Make your own free website on Tripod.com

 

אִסְדוּד Isdud إسدود

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1179.1293

גובה מעל פני הים:             40 מ'

נפה (1945) :                   עזה

מחוז (1945) :                  עזה

שם המקום כיום:               תל אשדוד

ישובים סמוכים כיום:           שדה עוזיהו, עזר, אמונים, בית עזרא, שתולים, אשדוד

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             47,871 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 32,905 דונם

                                    יהודית – 2,487 דונם

                                    ממשלתית – 12,479 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           3,140

       "       (1945):           4,620

       "       (1948):           5,030

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   28.10.1948

מגיני הישוב:                     הצבא המצרי

יחידה כובשת:                   גדוד 152 (מחוז השפלה)

תאריך נטישה/גירוש:          28.10.1948

סיבת נטישה:                    ב,ה,ג

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             שתולים, שדה עוזיהו, אמונים, עזר, גן הדרום, בית עזרא, שכונות דרומיות של אשדוד (רובעים י', י"א ואילך)

על חורבות הישוב:             (אין)

 

 

 

תיאור כללי

העיירה אסדוד שכנה במישור החוף הדרומי, לצד הכביש הראשי יבנה-מג'דל, כ-5 ק"מ מחוף הים (כיום מדרום לעיר אשדוד). אסדוד הוקמה באתרה של העיר הכנענית העתיקה אשדוד, ומכאן שמה. בעוד שהכביש הראשי הנ"ל עקף את העיירה מצד מזרח, מסילת הברזל הראשית לוד-עזה עברה ממערב לה, על גבול דיונות החול שהפרידו בינה לבין הים התיכון. אדמות העיירה כללו שטח נרחב של 47,871 דונם ב-1945, וגבלו באדמות הכפרים חמאמה ובית דראס בדרום, בטאני ע'רבי, ברקה, ביצרון וגן יבנה במזרח, יבנה ובשית בצפון-מזרח, ערב צוקריר בצפון, ובים התיכון במערב. דרכי עפר יצאו מאסדוד לעבר הכפרים השכנים ברקה, בטאני ע'רבי, בית דראס וג'וליס.

אוכלוסיית העיירה היתה רובה ככולה מוסלמית. היו בה שני מסגדים ושלושה קברים קדושים של דמויות הסטוריות ודתיות חשובות. אחד מהם היה של סלמאן אל-פארסי, ממלוויו של הנביא מוחמד. הקבר היה בתוך מסגד, שנבנה בתקופת השליט הממלוכי בייברס (1259-1277). הקבר השני היה של שיח' אבראהים אל-מטבולי, מיסטיקאי מצרי שמת ב-1472, והשלישי של אחמד אבו אל-אקבאל. בעיירה היו שני בתי ספר יסודיים, אחד לבנים (נפתח ב-1922), ושני לבנות (נבנה ב-1942). באמצע שנות ה-40 למדו בהם 371 בנים ו-74 בנות. באסדוד היתה מועצה כפרית. חקלאות היתה מקור ההכנסה העיקרי. הגידולים העיקריים היו פירות – בעיקר הדרים, ענבים ותאנים – וכן דגנים, בעיקר חיטה. התושבים השתמשו במי בארות ומי גשמים לחקלאות. בנוסף לזה התושבים גם עסקו במסחר. היו באסדוד מספר חנויות והתקיים בה שוק שבועי בימי רביעי.[1]

 

ההסטוריה של הישוב

האתר של אסדוד היה מיושב כמעט ברציפות משחר ההסטוריה ועד לשנת 1948. ראשיתו של הישוב במקום בתקופה הכלכוליתית (תקופת הנחושת, 5000 עד 3300 לפנה"ס). בסוף תקופת הברונזה התיכונה (1800 עד 1550 לפנה"ס) היתה במקום עיר ממלכה כנענית מבוצרת בשם "אשדוד", וזו המשיכה להיות עיר ממלכה מבוצרת גם בתקופת הברונזה המאוחרת (1550 עד 1200 לפנה"ס), אך קטנה יחסית בשטחה לעומת ערים שכנות כגון אשקלון. היות ולא שכנה על חוף הים היתה לה עיר נמל נפרדת כ-7 ק"מ מצפון לה (בתל אל-ח'ידר, סמוך לנמל אשדוד של היום). אשדוד נזכרת בתעודות מאוגרית כעיר נמל מסחרית.

