Make your own free website on Tripod.com

 

קַאקוּן Qaqun قاقون

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1497.1962

גובה מעל פני הים:             52 מ'

נפה (1945) :                   טול כרם

מחוז (1945) :                  שומרון

שם המקום כיום:               ח. קקון / יכון

ישובים סמוכים כיום:           אמץ, גן יאשיה

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             41,767 דונם (כולל קיבוץ המעפיל)

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 35,611 דונם

                                    יהודית – 4,642 דונם

                                    ממשלתית – 1,514 דונם

 

אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           1,367

       "       (1945):           1,970

       "       (1948):           2,140

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   5.6.1948

מגיני הישוב:                     המשמר הלאומי, יחידה מגדוד "חיטין" של צבא ההצלה (עד מאי 48),

יחידה עיראקית סדירה (מסוף מאי 48)

יחידה כובשת:                   גדוד 33 (חט' אלכסנדרוני)

תאריך נטישה/גירוש:          5.6.1948

סיבת נטישה:                    הג

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              המעפיל 

הוקמו אחרי 1948:             יכון (נטוש), גן יאשיה, אמץ, עולש, חניאל

על חורבות הישוב:             (אין)

 

 

תיאור כללי

קאקון, כ-6 ק"מ צפונית-מערבית לטול כרם, היה אחד הכפרים הגדולים באיזור השרון עד 1948. הכפר היה ממוקם על גבעה בולטת במישור, שממנה נשקפת כל הסביבה. כק"מ אחד ממזרח לכפר עברה מסילת הברזל לוד – חיפה. שטחו הגדול של הכפר, 41,767 דונם שהשתרעו בעיקר מערבה, גבל באדמות הכפרים דיר אל-ע'צון ושויכה במזרח, טול כרם בדרום, ואדי קבאני במערב, קיבוץ עין החורש בצפון-מערב, וח'ירבת מנשיה בצפון. תושבי הכפר היו מוסלמים ועמד לרשותם מסגד במרכז הכפר, סמוך לשוק. את מי השתיה שלהם קיבלו מבארות. התלמידים למדו בבית ספר יסודי, שהוקם בתקופת המנדט הבריטי, בחלק המערבי של הכפר (מתחת לגבעה). החקלאות כללה גידולים שונים כגון חיטה, הדרים, זיתים, וירקות ופירות שונים.[1]

 

ההסטוריה של הכפר

ראשיתו של הישוב במקום הוא כנראה מהתקופה הרומית. בתקופה הצלבנית נהרס הישוב ברובו, והצלבנים בנו בו מצודה שנקראה קקו. מצודה זו היתה שייכת למסדר האבירים הטמפלרים.

בשנת 1260 נכבשה קאקון בידי הסולטאן הממלוכי ביברס, שהורה על שיקומה. המצודה הצלבנית שופצה, הכנסיה במקום הפכה למסגד, השווקים הוקמו מחדש, והכפר הפך להיות מרכז מסחרי. ביברס עודד הגירה אל המקום, כדי לעשותו תחליף לערי החוף ההרוסות קיסריה וארסוף. הכפר שימש תחנה על הדרך הראשית דמשק-מצרים, ובין השנים 1311-1320 נבנה בו ח'אן (פונדק דרכים), בפקודת מושל עזה. יתכן שהח'אן שימש לתקופה קצרה בלבד. קלקשנדי (מת ב-1418) מתאר את קאקון כעיירה נעימה, אם כי לא ממש משגשגת, ובה מסגד, בית מרחץ, מצודה נאה ובארות מים.

