Make your own free website on Tripod.com

 

גַ'מַּאסִין אַל-עַ'רְבִּי Jammasin al-Gharbi جمّاسين الغربي

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1308.1665

גובה מעל פני הים:             20 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               גבעת עמל

ישובים סמוכים כיום:           בתוך תל אביב

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             1,365 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 529 דונם

                                    יהודית – 714 דונם

                                    ממשלתית – 122 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           566

       "       (1945):           1,080

       "       (1948):           1,250

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   26.1.1948

מגיני הישוב:                     אין נתונים

יחידה כובשת:                   חטיבה 4 (קריתי)

תאריך נטישה/גירוש:          7.1.1948 עד 23.1.1948

סיבת נטישה:                    ל,ב

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             גבעת עמל, שכ' בבלי (תל אביב)

על חורבות הישוב:             גבעת עמל (תל אביב)

 

 

תיאור כללי

הכפר ג'מאסין אל-ע'רבי שכן מדרום לנחל אל-עוג'א (הירקון) ומצפון-מזרח לתל אביב של 1948 (כיום חלק מתל אביב). פירוש השם "ג'מאסין" הוא מגדלי תאואים. "אל-ע'רבי" פירושו המערבי (שכן היה קיים גם כפר מזרחי). שטחו של הכפר היה 1,365 דונם, והוא גבל באדמות צומיל במערב, סארונה בדרום, רמת גן וג'רישה במזרח, ושיח' מוניס בצפון. הבתים בכפר ניבנו בשני גושים: ריכוז מזרחי וריכוז מערבי, במרחק של כ-200 מ' אחד מהשני (אין לבלבל זאת עם קיומו של הכפר ג'מאסין א-שרקי). בגוש המערבי נבנו הבתים על גבעה, שעליה עברה הדרך הראשית שחיברה את סארונה עם שיח' מוניס. הגוש המזרחי נבנה בשטח נמוך יותר סמוך לואדי מוצרארה (נחל איילון). תושבי הכפר גידלו תאואים ושיווקו את הבשר והחלב בתל אביב וביפו. גידול התאואים הלך וקטן עד שפסק לגמרי בסוף תקופת המנדט, ובמקום זה התפתח משק חלב מפותח. תושבים אחרים עסקו בחקלאות; חלק משטחו של הכפר היה נטוע פרדסים ומטעי פרי. היו שעבדו כפועלים במטעי ההדרים של הגרמנים בסארונה. תלמידי הכפר למדו בבית הספר בשיח' מוניס.[1]

 

ההסטוריה של הכפר

השם "ג'מאסין" מוזכר לראשונה ברישומים עת'מאניים משנת 1596, ומציין שני שבטים נפרדים באיזור הירקון, תחת נפת בני צעב (מחוז שכם), דבר התואם את החלוקה לשני כפרים גם בתקופת המנדט. לא ברור אם מדובר באותם שטחים שבהם היו קיימים הכפרים עד 1948, שכן הגבול הדרומי של נפת בני צעב הוא הירקון, והכפרים של תקופת המנדט היו ממוקמים מעט מדרום לירקון. אל-ח'אלידי כותב שאין ודאות שאותם שבטים, צאצאים של בדואים מעמק הירדן, הקימו את הכפרים. אלה הוקמו במאה ה-18 והיו בנויים בקתות עץ וחימר. בזמן הכיבוש המצרי (1831-1840) התיישבו בכפר מהגרים ממצרים ומסודאן. בשנת 1922 מספר התושבים בכפר היה כ-200 נפש. בשנת 1931 נפקדו בו 566 נפשות, בשנת 1945 מספר התושבים עלה ל-1,080 נפש. סיבה עיקרית לגידול האוכלוסין בתקופת המנדט היתה הגירה של כפריים מאיזורי ההר, בגלל הביקוש לעובדים באיזור תל אביב.[2]

 

1948 - נפילת הכפר

לאחר פינוי צומיל מתושביה (בסוף דצמבר 1947) נותר הכפר ג'מאסין אל-ע'רבי כמובלעת פלסטינית בין תל אביב לרמת גן. הדרך היחידה שחיברה את הכפר עם העורף הערבי היתה מצפון, לעבר שיח' מוניס, ודרך זו עברה על גשר הירקון שנשמר בידי כוחות יהודיים. היהודים בגשר ערכו בקרה על כל מי שנכנס לשטח הכפר, ואסרו או הגבילו כניסת כלי רכב לתוכו. כתוצאה מכך הכפר היה נתון במעין "סגר", מוקף בישובים יהודיים, והדרך אליו נתונה לפיקוח יהודי.[3] בנוסף לכך אירועים אלימים פרצו לעיתים בין בני הכפר ליהודים באיזור התפר שבין שדות הכפר לבתיה הקיצוניים של תל אביב.[4]

