הוּנִין Hunin هونين
נ"צ : 2012.2915
גובה מעל פני הים: 680
מ'
נפה (1945) : צפת
מחוז (1945) : הגליל
שם המקום כיום: ח.
מצודת הונין/ מרגליות
ישובים סמוכים כיום: מרגליות
שטח כולל (1945): 14,224
דונם (כולל אדמות של הכפרים הלבנוניים חולה ועדיסה)
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 13,623 דונם
יהודית
– 486 דונם
ממשלתית
– 115 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
מוסלמים-שיעים
מס' תושבים (1922): אין
נתונים
" (1931): 1,075
"
(1945): 1,620
"
(1948): 1,770
תאריך נפילה: ספטמבר
1948; 31.10.1948
מגיני הישוב: לוחמים
מקומיים/צבא השחרור
יחידה כובשת: חטיבה
2 (כרמלי)
תאריך נטישה/גירוש: 23.5.1948;
ספטמבר 1948
סיבת נטישה: ה;
ה
הוקמו לפני 1948: (אין)
הוקמו
אחרי 1948: מרגליות
על
חורבות הישוב: מרגליות
הכפר הונין שכן על רכס ההרים
של "אצבע הגליל", מצפון-מערב לעיירה אל-ח'אלצה (קרית שמונה), והשקיף על
עמק החולה. בסמוך לו עמדו שרידי מבצר צלבני – קלעת הונין. גבול הלבנון עבר במרחק
של פחות מק"מ אחד ממערב לכפר. אדמות הכפר, שכללו 14,224 דונם (ובחלקם היו
שייכים לכפריים לבנוניים מצדו השני של הגבול), גבלו באדמות המושבה מטולה בצפון,
כפר גלעדי ואל-ח'אלצה במזרח, אל-מנארה ואל-בויזיה בדרום. תושבי הכפר היו
מוסלמים-שיעים (מתואלים). לכפר היו שני מעיינות ומאגר מים בחלק הדרומי שלו. כמו כן
היה בכפר בית ספר יסודי לבנים ומסגד. התושבים עסקו בחקלאות וכמחצית משטח הכפר היה
מעובד.[1]
ראשיתו של הכפר במבצר שאטו נף
(Chastel Neof
– המבצר החדש) שבנו הצלבנים בשנת 1179 כדי לאבטח את הדרך מבאניאס
לצור. המבצר נפל לידי כוחותיו של צלאח א-דין אל-איובי בשנת 1188, ולאחר מותו נמסר
כאחוזה לאדם בשם חסאם א-דין בשארה, יחד עם שטחים נרחבים נוספים בגליל העליון.
הגאוגרף יאקות אל-חמאוי (מת ב-1228) הזכיר את הונין ככפר בג'בל עאמל, המשקיף על
החולה. במסגרת "חוזה שלום" הועבר המקום לידי הצלבנים בשנת 1240, יחד עם
שטחים נוספים בגליל. אלה החזיקו במקום עד אוגוסט 1266, אז נפל לידי השליט הממלוכי
בייברס. תחת השלטון הממלוכי שימש הכפר כמרכז מנהלי ב"נציבות צפת". לאחר
הכיבוש העת'מאני (המאה ה-16) נכלל הכפר בנפת תבנין (מחוז צפת). בשנת 1781 נכבש
המקום בידי צבאותיו של מושל צידון, אחמד ג'זאר פאשא, במסגרת דיכוי מרד המתואלים.
המבצר ניזוק קשות ברעידת האדמה של 1837. ככל הנראה הכפר יושב מחדש במאה ה-19. בסוף
המאה ההיא נוסעים תיארו את הונין ככפר בנוי בתי אבן הצמוד למבצר הצלבני החרב. מספר
תושביו נאמד אז בכ-100 נפש. עם תום מלחמת העולם הראשונה וחלוקת המזרח התיכון בין
צרפת לבריטניה נכלל הכפר בשטח הצרפתי שהפך להיות אח"כ למדינת לבנון. בהתאם
לדרישות התנועה הציונית נערכו תיקוני גבול בין השנים 1920-1924, שבמסגרתו סופח
הכפר, יחד עם שטחים נוספים בגליל העליון, למנדט הבריטי של פלסטין. ע"פ מפקד
1931 התגוררו בכפר 1,075 תושבים, ב-233 בתים. בשנת 1945 התגוררו בכפר 1,620
תושבים.[2] התושבים המתואלים היו באופן מסורתי בקשרים טובים עם המתיישבים היהודים
של האיזור.