בתחילת המאה ה-16 עבר הכפר לשלטון האימפריה העת'מאנית ובמסגרת החלוקה האדמיניסטרטיבית החדשה שימשה קאקון כבירת נפה (נאחיה) במסגרת מחוז (לואא) נאבלס. אוכלוסיתה ב-1596 מנתה 127 תושבים. הח'אן, שנבנה מחדש, המשיך לשמש במשך התקופה העת'מאנית, והיתה בו תחנה לגבית מס דרכים. במהלך התקופה בוצעו בח'אן ובמצודה שינויים, ובין היתר נפרצו בו חרכים לירי של נשק חם. בשנת 1799 נערך ליד קאקון קרב בין צבא נפוליאון ובין הצבא העת'מאני. הצבא העת'מאני, שנשלח כדי לעצור את התקדמות הצרפתים לעבר עכו, הובס. הכפר נהרס שוב בידי אבראהים פחה, בנו של מוחמד עלי, במסגרת דיכוי מרד הפלאחים בשנות השלושים של המאה ה-19, אך יושב מחדש כעבור כמה שנים בידי מתיישבים מצרים ובני הכפרים שויכה ודיר אל-ע'צון. בסוף המאה ה-19 קאקון היה כפר גדול הבנוי בראש גבעה סביב המצודה הצלבנית-ממלוכית. הבתים, שנבנו מאבן ומבוץ, היו פזורים על הגבעה. מנהיג הכפר היה השיח' אבו הנטש ששלט בכל האיזור וגבה "דמי מעבר" מן העוברים והשבים.

תחת המנדט הבריטי היתה קאקון כפר פלסטיני גדול בנפת טול-כרם. במאורעות 1921 תקפו אנשיו של אבו הנטש את המושבה חדרה, איתה היה לו סכסוך שראשיתו כמה שנים קודם לכן. בעקבות זאת הוטל על הכפר קנס קולקטיבי של 1000 לירות. במפקד של 1931 נפקדו בכפר 1,367 תושבים ו-260 בתים. בשנות המרד הערבי (1936-1939) היתה הסביבה של הכפר פעילה מאד. המורדים שבו וחיבלו במסילת הברזל הסמוכה לכפר, בעמודי חשמל ובקווי טלפון. כוחות בריטיים-יהודיים משותפים פעלו נגדם.

בשנת 1945 נמנו בכפר כ-1,970 תושבים. כ-4,600 דונם מאדמות הכפר נרכשו עד אז בידי יהודים ועליהם הוקם (בנובמבר 1945) קיבוץ המעפיל.[2]

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה משנת 1947 נכלל הכפר בשטח המדינה היהודית (קו הגבול עבר ממש ממזרח לכפר). עם פרוץ אירועי 1948 שימשה קאקון כבסיס לכוחות ערביים בשרון. בכפר התמקמה יחידה מגדוד "חיטין" של צבא ההצלה. האויב העיקרי של הכפר היה קיבוץ "המעפיל", כ-2 ק"מ מצפון-מערב לו. קיבוץ זה היה מבודד בלב הסביבה הערבית אך הוא שימש כבסיס לכוחות ציוניים אשר יצאו משם לפשיטות בעומק השטח הערבי. כתוצאה מכך פרצו תקריות אש רבות בין שני הישובים. קאקון הותקפה בפעם הראשונה ב-6 במרץ על ידי יחידת אצ"ל. העיתון "פלסטין" מסר שלמרות שההתקפה נכשלה, שתי נשים נפצעו מזריקת רימונים לעבר בתי הכפר.[3]  ב-21 במרץ פשטה יחידה של חטיבת "אלכסנדרוני" על הכפר. היחידה נסוגה לקיבוץ המעפיל, וכוח ערבי תקף בעקבות זאת את הקיבוץ. בקרב נהרגו שלושה ערבים; לציונים היו שני פצועים. לאחר תום הקרב פוצצו הציונים שני בתים ערביים באיזור.[4] קאקון הותקפה שוב ב-27 במרץ, 3 פלסטינים וחייל עיראקי של צבא השחרור נהרגו. הציונים הרסו בית וכמה צריפים.[5] חילופי ירי בין הכפר לבין קיבוץ המעפיל ארעו לעיתים קרובות. על פי מקור ציוני נאלצו תושבי הקיבוץ להתחפר וכמעט שלא יכלו לנוע בתחום הקיבוץ בשעות היום.[6]

בתחילת אפריל 1948 נערך מו"מ בין הכפר לבין הקיבוץ כדי לאפשר את הקציר בשדות. דובר על הפסקת אש, אך כנראה שזה לא יצא לבסוף את הפועל.[7]

בישיבה של קציני מודיעין של ה"הגנה" ו"מומחים לענייני ערבים" שנערכה בנתניה ב-9 במאי הוחלט לכבוש או לגרש סדרה של כפרים ערביים בשרון, ובהם קאקון.[8] אולם קאקון לא נכבשה מיד. עם סיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות של המתיישבים הציונים ב-14 במאי, עדיין היתה קאקון תחת שלטון ערבי. בימים שלאחר מכן שימש הכפר כבסיס לכוחות צבא עיראקיים סדירים שנכנסו לפלסטין.