העיר נחרבה בזמן הפלישות של "גויי הים" (המאה ה-12 לפנה"ס), אולם לאחר מכן שוקמה בידי הפלישתים שהתיישבו בה והפכוה לעיר גדולה ומבוצרת - אחת מחמשת ערי הממלכה הפלישתיות. אשדוד הפלישתית היתה עיר מסחר והיה בה מקדש לאל דגון. שטחה נאמד בכמה מאות דונמים. היא נזכרת בתנ"ך כעיר שאליה לקחו הפלישתים את ארון הברית שנשבה במערכת אפק (שמואל א' ה'). לפי ספר דברי הימים נכבשה בידי עוזיהו מלך יהודה (769-733 לפנה"ס) שאף בנה ערים בסביבתה (דברי הימים ב', כ"ו, ו'). נכבשה על ידי תגלת פילאסר ה-3 מלך אשור בשנת 734 לפנה"ס, והפכה לעיר-ממלכה וסאלית, המעלה מס לאשור. בשנת 712 לפנה"ס מרדה אשדוד באשור, בראשות מנהיג מקומי ושמו ימני. למרות שזה ניסה לצרף למרד ממלכות שכנות, אף ממלכה לא נענתה או סייעה לאשדוד, וסופה שנכבשה בידי המלך סרגון ה-2 שהגלה את תושביה, והביא במקומם קבוצות אוכלוסין מאיזור איראן. בכתובות סרגון נאמר שאשדוד נענשה והפכה לפחווה אשורית. בחפירות באתר התגלו שברי מצבה שהניח סרגון ובה הנציח את נצחונו על העיר. אולם נראה שלמרות הכתוב לעיל נשארה אשדוד עיר מלוכה וסאלית, כיון שידוע שבשנת 701 לפנה"ס מלך אשדוד מתנת התייצב (יחד עם מלכים נוספים) מול המלך סנחריב כדי להביע בפניו את נאמנותו (סנחריב ערך באותה שנה מסע עונשין נגד כמה ממלכות שמרדו בו, ובהן צידון, יהודה, אשקלון ועקרון. מלכים אחרים הביעו לו את נאמנותם וכך לא נענשו). עם זאת, יתכן שבשלב מאוחר יותר סופחה אשדוד לאימפריה והפכה לפחווה אשורית.

עם החלשות האימפריה האשורית נכבשה העיר בידי פסמתיך ה-1 מלך מצרים (664-610 לפנה"ס), לאחר שצר עליה במשך 29 שנים. בשנת 604 לפנה"ס נכבשה בידי צבאות בבל. מלך אשדוד היה גולה בבבל, יחד עם מלכים מובסים אחרים.

לאחר הכיבוש הפרסי (539 לפנה"ס) היתה אשדוד מרכז של הפחווה הפרסית "אשדוד" ששטחה כלל את שטחן של חמשת ערי הממלכה הפלישתיות לשעבר. עיר הנמל שלה העתיקה את מקומה דרומה (למינת אל-קלעה, אשדוד-ים). תושבי פחוות אשדוד נקראים במקרא "אשדודים", המדברים בשפה "אשדודית" (נחמיה ד' א', י"ג כ"ג). לפי הרודוטוס ישבו באיזור הזה "סורים-פלייסטינאים". במאה ה-4 לפנה"ס ירדה חשיבותה של אשדוד, ושכנתה אשקלון עלתה. האיזור היה תחת השפעה פניקית ונראה כי חלק מהאוכלוסיה היה ממוצא פניקי.

בשנת 332 לפנה"ס נכנעה העיר לפני אלכסנדר מוקדון ועברה לשלטון הלניסטי. לאחר מלחמות הדיאדוכים נשארה בתחומי ממלכת בית תלמי שמרכזה במצרים. בשנת 201 לפנה"ס עברה לשלטון בית סלווקוס שמרכזו בסוריה. חפירות באתר חשפו שכבות מהתקופה ובהם גם שרידי שוק (אגורה), כלי חרס וכדי יין מרודוס. העיר קיבלה את השם היווני "אזוטוס", אך שמרה עדיין על אופיה הפלישתי-פניקי ותהליך ההלניזם בה היה איטי. מקדש דגון המשיך לשמש כמקדש המרכזי.

