חִ'רְבַּת
אַ-סַּרְכַּס Khirbet as-Sarkas خربة السركس
נ"צ : 1465.2059
גובה מעל פני הים: 30
מ'
נפה (1945) : חיפה
מחוז (1945) : חיפה
שם המקום כיום: חרבת
צ'רקס
ישובים סמוכים כיום: גן
שמואל, תלמי אלעזר
שטח כולל (1945): אין
נתונים
בעלות על הקרקע (1945): אין נתונים
הרכב אתני/דתי: ערבים
מוסלמים
מס' תושבים (1922): 74
" (1931): 383
(מהם 17 יהודים)
"
(1945): אין
נתונים
"
(1948): 620
תאריך נפילה: סוף
אפריל 1948
מגיני הישוב: המשמר
הלאומי
יחידה כובשת: חטיבה
3 (אלכסנדרוני)
תאריך נטישה/גירוש: מה-20
ועד לסוף אפריל 1948
סיבת נטישה: פג
הוקמו לפני 1948: (אין)
הוקמו
אחרי 1948: (אין)
על
חורבות הישוב: (אין)
הכפר
ח'ירבת א-סרכס שכן בלב איזור ההתיישבות היהודי של צפון השרון, ארבעה ק"מ
ממזרח למושבה חדרה. מצפון לכפר עבר הכביש הראשי חדרה – עפולה (כיום כביש 65),
וכק"מ אחד ממערב לכפר עברה מסילת הברזל המרכזית לוד- חיפה. מדרום לכפר זרם
נחל אל-מפג'ר (חדרה).
הכפר
נוסד בידי מתיישבים צ'רקסים בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. חלק מן המתיישבים מתו
ממחלת המלריה, אחרים עזבו ורק מעטים נשארו. עם הזמן התחלפה כל אוכלוסית הכפר
וערבים מקומיים באו במקום הצ'רקסים. בשנת 1911 פרץ סכסוך אדמות בין הכפר למושבה
הציונית הסמוכה חדרה, הסכסוך בא על פתרונו לאחר שהוסדר הגבול בין שני הישובים.
בשנת 1931 נפקדו בכפר 383 תושבים (366 ערבים ו-17 יהודים), שהתגוררו ב-80 בתים.
אין נתונים על הכפר לגבי 1945.[1] תושבי ח'ירבת א-סרכס היו ביחסים טובים עם
המתיישבים היהודים בסביבה, ובמיוחד עם תושבי הקיבוץ הסמוך גן שמואל.[2]
על
פי תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 נכלל הכפר בשטח המדינה היהודית. תושבי
הכפר, שהיו ביחסים טובים עם שכניהם היהודים, לא לקחו חלק באירועי המלחמה שפרצה
בסוף 1947. בכפר היה מעט נשק להגנה עצמית והמגינים היו כפופים לועדה הלאומית בטול
כרם. בינואר 1948 תושבי הכפר מנעו מלוחמים ערבים זרים להתמקם בכפר ולהפוך אותו
לבסיס להתקפות על התחבורה היהודית בכביש הסמוך. כמו כן סרבו התושבים לדרישות
חוזרות ונשנות של הועד הערבי העליון לפנות מן הכפר את הנשים והילדים ולשכן בו
לוחמים זרים.[3]
היחסים
הטובים של הכפר עם היהודים והמנעותם מלקחת חלק במלחמה לא עזרה להם. הציונים היו
נחושים בדעתם שלא להשאיר אף כפר ערבי בשטח שבין תל אביב לחדרה. במהלך אפריל 1948
הוציאה ה"הגנה" סדרה של צווי גירוש לכפרים המעטים שנותרו באיזור. צו
גירוש לח'ירבת א-סרכס הוצא ב-15 באפריל, ובוצע על ידי התושבים בימים שלאחר מכן.
ב-20 באפריל דיווח מודיעין ה"הגנה" שהחלה יציאת תושבים מן הכפר. כעבור
יומיים דווח כי הנשים והילדים פונו והועברו לבאקה אל-ע'רביה וג'ת, ורק הגברים
נשארו בכפר.[4]
לא
ברור מה עלה בגורל אלה שנשארו בכפר. יתכן והתקפה של ה"הגנה" אילצה אותם
לעזוב. בני מוריס כותב שבסוף אפריל-תחילת מאי הרסה ה"הגנה" את הכפר, יחד
עם כפרים נוספים באיזור.[5]
היקפן
של אדמות הכפר אינו ברור. הישוב "תלמי אלעזר" הוקם ב-1952 סמוך מאד לכפר
ההרוס, וככל הנראה על אדמותיו.
אין
זכר לבתי הכפר. האדמות שמסביב משמשות את המתיישבים הישראליים.[6]
* נתוני 1948 חושבו על פי נתוני 1931 בתוספת 3% ריבוי טבעי לשנה.
1. אל-ח'אלידי, שם.
2. מוריס, לידתה (1991), עמ' 60.
3. א"צ, 66/6400/1949, עמ' 181, 184-189.
מוריס, לידתה (2004), עמ' 126.
4. מוריס, לידתה (1991), עמ' 166.
א"צ, 66/6400/1949, עמ' 178-179. מוריס, לידתה (2004), עמ' 245.
5. מוריס, לידתה (1991), עמ' 166.
6. אל-ח'אלידי, שם.
Al-Khalidi, Walid (ed.), All that
remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948
, (Washington DC: 1992),"al-Sarkas, Khirbat ", pp. 189.
Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee
Problem Revisited , Cambridge, 2004.
אבנרי אריה, ההתישבות היהודית
וטענת הנישול (הקיבוץ המאוחד, 1980).
ארכיון
צה"ל, תיק 66/6400/1949.
גרוסמן
דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
מפות
בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).