כיבוש הכפר בידי הציונים תוכנן ללילה שבין ה-4 ל-5 ביוני 1948. לפי הידיעות שהיו בידיהם, היו בכפר 200 לוחמים מקומיים ומחלקה אחת לפחות של צבא עיראקי סדיר. בפקודת המבצע דובר על "ניקוי הכפר".[9] המשימה הוטלה על גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שתוגבר בפלוגה מגדוד 32, בסוללת תותחים ובסוללת מרגמות 120 מ"מ. על פי התכנית היו אמורות שתי פלוגות לתקוף את הכפר בתנועת מלקחיים – מצפון ומדרום, פלוגה שלישית היתה אמורה למקש את הדרכים המובילות לכפר ולמנוע הגעת תגבורת, ופלוגה רביעית נועדה לעתודה.[10]

הגנת הכפר כללה תעלה שהקיפה את הכפר מדרום, מערב וצפון, כשהחלק הצפוני-מערבי של התעלה מרוחק יותר מבתי הכפר, בכיוון קיבוץ המעפיל. היחידה העיראקית הגנה על החלק הצפוני של התעלה, שם גם היתה המפקדה שלהם (שכונתה בפי הציונים "בית העיראקים").

ההתקפה הציונית נפתחה בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, אור ל-5 ביוני, בהרעשה ארטילרית על הכפר. לאחר מכן תקפו שתי פלוגות את הכפר כמתוכנן. הפלוגה שתקפה מצד דרום נתקלה בהתנגדות בינונית. לאחר זמן קצר היא פרצה את תעלת ההגנה, חדרה אל הכפר וניהלה קרבות בין הבתים. הפלוגה שתקפה מצד צפון נתקלה בהתנגדות קשה יותר. החיילים העיראקים שהתמקמו בתעלה ובבניין סמוך קצרו בתוקפים והצליחו למנוע בינתיים את נפילת הכפר. עתה האיר היום, וארטילריה עיראקית נפתחה לעבר התוקפים. הציונים, שנמצאו בעמדה נחותה לאור יום, החליטו להסתער באיגוף על העיראקים, וכך הביאו להכרעת הקרב. העיראקים נסוגו עתה לקטע האחרון בתעלה ולחמו עד הכדור האחרון. קרב השרדות אחרון זה היה הקשה מכולם, בו נעשה שימוש בכידונים וקרב מגע. הציונים, שהשתלטו על הכפר, נאלצו עתה להדוף את התקפות הנגד הערביות. התקפות אלה, החל משעות הבוקר, כללו הסתערויות של כוחות רגליים בסיוע משוריינים, מכמה כיוונים, לעבר הכפר. כל אלה נהדפו בידי אנשי "אלכסנדרוני". בשעות הצהרים הפציצו העיראקים את הכפר ממטוסים. חיל האויר הישראלי הפציץ את טול כרם וקלנסוה. התקפות-הנגד נפסקו בשעות הערב, לאחר שהעיראקים השלימו עם נפילת הכפר.[11]

העיתון "ניו יורק טיימס" כינה את הקרב בקאקון "אחד העקובים מדם עד לרגע זה" ומסר כי העיראקים התמקמו בשלוש שורות של שוחות מסביב לכפר ונלחמו בעקשנות, כשהקרב הגיע לכדי קרב מגע של ממש בו שני הצדדים משתמשים בסכינים ובקתות רובים. הגרסה הישראלית הרשמית מסרה שגדוד עיראקי שלם הושמד.[12] אבידות הציונים בכיבוש הכפר היו 16 הרוגים.[13]

לא ברור על פי המקורות מתי גורשו התושבים מן הכפר. בעוד שבני מוריס מציין בספרו את ה-5 ביוני (יום הכיבוש) כתאריך הנטישה, הוא מציין בהמשך את קאקון בין יתר כפרי המשולש שישראל סיפחה במסגרת הסכמי רודוס. וליד אל-ח'אלידי התבסס על כך וכתב כי חלק מתושבי הכפר נשארו בבתיהם לפחות עד יולי 1949.[14]  ככל הנראה הדבר אינו נכון. הכפר נשאר נטוש מאז כיבושו ביוני 1948, ומדינת ישראל לא איפשרה לתושביו לשוב.