העיר נפגעה במהלך המרד היהודי שפרץ בשנת 167 לפנה"ס. יהודה המכבי פרץ לתחום אשדוד במהלך פשיטותיו, ויהונתן החשמונאי אף כבש את העיר באופן זמני ושרף את מקדש דגון (147 לפנה"ס). יוחנן הורקנוס (135-104 לפנה"ס) כבש את אשדוד וסיפח אותה לממלכת יהודה. לאחר הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס) שוחררה אשדוד מהכיבוש היהודי, והוחזרה לידי תושביה. מאז היתה העיר ליחידה אוטונומית במסגרת נציבות סוריה. בשנת 30 לפנה"ס היא סופחה לממלכתו של הורדוס. במסגרת זו היתה בירת טופרכיה והמשיכה להנות מאוטונומיה חלקית. לאחר מות הורדוס (4 לפנה"ס) נמסרה אשדוד כ"ירושה" לאחותו שלומית. במותה (10 לספירה) עברה אשדוד, שוב בירושה, לליוויה אשת הקיסר אוגוסטוס. לאחר מותה הועברה העיר ליד בנה, הקיסר טיבריוס, והפכה לאחוזה קיסרית. בשנת 41 סופחה לתחומי ממלכת אגריפס. בתחילת המרד היהודי הגדול (66) היתה העיר בידי הקנאים היהודים, שניסו לתקוף ממנה את אשקלון. העיר שוחררה בידי אספסיאנוס בסוף שנת 67 והיתה לעיר עצמאית בעלת שטח נרחב במשך שארית התקופה הרומית.

במאה ה-2 לספירה כבר היתה בעיר קהילה נוצרית. תושבי העיר עברו תהליך הדרגתי של התנצרות, שהגיע לשיאו במאה ה-5. בתקופה הביזנטית (395-634 לספירה) היה בעיר מושב של אפיסקופוס.[2]

לאחר הכיבוש המוסלמי (634) נקרא המקום אסדוד. ככל הנראה כבר בסוף התקופה הביזנטית בוטלה המערכת העירונית והמקום הפך לכפר גדול. הגאוגרף הפרסי אבן ח'ורדד'בי (מת ב-912) קרא לכפר "אזדוד" וכתב שהוא שימש כתחנת דואר בין עזה לרמלה. בתקופה הצלבנית נקרא המקום "אזוט", ובאשדוד-ים נבנתה מצודה שנקראה "שטו ברואר". בתקופה הממלוכית אסדוד היה כפר בנציבות עזה (ממלכת ע'זה). על הסולטאן הממלוכי קייטביי (1467-1496) נאמר שעבר דרך הכפר בשנת 1477 בדרכו לדמשק.[3] במאה ה-14 או ה-15 הוקם ח'אן מדרום-מערב לכפר, ושימש כתחנה לגביית מס דרכים. הח'אן חדל לתפקד בסוף המאה ה-19 והמבנה פורק בהדרגה בידי הכפריים.[4]

בשנת 1516 עברה אסדוד לשלטון האימפריה הע'תמאנית, ובשנת 1596 היתה כפר בנפת עזה (מחוז עזה) עם אוכלוסיה של 413 תושבים. המטייל המצרי הצופי אסעד אל-לוקימי דיווח בשנת 1730 שהוא ביקר בח'אן אסדוד. בסוף המאה ה-19 הכפר היה בנוי מלבני חימר, הבתים היו בני קומה אחת עם חצרות פנימיים.[5]

ב-10 בנובמבר 1917 נכבשה אסדוד בידי החטיבה הרכובה האוסטרלית הראשונה, במסגרת הכיבוש הבריטי של פלסטין. ההסטוריה האוסטרלית הרשמית תיארה את המקום "כפר ערבי טיפוסי לשפלת החוף.. מקום מלוכלך וצפוף, בנוי טיט וקש". מספר תושביה היה כ-2,600 נפש.[6] במפקד 1931 נמנו באסדוד 3,140 תושבים ו-764 בתים. ב-1945 נאמדו בה 4,620 תושבים.[7]

 

אסדוד ב-1948

על פי תכנית החלוקה משנת 1947 נכללה אסדוד בשטח המדינה הערבית, אך החלק הצפוני של אדמותיה נכלל משום מה בתוך המדינה היהודית. העיירה שכנה בלב שטח ערבי; הישוב היהודי היחיד בסביבה היה קיבוץ ניצנים, כ-3.5 ק"מ דרומית-מערבית לעיירה. קיבוץ זה ישב על אדמות הכפר חמאמה ובמהלך החודשים הראשונים של 1948 ארעו כמה התנגשויות בינו לבין תושבי הכפר הזה.