ע"פ תכנית החלוקה של
האו"ם מנובמבר 1947 נכלל הכפר, יחד עם כל האיזור, בתחומי המדינה היהודית. לא
ידוע על תקריות שבהן היה מעורב הכפר בחודשים הראשונים של 1948. לפי מידע שהיה בידי
שירות המודיעין של ה"הגנה" (ש"י) היו בכפר בסוף אפריל 1948 כ-100
לוחמים.[3]
במאי 1948 כבשו הכוחות
הציוניים, במסגרת מבצע "יפתח" בפיקודו של יגאל אלון, את הגליל המזרחי
ועמק החולה. אולם יתכן והכפר הונין ששכן על רכס ההרים סמוך מאד לגבול לבנון הצליח
לחמוק מן הכיבוש. בני מוריס ציין בגרסה הראשונה של "לידתה של בעיית
הפליטים" כי הכפר ננטש ב-3 במאי בגלל "פחד מפני התקפה יהודית",[4]
אולם נראה שמדובר במידע שגוי, כי ע"פ דו"ח יומי של הפלמ"ח מה-8
במאי, תושבי הכפר קיבלו הוראה מגורמים ערביים, אולי לבנוניים, לפנות את הכפר עד
ל-14 במאי. ההוראה ככל הנראה לא בוצעה. לפי עדויות של פליטים, הכפר הונין שימש
לקליטת פליטי אל-ח'אלצה ב-11 במאי. ב-23 במאי פשט הפלמ"ח על הכפר, דבר המצביע
על כך שהכפר לא היה בשליטה ישראלית. כתוצאה מהפשיטה רוב התושבים ברחו ורק 400
נשארו. אולם באמצע יוני 1948 דיווח קצין מודיעין ישראלי כי ערבים שבו לכפר, וכי
פליטי אל-ח'אלצה שמצאו בו מקלט, שבו עם תחילת ההפוגה וירדו לעמק כדי לקצור את השדות.[5]
מאחר והכפר לא נכבש בידי הצבא
הישראלי הוא היה נתון למעשה במעין שטח הפקר בין מדינת ישראל ללבנון. באוגוסט 1948
ביקשו תושבי הכפר להסתפח למדינת ישראל. משלחת מטעמם נפגשה עם נציגי משרד המיעוטים
הישראלי והביעה את רצונה "לחיות כמיעוטים נאמנים במדינת ישראל", לשאת
בכל החובות וליהנות מכל הזכויות. השר לענייני מיעוטים בכור שטרית המליץ בפני בן
גוריון ושרת להיענות לפניתם. הבקשה נדונה בועדה מייעצת שליד המושל הצבאי, והוחלט
לדחותה בכמה שבועות עד שיתבהר המצב בגבול לבנון. בינתיים בשטח נהג הצבא באלימות
כלפי תושבי הכפר. במהלך הקיץ ארבע מבנות הכפר נאנסו ואחר כך נרצחו בידי חיילים
מחטיבה 9. באוגוסט הצבא הישראלי נכנס לכפר וגרש כמה תושבים. בספטמבר התחוללה תקרית
בין סיור צבאי ישראלי ליחידה לבנונית. בעקבות זאת פשטו יחידות של חטיבת כרמלי על
הכפר, הרגו 20 תושבים, פוצצו את המסגד ועוד כ-20 בתים. התושבים נמלטו ללבנון ושאלת
הסתפחותם לישראל ירדה מעל הפרק.[6]
ב-22 באוקטובר 1948 כבשו
יחידות של צבא השחרור את המוצב הישראלי בשיח' עבד, כק"מ אחד מדרום-מערב לכפר,
ומשם התקדמו מזרחה, שחררו שטחים נוספים ואיימו על כביש טבריה-מטולה. פעולה זו
עוררה את ישראל לפתוח במבצע "חירם" לכיבוש הגליל העליון כולו. ההתקפה
הישראלית נפתחה בליל ה-29 באוקטובר ותוך שלושה ימים כבש הצבא הישראלי את כל הגליל
העליון ואף חדר לשטח לבנון וכבש 14 כפרים. במסגרת המבצע נכבש מחדש הכפר הונין ב-31
באוקטובר ונשאר מאז בידי ישראל.
מדינת ישראל הקימה את
מושב מרגליות (ב-1951) על שרידי הכפר ויישבה אותו ביהודים עיראקיים.
מכל הכפר נשאר רק בית הספר ובית
הקברות. שרידי המבצר הצלבני מהווים אטרקציה תיירותית. אדמות הכפר מעובדות בידי
המתיישבים הציונים.
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931,
1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין
השנים 1931-1945.
1. אל-ח'אלידי,שם.
2. שביט, כרכים 6-7. אל-ח'אלידי,שם.
3. א"צ, 1082/922/1975 עמ' 211.
4. מוריס, לידתה (1991), עמ' 587.
5. גלבר, עמ' 287-288. מוריס, לידתה
(2004), עמ' 249. אל-ח'אלידי, שם.
6. גלבר, עמ' 409-410. מוריס, לידתה
(2004), עמ' 249, 447-448.
Al-Khalidi Walid (ed.), All that
remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948
, (Washington DC: 1992),"Hunin", pp. 454-455.
Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee
Problem Revisited , Cambridge, 2004.
ארכיון
צה"ל (א"צ), תיק 1082/922/1975.
גלבר
יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).
גרוסמן
דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
שביט
יעקב (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל (כתר, 1998), כרכים 6-7.
כל
מקום ואתר
(משרד הבטחון, 1995), הערכים "חרבת מצודת הונין (קלעת הונין)" (עמ'
131), "מרגליות" (עמ' 216).
מפות
בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).