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

בשנת 1932 רכש יהושע חנקין אדמות בקצה הצפוני של הכפר. על אדמות אלה הקימו יהודים פרדסים, שננטשו בזמן המרד הערבי. בשנת 1942 רכשה הקק"ל את האדמות הנ"ל, ובנובמבר 1945 התנחל שם קיבוץ "המעפיל".

לאחר נטישת קאקון ב-1948 שימשו אדמות הכפר הנטושות את מדינת ישראל להקמת כמה ישובים. בשנת 1949 הוקם מושב העובדים "גן יאשיה", כק"מ אחד מדרום לכפר, בידי ארגון של חיילים משוחררים. חיילים משוחררים מחטיבת "אלכסנדרוני" (שכבשה את קאקון) הקימו את מושב העובדים "אמץ", כק"מ אחד מצפון לכפר. כ-3 ק"מ מדרום לכפר הוקם מושב "עולש", ויושב במהגרים יהודים מרומניה. בשנת 1950 הוקם מושב העובדים "חניאל", כ-5 ק"מ דרומית-מערבית לכפר, ויושב גם הוא ביהודים מרומניה. סמוך מאד לכפר הוקמה ב-1951 מעברת "יכון" שאיננה מיושבת היום.

 

מה נשאר מהכפר

על הגבעה המיוערת ניתן לראות היום את שרידי המצודה הממלוכית-צלבנית, הבולטת מרחוק. מדובר במבנה מרובע, שגובהו כ-5 מטרים. המבנה הרוס בחלקו, ושיחי צבר צומחים עליו. סמוך למצודה קיים מבנה נוסף, הרוס בחלקו, בעל קמרונות. יתכן שזהו המסגד של הכפר. אין זכר לבתי הכפר. מתחת לגבעה, בתחומי המרכז האזורי "יכון" נמצא מבנה בית הספר של הכפר. עד לפני כמה שנים הוא שימש כבית ספר של ישובי האיזור. כיום הוא חלק ממרכז ספורט של המועצה האיזורית.[15]

 

תמונות

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם. מפת גבולות כפרים (1946).

2. כהן, שם. שטרן, שם. אל-ח'אלידי, שם.

3. אל-ח'אלידי, שם. ראה גם א"צ 66/6400/1949 עמ' 296.

4. א"צ 15/6647/1949 עמ' 21, 47, 69. וגם א"צ 66/6400/1949 עמ' 296.

5. א"צ 66/6400/1949 עמ' 296.

6. לורך, עמ' 282. וגם אתר חטיבת אלכסנדרוני, שם.

7. מוריס, לידתה (2004), עמ' 95.

8. מוריס, לידתה (1987), עמ' 119. מוריס, לידתה (1991), עמ' 166.

9. א"צ 88/2506/1949 עמ' 115-117. א"צ 13/6647/1949 עמ' 90-92. מוריס, לידתה (2004), עמ' 248.

10. אתר חטיבת אלכסנדרוני, שם.

11. לורך, עמ' 282-283. וולך, שם, עמ' 18. אל-ח'אלידי, שם. אתר חטיבת אלכסנדרוני, שם.

12. אל-ח'אלידי, שם.

13. ע"פ אתר חטיבת אלכסנדרוני, שם.

14. מוריס, לידתה (1987), עמ' xvi, 249. אל-ח'אלידי, שם.

15. סיור באתר.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Qaqun", pp. 559-560.

Morris, Benny. The birth of the Palestinian refugee problem, 1947-1949. (Cambridge University Press, 1987).

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , (Cambridge, 2004).

 

ארכיון צה"ל (א"צ), תיקים 66/6400/1949, 88/2506/1949, 15/6647/1949, 13/6647/1949.

אתר חטיבת אלכסנדרוני, www.alexandroni.org, "קרבות החטיבה – קאקון".

וולך יהודה (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, שנים ראשונות, (ירושלים: כרטא, 1978).

כהן אמנון (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7, "שלטון הממלוכים והעות'מאנים" (כתר, 1998).

לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות, (מסדה, 1989).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

שטרן אליהו, ח'אנים דרכים ופונדקים (כרטא, 1997), "ח'אן קאקון", עמ' 146.

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר.