Make your own free website on Tripod.com

 

בִּיַאר עַדַס Biyar 'Adas بيار عدس

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1427.1738

גובה מעל פני הים:             30 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               שיכון עולים (הוד השרון)

ישובים סמוכים כיום:           בתוך הוד השרון

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             5,492 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 5,232 דונם

                                    יהודית – 109 דונם

                                    ממשלתית – 151 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          70

       "       (1931):           161

       "       (1945):           300

       "       (1948):           340

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   אפריל 1948

מגיני הישוב:                     המשמר הלאומי, גדוד "חיטין" של צבא ההצלה

יחידה כובשת:                   חטיבה 3 (אלכסנדרוני)

תאריך נטישה/גירוש:          5.3.1948 ; 12.4.1948

סיבת נטישה:                    ה ; ה

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             שכונות של הוד השרון (שיכון עולים, גיל עמל, הפועל המזרחי ב', שיכון בלוקונים, נוה נאמן), עדנים, אלישמע

על חורבות הישוב:             שיכון עולים (הוד השרון)

 

 

תיאור כללי

ביאר עדס היה כפר פלסטיני במזרח השרון, כ-5 ק"מ דרומית-מערבית לקלקיליה. הוא ישב על תוואי הדרך העתיקה מיפו לקלקיליה. ממזרח לו עברה מסילת הברזל לוד-חיפה. פירוש שמו: "בארות עדשים". מקור השם קשור לבורות חצובים בסלע שנתגלו בתחומי הכפר ובהם אוחסנו עדשים. אדמות הכפר כללו 5,492 דונם, וגבלו באדמות ג'לג'וליה במזרח ובדרום, כפר סאבא בצפון, המושבות מגדיאל, גניעם וירקונה במערב, ואבו כישכ בדרום-מערב. כמעט כל האדמות היו מעובדות, והכפריים גידלו עליהם עצי פרי והדר וכן דגנים וירקות. את המים לקחו מבארות וממי גשמים. ואדי אשכר (נחל קנה) זרם מדרום לכפר והיווה את גבולו הדרומי. אוכלוסיית הכפר היתה מוסלמית.[1]

 

ההסטוריה של הכפר

ראשיתו של הכפר בתקופה העת'מאנית. נוסד כנראה בשנות ה-40 של המאה ה-19. תושביו היו אריסים שעיבדו את אדמתם של אנשי קלקיליה.[2] בתקופת המנדט הכפר התרחב, בעיקר לכיוון דרום-מזרח. בשנת 1931 נפקדו בכפר 161 תושבים, ובשנת 1945 עלה המספר לכדי 300 תושבים.[3] הכפר לקח חלק במרד הערבי של 1936-1939 ותקף את המושבה היהודית מגדיאל. 

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 נכלל הכפר בשטח המדינה היהודית. עם פרוץ אירועי 1948 עמד הכפר בקו החזית מול גוש המושבות הציוניות של השרון הדרומי, ובראשן מגדיאל, כק"מ וחצי ממערב לכפר. למזלו של הכפר היה לו עורף ערבי חזק שכלל את קלקיליה, ג'לג'וליה, וכפר סבא הערבית.

התקרית הראשונה שידוע עליה ארעה ב-27 בפברואר 1948. באותו יום בבוקר נהרג יהודי בפרדסי מגדיאל. משנתקבלה הידיעה במפקדה האיזורית של חטיבת אלכסנדרוני, יצא כוח מפלוגה ב' של גדוד 32 לאיזור התקרית. מפקד הפלוגה דיווח: "קיבלתי הוראה להרוג כמה ערבים מיד".[4] מכאן והלאה יש שתי גרסאות לגבי מה שקרה. בעוד שהעיתון "פלסטין" כתב שפועלים ערבים שעסקו בקטיף תפוזים מחוץ לכפר הותקפו על ידי יחידה יהודית,[5] מסמכים של ה"הגנה" טוענים שהותקפה קבוצה של ערבים חמושים (לפחות 2 מהם נפצעו והשאר נסוגו לביאר עדס).[6] יתכן ששני המקורות צודקים ומדובר בקבוצה של פועלים שעסקו בקטיף ועליהם שמרו אנשים חמושים, דבר שהיה מקובל בימי המלחמה. מכאן והלאה התפתחו חילופי אש בין תושבי הכפר לבין היהודים. הראשונים הזעיקו תגבורת של צבא ההצלה מקלקיליה ויחד פתחו בהתקפת אש על מגדיאל. היהודים השיבו אש וירו כ-20 פגזי מרגמה אל תוך הכפר.[7]