ב-15 במאי 1948 נכנסו כוחות צבא מצריים לפלסטין ותפסו את ערי החוף ח'אן יונס, עזה ומג'דל, שבתחומי המדינה הערבית ע"פ החלוקה. ב-29 במאי קיבל חיל המשלוח המצרי פקודה להתקדם צפונה לעבר אסדוד ויבנה, כדי לרתק דרומה כוחות ציוניים, ובכך לסייע ללגיון הערבי שנלחם בלטרון. בהתאם לפקודה זו התקדמו שני גדודי חי"ר, גדוד תותחנים ופלוגת משוריינים לעבר אסדוד. בצהרי היום נכנס גדוד מס' 9 לעיירה. משם המשיך הגדוד צפונה, ולאחר 3 ק"מ נעצר לפני גשר (ג'סר אסדוד) שפוצץ עוד קודם לכן בידי הציונים. המצרים הפסיקו את התקדמותם צפונה ונערכו בעמדות סביב הגשר ההרוס. באופן די מפתיע, גשר זה סימן גם את הגבול בין המדינה היהודית למדינה הערבית ע"פ תכנית החלוקה. מדוע נעצרו המצרים? כנראה שמלכתחילה לא התכוונו לחצות את גבולה של המדינה היהודית, לפחות לא בשלב זה. סביר מאד להניח שאילו הם היו רוצים להמשיך הלאה הגשר ההרוס לא היה עוצר בעדם, היות ומדובר בחציית נחל עלוב שבקושי זורמים בו מים.

בשעות הערב המוקדמות תקפו ארבעה מטוסי "מסרשמידט" של חיל האויר הישראלי (שהרכבתם הושלמה רק יום קודם לכן) את הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה גדול ושניים מהמטוסים נפגעו מאש נ"מ (מטוס אחד התרסק וטייסו נהרג).[8] הישראלים היו משוכנעים שהתקפת המטוסים היא שעצרה את המצרים, שמטרתם, כך על פי המיתולוגיה הציונית, היתה להגיע לתל אביב. היו שפקפקו בכך כבר אז. "ההיעצרות של הצבא המצרי היא לא ברורה", חיווה את דעתו יצחק רבין, מפקד פיקוד הדרום של צה"ל ב-1958. "אני חושב שהיא איננה קשורה באיזושהיא התקפה ישראלית, נדמה לי שהיתה קשורה בכשרו של הצבא המצרי לקיים תנועה מבחינה לוגיסטית".[9]

אולם הציונים לא נתנו לעובדות לבלבל אותם והפכו את גשר אשדוד לאחד המיתוסים של 1948. גשר "עד הלום" הוא נקרא עד עצם היום הזה.

עצירת המצרים בגשר אסדוד לא הרגיעה את הציונים, שה"איום" על תל אביב המשיך להטריד אותם. חטיבת גבעתי, שהיתה עסוקה עד אז בגירוש כפריים פלסטינים באיזור שבין גדרה, חצור ובאר טוביה, קיבלה פקודה להיערך מול הכוח המצרי באסדוד. 4 גדודים של החטיבה (מתוך 5) רוכזו סביב אסדוד. בכך השיגו המצרים את מטרתם שלשמה התקדמו לעבר אסדוד – ריתוק כוחות יהודיים לדרום.

המטכ"ל הישראלי החליט לכבוש את העיירה אסדוד ולהשמיד את ראש הגשר המצרי. לשם כך ריכזו הציונים באיזור כוחות נוספים, מחטיבת גבעתי ומחטיבת הנגב. ההתקפה, שנועדה לליל ה-1-2 ביוני, נדחתה בלילה אחד בגלל הכרזת מועצת הבטחון על הפסקת אש. ההתקפה בליל ה-2-3 ביוני החלה בהתקפה אוירית והפגזה ארטילרית. בגלל ההפגזה המצרים נכנסו לכוננות וכך אבד לציונים גורם ההפתעה. גדוד 54, שהיה אמור לתקוף את גדוד 9 המצרי באיזור גשר אסדוד, התגלה במהלך תנועתו, ונסוג לאחר כמה שעות של חילופי אש. גם גדוד 57, שהיה אמור לבצע התקפת הסחה מצד מזרח, התגלה בתנועתו, ונסוג. פלוגת "חיות הנגב" וכוחות של גדוד 7 תקפו את אסדוד באיגוף מכיוון דרום-מערב, הצליחו להגיע לפאתי השטח הבנוי של העיירה, אך בגלל כשלון ההתקפה בגזרות האחרות הם קיבלו פקודת נסיגה. החיילים הישראלים ברחו דרומה באי-סדר בחול הטובעני לעבר קיבוץ "ניצנים". הערבים יצאו מאסדוד והחלו לזנב בהם. כוח תגבורת מצרי שהתקדם על הכביש הראשי מאל-מג'דל, עלה על מארב ישראלי ממזרח לקיבוץ "ניצנים", ומצרים רבים נפגעו. מפקד החטיבה המצרית באסדוד, הגנרל מוחמד נגיב, שלח את כוח השריון שלו דרומה כדי לפרוץ את החסימה שהניחו הישראלים על הכביש הראשי ולחסום את נתיב הבריחה של גדוד 7. כוח ג'יפים ישראלי תקף את המשוריינים המצריים ועיכב אותם. בינתיים הגיעו החיילים הנסוגים לקיבוץ "ניצנים". כמה מהם כשלו בדרך, נתפסו וחוסלו בידי הערבים. בסך הכל היו אבידות הישראלים בקרב על אסדוד 50 הרוגים ונעדרים ו-50 פצועים.[10]

אסדוד הוחזקה על ידי הצבא המצרי עד לנפילתה בסוף אוקטובר 1948.

 

נפילת אסדוד

ב-15 באוקטובר 1948 הפרו הציונים את ההפוגה ופתחו בהתקפה רחבה על החזית המצרית בדרום פלסטין (מבצע "עשר המכות" או "יואב"), כשמטרתם העיקרית היא הבקעת המערך המצרי בקטע שבין מג'דל לפאלוג'ה וחיבור הנגב למדינת ישראל. ההתקפה החלה בהפצצה אוירית על ערי וכפרי דרום פלסטין, ובהם אסדוד. לא ניכנס לכל פרטי המתקפה היבשתית, רק נציין שהמערך המצרי הובקע וכוחות ציוניים חדרו לנגב ואף כבשו את באר שבע. בהמשך לכשלונם במערכה ביצעו המצרים "היערכות מחדש", והסיגו את כוחותיהם מאסדוד ואל-מג'דל דרומה לעבר "רצועת עזה". כוחות ציוניים תפסו ללא קרב את השטחים שפונו.

ב-28 באוקטובר 1948 נכנסו לאסדוד חיילים מגדוד 152 של מחוז השפלה, לאחר שנודע כי המצרים פינו אותה. רוב תושבי העיירה עזבו יחד עם הצבא המצרי הנסוג, ובעיירה נשארו רק כ-300 תושבים שהניפו דגלים לבנים על המסגד ועל בתים אחרים. תושבים נוספים הסתתרו בפרדסים ובחולות סביב העיירה. הצבא דרש מן התושבים למסור את נשקם ואלה הביאו מספר רובים. החיילים נשלחו לחפש בבתים אחר כלי נשק נוספים. התמנה מושל צבאי זמני, אך עוד באותו יום הגיעה הוראה, כנראה ממפקד חזית הדרום יגאל פייקוביץ (אלון), לגרש את האוכלוסיה. החיילים ביצעו את ההוראה ולאחר מכן בזזו את בתי התושבים.[11]

 

הריסת הישוב

הצבא הציוני החל להרוס את אסדוד בדצמבר 1948. פקיד ממשלתי שהיה ממונה על הרכוש הנטוש באסדוד התלונן על כך שהצבא הורס בתים שיכולים לשמש לקליטת מהגרים יהודים.[12]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

המדינה הציונית הקימה עד כה 6 ישובים יהודיים על אדמות אסדוד. בשנת 1950 הוקמו הישובים "שתולים", "שדה עוזיהו" ו"אמונים" ממזרח לחורבות העיירה, והישוב "בית עזרא" מדרום לה, ויושבו במהגרים יהודים מתימן, לוב, מצרים ועיראק (בהתאמה). בשנת 1953 הוקם הישוב "משולם" (כיום "גן הדרום") בחלק הצפוני של אדמות אסדוד, ליד ח'ירבת מסלם, ומכאן שמו. הוא יושב ביהודים עיראקים. בשנת 1960 הוקם הישוב "עזר" דרומית-מזרחית לאסדוד.[13]

אשדוד הישראלית, שנוסדה ב-1957, הוקמה על אדמות ערב צוקריר, שמצפון לאסדוד. אולם מאז התפשטה העיר דרומה, וכמה משכונותיה החדשות נמצאות על אדמות אסדוד (רובעים י', י"א, ואילך). אשדוד מונה כיום קרוב ל-200,000 תושבים.

 

הכפר היום

העיירה הרוסה לחלוטין ונותרו ממנה רק שרידים בודדים. חלק ממבנה המסגד המרכזי עדיין עומד על תילו היכן שהיה מרכז העיירה. מדובר במבנה אבן, בעל קשתות. כל השטח מסביבו מוקף בגדר חשמלית למניעת מבקרים. מערבה משם קיימים שני שלדים של מבני בטון בעלי חלונות מרובעים, אלה הם בתי הספר של אסדוד. מדרום להם עומד מבנה קבר השיח' אבו אל-אקבאל, שבולט בכיפתו. מבנה נטוש נוסף, ששימש כבית קפה, קיים לצד הכביש הראשי שעוקף את העיירה ממזרח.[14]  שטרן מוסיף כי שרידי הח'אן נראו עד אמצע שנות החמישים. כיום לא נותר לו זכר.[15] 

 

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם. שטרן שם.

2. מתוך שביט, כרכים 1 עד 5.

3. אל-ח'אלידי, שם. גיחון, שם.

4. שטרן, שם.

5. אל-ח'אלידי, שם.

6. קדר, עמ' 56-57.

7. אל-ח'אלידי, שם.

8. גבעתי, עמ' 98-99. לורך, עמ' 327-328.

9. ורד, עמ' 18.

10. גבעתי, עמ' 103-114. לורך, עמ' 328-329.

11. מוריס, תיקון טעות, עמ' 217-218 הערה 2.

12. מוריס, לידתה (2004), עמ' 358.

13. כל מקום ואתר, תחת הערכים הנ"ל.

14. אל-ח'אלידי, שם. סיור באתר.

15. שטרן, שם.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Isdud", pp. 110-113.

 

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

אבי-יונה מיכאל (עורך), אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, (כרטא, 1974).

אנציקלופדיה מפה, הערך "אשדוד", www.mapa.co.il .

גבעתי משה, בדרך המדבר והאש – תולדות גדוד 9 (משרד הבטחון, 1994).

גיחון מרדכי, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל: מביתר ועד תל-חי, (כרטא, 1974).

ורד אברהם, חזית הדרום בין סיני לחברון (יאיר, 1996).

"זוכרות את איסדוד ומג'דל", חוברת בהוצאת עמותת זוכרות, אוגוסט 2003.

כל מקום ואתר (משרד הבטחון, 1995), הערכים "אמונים" (עמ' 29), "אשדוד" (עמ' 31), "בית עזרא" (עמ' 50), "גן הדרום" (עמ' 73), "עזר" (עמ' 247), "שדה עוזיהו" (עמ' 302), "שתולים" (עמ' 313).

לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות (מסדה, 1989).

מוריס בני, תיקון טעות - יהודים וערבים בארץ-ישראל 1956-1936 (עם עובד, 2000).

נאמן נדב, "שינויי אוכלוסין בארץ-ישראל בעקבות ההגליות האשוריות", קתדרה 54 (דצמבר 1989).

קדר ב"ז (עורך), מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל (יד יצחק בן-צבי ומשרד הבטחון, 1991).

שביט יעקב (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל (כתר, 1998), כרכים 1-5.

שטרן אליהו, ח'אנים דרכים ופונדקים (כרטא, 1997), "ח'אן אסדוד", עמ' 84-85.

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר.