קַנִּיר Qannir قنّير
נ"צ : 1532.2149
גובה מעל פני הים: 90
מ'
נפה (1945) : חיפה
מחוז (1945) : חיפה
שם המקום כיום: (אין)
ישובים סמוכים כיום: רגבים
שטח כולל (1945): 11,331
דונם
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 10,826 דונם
יהודית
– 50 דונם
ממשלתית
– 455 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
מוסלמים
מס' תושבים (1922): אין
נתונים
" (1931): 483
"
(1945): 750
"
(1948): 830
תאריך נפילה: 9.5.1948
מגיני הישוב: המשמר
הלאומי, צבא ההצלה
יחידה כובשת: נפת
שומרון (חט' אלכסנדרוני)
תאריך נטישה/גירוש: 24.4.1948
סיבת נטישה: פ
הוקמו לפני 1948: (אין)
הוקמו
אחרי 1948: רגבים
על
חורבות הישוב: (אין)
הכפר
קניר שכן באיזור הגבעות שנקרא בלד א-רוחא (ארץ הרווחה) אשר בחלק הדרומי של מחוז
חיפה, כ-11 ק"מ ממערב לאום אל-פחם. ואדי אל-מראח (נחל עדה) עבר דרך הכפר.
כביש ואדי עארה עבר כ-5 מדרום לקניר. אדמות הכפר, שכללו 11,331 דונם, גבלו באדמות
אום א-שוף בצפון, כפר קרע במזרח ובדרום, אל-מראח (גבעת עדה) וא-סינדיאנה במערב.
דרכי עפר חיברו את הכפר לכפרים הסמוכים. כלכלת הכפר היתה מבוססת על חקלאות וגידול
בקר. כ-6,270 דונם מאדמות הכפר היו מעובדות. התושבים היו מוסלמים.[1]
הכפר
הוקם בתקופה העת'מאנית. בשנת 1931 נפקדו בו 483 תושבים, שהתגוררו ב-92 בתים. על פי
אומדן 1945 התגוררו בכפר כ-750 תושבים.[2]
על
פי תכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 נכלל הכפר קניר בשטח המדינה היהודית.
עם פרוץ האירועים האלימים בדצמבר 1947 עמד הכפר בקו החזית, כיון שגבל בגוש ההתיישבות
היהודי של צפון השרון ועמד מול הישובים גבעת עדה וכפר גליקסון. תושבי הכפר השיגו
כמה עשרות רובים, הקימו עמדות שמירה בכפר ושמרו עליו מפני היהודים. שירות המודיעין
של ה"הגנה" (ש"י) קיבל מידע שוטף על הנעשה בכפר בעזרת משתפי פעולה
ערבים. החל מדצמבר 1947 הגיעו אל הציונים ידיעות מפורטות על תכניות השמירה בכפר,
שמות המפקדים, הגעת נשק ומתנדבים זרים, ואימונים שנערכים בכפר.[3] בינואר קיבל
הש"י דיווח על תכנית של השבאב לפוצץ את הבאר של גבעת עדה, ועל ויכוח בין אנשי
הכפר האם לתקוף את כפר גליקסון. במסגרת הויכוח טענו המתנגדים, ובהם גם מוכתאר
הכפר, כי הם מתפרנסים אצל היהודים.[4]
אולם
היהודים, בתוקפנותם, לא הניחו לכפר. סיורים חמושים נשלחו לפאתי הכפר מדי פעם כדי
להביא מידע מודיעיני ולבדוק את עירנות הערבים. ב-27 בינואר ארעה תקרית בין סיור
ציוני שיצא מכפר גליקסון לבין לוחמים ערבים ליד הכפר. לא נמסר על נפגעים.
הש"י דיווח כי בעקבות התקרית תוגברה השמירה בכפר.[5]
ב-27
בפברואר נהרג תושב הכפר בשעה שנכנס לבנימינה עם כמה מחבריו למטרת גניבה. לציונים
היה מידע מוקדם על בוא הגנבים. זמן קצר קודם לכן נשדד עדר מהמושבה בת שלמה, בידי
כנופית שודדים מהכפרים קניר וכפר קרע. רוב העדר הוחזר בסופו של דבר למושבה.
