (1991), עמ' 169-170.
א"צ 1082/922/1975.
5. אל-ח'אלידי, שם. א"צ 1082/922/1975.
מוריס, לידתה (1991), עמ' 170.
6. מוריס, לידתה (2004), עמ' 302, הערה
699.
7. א"צ 1082/922/1975. מוריס, לידתה
(1991), עמ' 170. אל-ח'אלידי, שם.
8. אל-ח'אלידי, שם.
Al-Khalidi Walid (ed.), All that
remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948
, (Washington DC: 1992),"al-Zanghariyya (Zuhluq)", pp. 506-507.
Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee
Problem Revisited , Cambridge, 2004.
ארכיון
צה"ל (א"צ), תיק 1082/922/1975.
גרוסמן
דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).
וולך
יהודה (עורך), אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, "מראשית ההתיישבות ועד
קום המדינה" (כרטא, 1974).
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
מפות
בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).