במשך יום השבת, ה-28 בפברואר, נמשכו חילופי האש. לפי נתוני המשטרה נהרגו עד כה 8 ערבים. בינתיים פעל שיח' תופיק אבו כישכ להרגעת הרוחות ולכינון הפסקת אש. האש הופסקה בשעה שש בערב.[8]  אולם בשעות הבוקר של ה-29 בפברואר, בתור מה שנראה כהפרה ציונית של ההסכם, יחידה ציונית שהתקרבה כדי 400 מ' מדרום לכפר, נתקלה בערבים חמושים, הרגה ערבי אחד ונסוגה מהמקום. לפי דיווחים ציוניים הירי מצד ביאר עדס התחדש, אך הם לא השיבו.[9] למחרת (1.3.48) יצא כוח ציוני לפוצץ באר ליד פרדס שנטי, מדרום לכפר, שממנו לטענתם נורו יריות לעבר מגדיאל. הבאר פוצצה. במהלך הפעולה ירו הערבים על הכוח.[10] הערבים גמלו ליהודים ב-3 במרץ: עמדה יהודית הותקפה במגדיאל, 2 יהודים נהרגו ו-3 נפצעו.[11] בתגובה לכך תוכננה במטה גדוד 32 פשיטה על הכפר, שתבוצע ב-5 במרץ לפנות בוקר. בפקודת המבצע נכתב: "המטרה: לחדור לכפר, להשמיד את כוחות האויב ולפוצץ גוש בתים שממנו שולט האויב על עמדותינו באיזור מגדיאל". בסעיף "שיטה" נכתב שההתקפה העיקרית תהיה מצד דרום, והתקפת הסחה תהיה מצד מערב. הציונים העריכו כי בכפר מצויים עד 300 לוחמים, מתוכם בבית שנטי 20 לוחמים.[12]

כוח ציוני שכלל את פלוגה ב' של גדוד 32, מחלקה מגדוד 33 ונשק מסייע (4 מכונות יריה, 2 מרגמות), יצא ממגדיאל סמוך לחצות הלילה שבין 4 ל-5 במרץ, הגיע אל פאתי הכפר לאחר מסע קשה בגשם ובבוץ, ותקף אותו בשעה 3:30 לפנות בוקר. ערבים רבים נהרגו במהלך הקרב אך הציונים לא הצליחו לפוצץ בתים וספק אם בכלל הצליחו לחדור לתוך הכפר. כעבור שעה נסוגו הציונים וחזרו לבסיסם.[13] בדו"ח שנכתב לאחר הפעולה נאמר כי מטרת הפעולה "להסב אבידות לאויב" – הושגה, וכי המטרה השניה "לפוצץ קבוצת בתים בכפר" – לא הושגה.[14] ה"ניו יורק טיימס" דיווח ש-15 ערבים נהרגו.[15] בדו"ח הפעולה ציינו הציונים כי לערבים "15-20 נפגעים". לכוח הציוני היו 2 פצועים קל.[16] תושבי הכפר ברחו בעקבות ההתקפה.[17]

כעבור כמה ימים הושג הסכם שלום בין ביאר עדס למגדיאל, בהשתדלותו של השיח' תופיק אבו כישכ. ב-4 במרץ פנה השיח' אל המפקדה הערבית בקלקיליה וביקש את הסכמתה להסכם. בינתיים בלילה תקפה ה"הגנה" את הכפר אך אבו כישכ המשיך במאמציו להשיג את ההסכם. לאחר שקיבל את הסכמתה של המפקדה הערבית, פנה אל הצד היהודי וקיבל גם את הסכמתו.[18]

כתוצאה מן ההסכם שבו התושבים אל הכפר אך לא זכו להמשיך לחיות בו עוד זמן רב. ירי של אנשי לח"י ממגדיאל, הפר שוב ושוב את הפסקת האש. כתוצאה מכך הרבה משפחות עזבו את הכפר, ורק הגברים נהגו להגיע בשעות היום כדי לעבד את השדות.[19] ב-4 או ב-5 באפריל תקפו אנשי לח"י את הכפר עצמו. לפי דיווחיהם הם לא נתקלו בהתנגדות ופוצצו בכפר 30 בתים. הכפר נעזב, הפעם כנראה באופן סופי.[20] בני מוריס ציין את ה-12 באפריל כתאריך הפינוי של הכפר.[21] הכפר היווה את גבולה המזרחי של מדינת ישראל עד אשר סופחו כפרי המשולש במאי 1949 בהתאם להסכמי רודוס.

 

הריסת הכפר

הקרן הקיימת לישראל הרסה את הכפר ביוני 1948 יחד עם סדרה של כפרים אחרים ברחבי פלסטין, ובן גוריון ציין זאת ביומנו ב-16 ביוני.[22]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

לאחר 1948 הוקמו בשטחי הכפר מעברות לקליטת מהגרים יהודים. מעברות אלה הפכו לאחר מכן לשיכונים, שכיום הם חלק מהוד השרון. "שיכון עולים" נמצא ממש על חורבות הכפר; מעט מערבה ממנו "גיל עמל", ודרומה משם שיכון "הפועל המזרחי ב'". מצפון לחורבות הכפר נמצא "שיכון בלוקונים" , ומדרום לכפר איזור תעשיה. שכונת "נוה נאמן" נמצאת רחוק יותר, מדרום-מערב לכפר. כמו כן הוקמו על אדמות הכפר הישובים היהודיים עדנים (1950) ואלישמע (1951) ויושבו במהגרים יהודים ממזרח אירופה ומלוב (בהתאמה). 

 

מה נשאר מהכפר

הכפר היום הוא חלק מהוד השרון. פליטי הכפר מתגוררים בג'לג'וליה (שבתחומי ישראל) וכן בקלקיליה.

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם. מפת גבולות כפרים (1946).

2. גרוסמן, עמ' 150-151.

3. אל-ח'אלידי, שם.

4. א"צ 15/6647/1949 עמ' 156. ראה גם אתר חטיבת אלכסנדרוני.

5. אל-ח'אלידי, שם.

6. א"צ 15/6647/1949 עמ' 156. ראה גם אתר חטיבת אלכסנדרוני.

7. א"צ 15/6647/1949 עמ' 156.

8. א"צ 15/6647/1949 עמ' 166.

9. א"צ 15/6647/1949 עמ' 163, 169.

10. א"צ 15/6647/1949 עמ' 172.

11. א"צ 35/2687/1949 עמ' 282.

12. א"צ, 13/6647/1949 עמ' 163.

13. א"צ 15/6647/1949 עמ' 69. א"צ, 13/6647/1949 עמ' 159-162. אתר חטיבת אלכסנדרוני. את הפעולה מזכירים גם אל-ח'אלידי, שם; גלבר, עמ' 80; שביט, עמ' 171.

14. א"צ, 13/6647/1949 עמ' 159-162.

15. מובא אצל אל-ח'אלידי, שם.

16. א"צ, 13/6647/1949 עמ' 159-162. במקום אחר נאמר "20 הרוגים". ראה א"צ 15/6647/1949 עמ' 69.

17. אתר חטיבת אלכסנדרוני. שביט, עמ' 171.

18. א"צ 132/8275/1949 עמ' 75. ראה גם מוריס, לידתה (2004), עמ' 127, 246.

19. מוריס, לידתה (2004), עמ' 246.

20. אל-ח'אלידי, שם. גלבר, עמ' 162.

21. מוריס, לידתה (1991), עמ' 590. מוריס, לידתה (2004), עמ' 246.

22. מוריס, לידתה (1991), עמ' 190, 222. גלבר, עמ' 291.

 

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Biyar 'Adas", p. 238-239.

 

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

ארכיון צה"ל (א"צ), תיקים 132/8275/1949, 13/6647/1949, 15/6647/1949, 35/2687/1949.

אתר חטיבת אלכסנדרוני, www.alexandroni.org, "קרבות החטיבה – מגדיאל והפשיטה על ביר עדס".

גלבר יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).

גרוסמן דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).

"הוד השרון", כל מקום ואתר (משרד הבטחון, 1995), עמ' 88.

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

שביט יעקב (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 10, "מלחמת העצמאות (1947-1949)", (כתר, 1998).

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).