לא פלא איפה שכפר זה ננטש במהרה. בתחילת ינואר 1948 החלו לזרום ידיעות, לעיתים סותרות, בדבר עזיבת תושבי הכפר. ב-3 בינואר דיווח קצין מודיעין ציוני כי האוכלוסיה האזרחית עזבה ונותרו רק "שבאב".[5] בני מוריס כתב שהכפר ננטש באופן חלקי ב-7 בינואר בגלל "פחד מהתקפה יהודית" וכנראה גם תחת ההשפעה של פינוי צומיל, שכן פליטי צומיל הגיעו תחילה לג'מאסין.[6] ב-9 בינואר דיווחו הציונים כי בכפר נותרו רק 7 חמולות (ביניהם בסאם, סמאק, ענון וסרוג'י), וכי מוכתאר הכפר, שנחשד בקשרים עם היהודים, נמצא ביפו "תחת פיקוח".[7]

אולם גם התושבים שנשארו בכפר ביקשו עד מהרה לעזוב. לא ברור אם בנוסף לסגר שהוטל על הכפר היה לחץ נוסף מצד ה"הגנה" על התושבים להתפנות. על פי מסמכים צבאיים ישראליים הפינוי הסופי מן הכפר בא ביוזמת התושבים עצמם. על פי דיווחים אלה ב-18 בינואר נערכה פגישה בין נציג ג'מאסין אל-ע'רבי, שהציג את עצמו כאחראי לכפר, לבין קצין "הגנה" באיזור תל אביב. הראשון הביע את חששו כי למרות היחסים התקינים בין תושבי הכפר לבין היהודים, היחסים עלולים להתקלקל בעתיד בגלל ערבים "רעים", ומאחר וקיים מחסום של ה"הגנה" על גשר הירקון שמונע תנועה חופשית של אנשים וכלי רכב לשטח הכפר ומונע קיום אורח חיים תקין, הוא מציע שהם עצמם יפנו את הכפר ויעברו לגור בשיח' מוניס; עירית תל אביב תיקח אחריות על הבתים ומשאבות המים, ולבעלי האדמות תינתן אפשרות לעבור את גשר הירקון עם רשיונות מיוחדים כדי להמשיך ולעבד את אדמותיהם. נציג הכפר ביקש מהקצין הציוני רשות למעבר של עגלות ריקות משיח' מוניס לג'מאסין כדי להוציא את מטלטלי התושבים מהכפר.[8]

בהתאם לסיכום זה החלו הערבים לפנות את הכפר. ב-23 בינואר נערכה בצפון תל אביב פגישה נוספת, בין כמה בעלי בתים בכפר לבין קציני "הגנה". הערבים הודיעו כי למעשה הכפר כבר פונה מרוב תושביו, ונשארו רק מעטים שאוספים את מטלטליהם. הם ביקשו שה"הגנה" תקבל על עצמה את השמירה על הכפר ותימנע מערבים שאינם תושבי המקום להיכנס לתוכו (מחשש לגניבות). נקבעה פגישה נוספת ל-26 בינואר לשם העברת הרכוש והבתים בצורה מסודרת, ועד לפגישה זו יותר רק לבודדים לעבור את גשר הירקון כדי לרעות את הפרות שלהם.[9] בפגישה ב-26 בינואר נכחו בעלי הבתים של ג'מאסין, קציני "הגנה" ופקידים מעירית תל אביב. הערבים אמרו שהם מוכנים למסור את כל הכפר בלי כל התחייבות לידי היהודים, רק מבקשים לשמור על הבארות, בתים בנויים וצריפים עם גגות רעפים. היהודים עמדו על קבלת הצהרה בכתב מהתושבים שהם מוסרים את הכפר מרצונם, אחרת עלול מישהו להאשים בעתיד את עירית תל אביב בגירוש כפר ערבי מאדמתו. תושבי הכפר ענו כי אינם יכולים לתת מכתב כזה מחשש לחייהם. נקבע כי ביום 28 בינואר יתנו תשובה סופית בעניין זה. סוכם כי מאותו יום (26 בינואר) לא יכנסו יותר לכפר, וגשר הירקון נסגר לתנועת פלסטינים.[10] ב-28 בינואר נערכה פגישה בפתח תקוה בין קצינים ואנשי מודיעין ציוניים לבין נציגי כמה כפרים מצפון לתל אביב (שיח' מוניס, ערב אבו כשך וג'ליל), ובפגישה זו הסכימו הנציגים הפלסטינים (לא ברור מטעם מי) לכך שהיהודים יקבלו לידם את הכפר ללא כל מסמך כתוב ובתנאי שהסכמתם לא תפורסם בפומבי (כדי שהועד הערבי העליון לא יתנקם בהם); שתינתן לבעלי האדמות בכפר רשות להיכנס לשטח כדי לעבד את אדמתם ע"פ רשיונות מיוחדים; ושעם תום המלחמה יוכלו התושבים לשוב אל בתיהם. בהתאם לסיכום זה עירית תל אביב השתלטה על הכפר ושיכנה בו פליטים יהודים מאיזורי הקרבות שבדרום העיר.[11]