לציונים הגיע מידע מודיעיני המפרט את שמות חברי הכנופיה שהשתתפו בשוד.[6]
התוקפנות
הציונית הגיעה לשיא בלילה שבין ה-29 בפברואר ל-1 במארס 1948: אנשי לח"י תקפו
את קניר ופוצצו את ביתו של יוסוף עבד אל-מאלכ, שהיה בית קיצוני בכפר. דווח כי
ארבעה ערבים נפצעו.[7] העיתון "פלסטין" דיווח על התקפה נוספת ב-5 במארס,
לטענתו היתה זו ההתקפה השלישית במהלך אותו שבוע. ההתקפה נהדפה ע"י מגיני
הכפר.[8] ב-8 במארס התנהל קרב בין יחידת פלמ"ח ללוחמים ערבים ליד גבעת עדה.
דווח על ערבי אחד שנהרג.[9]
בעקבות
ההתקפות תושבי הכפר פנו בדרישה לועד הערבי העליון לשלוח אליהם כוח של חיילים מצבא
השחרור, כדי לסייע בשמירת הכפר. ככל הנראה הגיעה אל הכפר פלוגה סורית ב-21
במארס,[10] אך לא ברור אם היא נשארה בכפר. יחידות מצבא ההצלה נכנסו ויצאו מן הכפר
לעיתים תכופות. התקפה מתוכננת של צבא ההצלה על גבעת עדה במחצית הראשונה של אפריל
1948 בוטלה עקב התנגדותם של תושבי הכפר, שחששו לגורל שדותיהם הגובלים בישובים
היהודיים.[11] הציונים המשיכו לקבל מידע מודיעיני מפורט מהנעשה בכפר מפי משתפי
פעולה ערבים. ב-20 באפריל נעצרו שלושה מתושבי קניר, על ידי "הרופא
הלבנוני" מפקד הכפר צבארין, והובלו לחקירה במפקדת צבא ההצלה בכפר ג'בע
שבשומרון. הם הואשמו בקשרים עם היהודים ואחד מהם הואשם כי סייע ליהודים למצוא את
גופתו של יהודי שנהרג בואדי עארה. על פי השמועה שרווחה אז בקרב הפלסטינים, היו
למשתפי הפעולה עם הציונים נקודות כחולות בבית השחי או בחלק הפנימי של השפה
התחתונה. על כן כל אדם שנחשד בשיתוף פעולה נבדק מיד "בדיקה כחולה".
העצורים שוחררו לאחר כמה ימים. במהלך שהותם במעצר היו עדים להוצאתם להורג של שני
יהודים, שנשבו בקרב בזרעין.[12]
פינוי
הכפר קניר מתושביו הבלתי-לוחמים החל לאחר נפילת חיפה, ב-22 באפריל, כנראה על פי
הוראה מגבוה. בשלב הראשון פונו הנשים הילדים והזקנים, ועברו לכפרי ואדי עארה.
הגברים נשארו כדי להגן על הכפר, ואליהם הצטרפה יחידה סורית. המודיעין הציוני דיווח
שקניר נעזבה ב-24 באפריל, וכי רוב התושבים נמצאים בערערה.[13] אולם הכפר לא ננטש לחלוטין. סיור יהודי
שהתקרב לכפר ב-27 באפריל דיווח שבכפר נמצאים כ-50 גברים, וכן נשים וילדים, ומחוץ
לכפר אנשים עובדים בשדות. אנשי הסיור נתקלו בערבי חמוש, פצעו אותו, ולאחר מכן ירו
בו בעודו שרוע על הקרקע והרגו אותו. ערבי נוסף, כבן 70, נתפס ונחקר בידי אנשי
הסיור. הוא אמר להם כי בכפר אין "זרים".[14] בתחילת מאי דיווח המודיעין
הציוני כי רק 4-5 גברים נשארו לשמור בכפר. צבא ההצלה למעשה הפקיר את הכפר והעביר
את כוחותיו לגזרת משמר העמק, שכן באותו זמן לערך חידש את התקפותיו בגזרה זו.[15]
ב-6
במאי הורה מטכ"ל ה"הגנה" לחטיבת "אלכסנדרוני" לתקוף את
הכפרים שבפתחו המערבי של ואדי עארה, ולהחזיק בהם. התקפות אלה היו אמורות להיות
התקפות-הסחה, כדי שהערבים יפצלו את כוחותיהם ובכך יקלו על היהודים בגזרת משמר
העמק.[16] בלילה שבין ה-8 ל-9 במאי תקפו יחידות של החטיבה במסגרת מבצע
"יובל", את כפר קרע, כבשו חלק ממנו אך נאלצו לסגת משם למחרת עם אבידות
רבות.[17] במקביל כבשו יחידות של נפת שומרון (נפתלי) את קניר, שעליו הגן כוח ערבי
קטן. ההתקפה נפתחה בשעה 05:00 בבוקר ה-9 במאי, הכוחות הציוניים תפסו גבעות שולטות
על הכפר וירו לתוכו. בשעה 05:45 השיבו הערבים אש מתוך הכפר. הציונים ירו במקלעים
ובמרגמות לעבר מקורות האש ושיתקו אותן. שאר הלוחמים הערבים ברחו והציונים נכנסו
לכפר והחלו לפוצץ את בתיו. לפי דו"ח הפעולה 30 בתים נהרסו כליל ועוד 30 בתים
ניזוקו קשה, ביניהם בית הספר, באר המים, טחנת הקמח, בית המוכתאר ובתי נכבדים
אחרים. מירי הציונים נפגעו כ-4 פרות ומספר חמורים. הציונים לקחו שלל: ספרים
וחוברות ו-2 כסאות בית ספר.[18] בני
מוריס כתב שחיילי אלכסנדרוני הרגו 4 ערבים ופוצצו 55 בתים.[19]
בשנת
1949 התיישב קיבוץ "רגבים" על אדמות הכפר, סמוך מאד לחורבות הכפר ההרוס.
אל-ח'אלידי
כתב ששברי אבנים מפוזרים על פני האתר המכוסה בקוצים, עצי תאנה וקקטוסים. חלק
מהאדמה הסמוכה משמש את הישראלים למרעה, וחלק אחר מעובד.[20]
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני
1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.
1. אל-ח'אלידי,שם. מפת גבולות כפרים (1946).
2. אל-ח'אלידי,שם.
3. ראה ידיעות בא"צ 66/6400/1949 עמ' 95,
100, 112, 114, 115, 120, 122, 125, 126, 128, 130, 131, 134, 136.
4. א"צ 66/6400/1949 עמ' 121, 124.
5. א"צ 66/6400/1949 עמ' 120-121.
6. א"צ 66/6400/1949 עמ' 113, 118.
7. א"צ 66/6400/1949 עמ' 111. ראה גם
מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג', עמ' 219.
8. אל-ח'אלידי,שם.
9. א"צ 66/6400/1949 עמ' 104.
10. א"צ 66/6400/1949 עמ' 107, 103.
11. א"צ 66/6400/1949 עמ' 97.
12. א"צ 66/6400/1949 עמ' 91.
13. א"צ 66/6400/1949 עמ' 92-94. א"צ
88/2506/1949 עמ' 212. ראה גם מוריס, לידתה (2004), עמ' 175. בגרסה העברית
הראשונה של הספר (לידתה ,1991, עמ' 589), מסר רק שהכפר ננטש ב-25 באפריל,
בגלל פחד מהתקפה יהודית ותחת ההשפעה של נפילת ישוב סמוך (חיפה).
14. א"צ 15/6647/1949 עמ' 100-102.
15. א"צ 66/6400/1949 עמ' 90.
16. א"צ 5/2323/1949 עמ' 38. ראה גם אתר
חטיבת אלכסנדרוני, שם.
17. "יובל, מבצע", לקסיקון, עמ' 238.
אתר חטיבת אלכסנדרוני, שם.
18. א"צ 15/6647/1949 עמ' 108-109.
19. מוריס, לידתה (2004), עמ' 244.
20. אל-ח'אלידי,שם.
Al-Khalidi, Walid (ed.), All that
remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948
, (Washington DC: 1992),"Qannir", pp.180-181.
Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee
Problem Revisited , Cambridge, 2004.
ארכיון
צה"ל (א"צ), תיקים 66/6400/1949, 15/6647/1949, 5/2323/1949.
אתר
חטיבת אלכסנדרוני, www.alexandroni.org, "קרבות
החטיבה – כפר קרע".
הבר
איתן וזאב שיף (עורכים), לקסיקון לבטחון ישראל, (זמורה ביתן מודן, 1976),
"יובל, מבצע", עמ' 238.
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
מילשטיין אורי, תולדות
מלחמת העצמאות, (שרידות, 1999).
מפות
בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).