בסוף פברואר 1948 התגוררו בג'מאסין 170-180 משפחות יהודיות. בפברואר 1949 התגוררו בכפר למעלה מ-1,000 יהודים.[12]

יש לציין כי לא נמצא בין שלל המסמכים הצבאיים מסמך הטוען שהיתה ל"הגנה" איזו שהיא כוונה לגרש את תושבי ג'מאסין. להיפך, המסמכים הקיימים משקפים מידה מסויימת של מבוכה אצל ה"הגנה" באשר לפינוי הכפר על ידי תושביו. אנשי המודיעין של ה"הגנה" לא הבינו מדוע מפנים הערבים ביוזמתם את ג'מאסין. הם חשדו כי אולי זה חלק מתכנית הגנה ערבית על שיח' מוניס, או נסיון להפוך את שיח' מוניס לבסיס התקפה על תל אביב. עם זאת, הם בוודאי לא הצטערו על פינוי הכפר, ואף הצביעו על היתרונות שפינוי זה יעניק להם, כמו למשל, קיצור קו החזית בין תל אביב לרמת גן.[13]

בני מוריס כתב שאחרוני התושבים של ג'מאסין עזבו ב-17 במרץ בגלל "פחד כללי". דבר זה אינו ברור. יש לציין שמוריס אינו עושה הבחנה בספרו בין ג'מאסין אל-ע'רבי לג'מאסין א-שרקי. ייתכן והנתון הנ"ל מתייחס לג'מאסין א-שרקי.[14]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

הכפר, שיושב ביהודים, שינה את שמו ל"גבעת עמל", וכיום הוא חלק מהעיר תל אביב. מצפון לכפר ועל אדמותיו הוקמה שכונת בבלי.

 

מה נשאר מהכפר

בשנות ה-90 בוצע הרס חלקי של הכפר. כיום עדיין קיימים כמה בתים, בשני הריכוזים שהוזכרו: הריכוז המזרחי נמצא מצפון לדרך ההלכה, בין דרך נמיר לנתיבי איילון. הריכוז המערבי נמצא מדרום לרח' פנקס, באיזור הרחובות אהבת ציון ואריה עקיבא.

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם. יהב, עמ' 114. תיאור הכפר קיים גם בא"צ 13/6647/1949 עמ' 202-204. במסמכי א"צ מוזכר בית ספר בכפר.

2. גרוסמן, עמ' 150. אל-ח'אלידי, שם. יהב, עמ' 113-114.

3. א"צ 151/8275/1949 עמ' 251.   

4. גולן, שם, עמ' 906.

5. א"צ 13/6647/1949 עמ' 202-204.

6. מוריס, לידתה (1991), עמ' 81.

7. א"צ 132/8275/1949 עמ' 130.

8. א"צ 151/8275/1949 עמ' 251.

9. א"צ 151/8275/1949 עמ' 247.

10. א"צ 151/8275/1949 עמ' 253.

11. א"צ 151/8275/1949 עמ' 244-245.

12. מוריס, לידתה (2004), עמ' 384.

13. ראה א"צ 151/8275/1949 עמ' 247.

14. מוריס, לידתה (1991), עמ' 81.

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Jammasin al-Gharbi", pp. 244.

 

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

ארכיון צה"ל (א"צ), תיקים 151/8275/1949, 132/8275/1949, 13/6647/1949.

גולן ארנון, "עיצובו מחדש של המרחב הערבי לשעבר וכינונו של מרחב ישראלי (1948-1950)", בתוך אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט – דיון מחודש, (משרד הבטחון, 2004), עמ' 899-965.

גרוסמן דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).

יהב דן, יפו, כלת הים – מעיר ראשה לשכונת עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי (תמוז, 2004).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר.