קוּלַה Qula قولة
נ"צ : 1459.1605
גובה מעל פני הים: 115
מ'
נפה (1945) : רמלה
מחוז (1945) : לוד
שם המקום כיום: יער
קולה
ישובים סמוכים כיום: אלעד,
גבעת כח
שטח כולל (1945): 4,347
דונם
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 3,885 דונם
יהודית
– 271 דונם
ממשלתית
– 191 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
מוסלמים
מס' תושבים (1922): אין
נתונים
" (1931): 697
"
(1945): 1,010
"
(1948): 1,100
תאריך נפילה: 10.7.1948,
18.7.1948
מגיני הישוב: המשמר
הלאומי, הלגיון הערבי (בהתאמה)
יחידה כובשת: גדוד
89, גדוד 33 (בהתאמה)
תאריך נטישה/גירוש: 10.7.1948
סיבת נטישה: ה
הוקמו לפני 1948: (אין)
הוקמו
אחרי 1948: (אין)
על
חורבות הישוב: (אין)
הכפר
קולה שכן כ-10 ק"מ צפונית-מזרחית ללוד, על גבעה במורדות המערביים של הרי
רמאללה, אשר ממנה נשקפת שפלת החוף. כחצי ק"מ ממערב לכפר עבר הכביש הראשי לוד
- ראש העין (כיום כביש 444), ומעבר לכביש עברה מסילת הברזל הראשית לוד – חיפה.
מדרום לכפר היתה הסתעפות דרכים בין הכביש הראשי הנ"ל לכביש משני שיוצא מזרחה,
לעבר רנתיס וכפרי נפת רמאללה (כיום כביש 465). מספר שבילים ודרכי עפר חיברו את
קולה לכפרים הסמוכים. אדמות הכפר, שכללו 4,347 דונם, גבלו באדמות הכפרים אל-מזירעה
בצפון, רנתיה ווילהלמה במערב, א-טירה וקיביא בדרום, ורנתיס במזרח.
רוב
בתי הכפר היו בנויים לבני חימר והיו מפוזרים לאורך רשת דרכים שחצתה את הכפר.
בתקופת המנדט הבריטי הבניה התרחבה מערבה עד לכביש הראשי, ולאורכו. אוכלוסית הכפר
היתה בעיקרה מוסלמית. בכפר היה מסגד, מספר חנויות קטנות, ובית ספר, שנוסד ב-1919,
ואשר 134 תלמידים היו רשומים בו באמצע שנות ה-40. הכפריים עסקו בחקלאות וגידלו
תבואה, ירקות, עצי פרי ועצי זית. רוב היבולים התבססו על גידולי בעל. רוב אדמות
הכפר, כ-3,105 דונם, היו מעובדים.[1]
קולה הוקמה על אתרו
של מבצר צלבני הידוע בשם "קולה" (Cola) או "צ'ולה" (Chola). בשנת 1596 קולה היתה
כפר בנפת רמלה (מחוז עזה) עם אוכלוסיה של 380 נפשות. בשנת 1931 נפקדו בכפר 697
תושבים, ומספר הבתים עמד על 172. בשנת 1945 גדל מספר התושבים לכדי 1,010 נפש.[2]
על
פי תכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 נכללה קולה בשטח המדינה הערבית. עם
פרוץ האירועים האלימים בדצמבר 1947, יצאו מכפר זה לוחמים פלסטינים שלקחו חלק
בלחימה מול הציונים. המפורסם שבהם היה, ללא ספק, חסן סלמה, שב-1948 שימש כמפקד יחידות
אל-ג'האד אל-מקדס ("הג'יהאד הקדוש") במחוז לוד, עד שנפל בקרב על
ראס אל-עין בראשית יוני 1948.
למעט
כמה מקרים של תקיפת התחבורה הערבית בכביש הראשי הסמוך לכפר בידי יחידות
ציוניות,[3] שכן לו הכפר בבטחה עד חודש יולי 1948. אולם ב-10 ביולי הכל השתנה.
במועד זה, עם תום ההפוגה הראשונה, פתח הצבא הישראלי במתקפה נרחבת באיזור השפלה,
שמטרתה הרחבת השטח היהודי שבין תל אביב לירושלים. מתקפה זו, בפיקודו של יגאל אלון,
נקראה "מבצע דני", והתבססה על תכנית "לרלר" (ראשי התיבות של
יעדי המבצע: לוד, רמלה, לטרון, רמאללה). בשלב הראשון תיכננו הישראלים לכבוש את
הערים הערביות לוד ורמלה ואת הסביבה הכפרית שלהן, בשלב השני את לטרון, ובשלב
השלישי את רמאללה. המפקד הישראלי, יגאל אלון, תיכנן את כיבוש לוד ורמלה באמצעות
פעולת כיתור: חטיבה 8 וגדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני" ינועו מאיזור פתח
תקוה לכיוון דרום (תוך הסתייעות בגדוד 44 של חטיבת "קריתי"), ויכבשו את
שדה התעופה הבינלאומי של לוד ואת הכפרים הערביים שמצפון ומצפון-מזרח ללוד; חטיבת
"יפתח" תנוע מבסיסה באל-בריה צפונה לכיוון מושב בן-שמן, תוך כיבוש
הכפרים הערביים שממזרח ללוד; שתי הזרועות תפגשנה בבן-שמן, שמצפון-מזרח ללוד, מהלך
אשר כתוצאה ממנו יכותרו הערים לוד ורמלה; אז ניתן יהיה להכניע את לוד, שבה נמצאת
פלוגה של הלגיון, ולאחריה את רמלה.[4]
ב-10
ביולי 1948 נפתחה המתקפה הישראלית אשר במהלכה כבשו היחידות הישראליות את הכפרים
שמצפון וממזרח ללוד כמתוכנן. הכפר קולה נכבש באותו יום לפני הצהרים בידי פלוגה
מגדוד 89 של חטיבה 8, וזאת לאחר שהכפרים הסמוכים יותר לקו החזית – רנתיה, וילהלמה,
אל-יהודיה, וטירה – נכבשו כבר בשעות הבוקר.[5] על הכפר, ש"היה ידוע
בקיצוניותו", כדברי אחד הלקסיקונים הישראליים,[6] הגנו לוחמים מקומיים בלבד.
הכפר נכבש לאחר הרעשה ארטילרית של שעתיים.[7] מקור ציוני טען שהיה במקום "קרב
קשה".[8] ואילו במקור אחר נטען שהערבים נמלטו מן הכפר מיד עם כיבוש צומת
הדרכים שמדרום.[9] ההסטוריון בני מוריס ציין את ה-10 ביולי כתאריך הנטישה של הכפר,
ואת סיבת הנטישה "מיתקפה צבאית על הישוב". אין הוא מוסר פרטים על כיבוש
הכפר עצמו.[10]
לציונים
לא היו אבידות בכיבוש הכפר, למעט כמה פצועים. מספר אבידות הפלסטינים בקולה אינו
ידוע, אולם בדיווח של חטיבה 8 על פעולות גדוד 89 באותו היום (כיבוש הכפרים טירה
וקולה) נמסר כי לערבים היו "50 הרוגים" ו-11 שבויים.[11] היות ונתונים
אלה מתייחסים לשני הכפרים גם יחד לא ניתן לדעת כמה מן ההרוגים והשבויים היו בקולה,
וגם לא ברור עד כמה ניתן להתייחס לנתון של מספר ההרוגים כאל נתון מהימן. בראיון
לעיתון "הארץ" טען בני מוריס כי בקולה היה אירוע של אונס. אין בידנו מסמכים
או עדויות המאשרים טענה זו.[12]
למרות
נפילת קולה לידי הישראלים ב-10 ביולי, הקרב על הכפר לא תם. יחידות של חטיבת
"אלכסנדרוני", שהחזיקו בכפר לאחר כיבושו, נאלצו להתמודד עם התקפות-הנגד
של הלגיון הערבי, אשר בתגובה למתקפה הישראלית הזעיק לגזרה את הגדוד הממוכן מס' 1.
פלוגה
ב' מגדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני", שהחזיקה בכפר, הוחלפה בשעות הערב
המאוחרות של ה-15 ביולי על ידי פלוגה ג' של גדוד 32. החילופין נעשו בחיפזון ולמחרת
בבוקר, בטרם הספיקה הפלוגה להתארגן, פתח הלגיון הערבי בהתקפת-נגד גדולה על הכפר.
כוח חי"ר מהגדוד ה-1 של הלגיון תקף את הכפר בסיוע משוריינים, גרם לישראלים
אבידות רבות ואילץ אותם לסגת מן הכפר. הישראלים נסוגו מערבה, לוילהלמה. היו להם
לפחות 20 הרוגים, לעומת 3 הרוגים של הלגיון.[13]
בשעות
אחר הצהרים ערך הצבא הישראלי התקפת נגד, אשר במהלכה נכבש הכפר הסמוך אל-מזירעה,
אולם קולה לא נכבשה. רק בלילה עלה בידי גדוד 33 לכבוש מחדש את קולה. אולם למחרת,
ה-17 ביולי, שב הלגיון וכבש את הכפר, בעוד שהכוח הישראלי נסוג לאל-מזירעה.[14]
ב-18
ביולי לפנות בוקר נכבשה קולה באופן סופי בידי הצבא הישראלי. את הכיבוש ביצעה חטיבת
"אלכסנדרוני" שריכזה לשם כך כוח שכלל גדוד חי"ר מוגבר (שתי פלוגות
מגדוד 33, פלוגה מגדוד 32, ופלוגת קורס המ"כים החטיבתי), פלוגת טנקים וגונדת
תותחי שדה 75 מ"מ. הקרב הפעם היה קצר. יחידת הלגיון לא החזיקה מעמד אל מול
הכוח הישראלי העדיף ונסוגה. אחת הפלוגות "סרקה את הכפר וטיהרה אותו משרידי
האויב", כפי שנכתב באתר האינטרנט של חטיבת אלכסנדרוני. פלוגה אחרת תפסה את
הגבעות שממזרח לכפר. בקרבות על קולה נהרגו 29 חיילים ישראלים. אין בידינו נתונים
לגבי מספר הנפגעים הערבים.[15]
ב-13
בספטמבר 1948 ביקש ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון מ"ועדת השרים לענייני הרכוש
הנטוש" בשם מפקד חזית המרכז צבי איילון רשות להרוס חלקית סדרה של כפרים
ערביים נטושים באיזור השפלה, ובהם קולה. לא ברור אם אכן נהרסה קולה בעקבות אישור
הבקשה, או בשלב מאוחר יותר.[16]
ב-1950
הוקם המושב "גבעת כח" בידי מהגרים יהודים מתימן בשטח הכפר הנטוש עצמו,
אולם לאחר מכן עבר למקומו הנוכחי, מערבה משם, על אדמות וילהלמה.[17]
יער
אורנים של הקק"ל נטוע על שרידי הכפר. בין העצים נמצאים שרידי בתים ובורות מים
רבים, הפזורים על פני שטח נרחב. השרידים המרשימים ביותר נמצאים בקצה המערבי של
הכפר, שם ניתן להבחין בשרידי מגדל צלבני, שרידי מסגד עם גומחת תפילה (מחראב),
וכן בשרידי מבנה גדול עם קשתות. מעט צפונה משם נמצאת בריכת אגירה עם מדרגות
שיורדות אל תחתיתה. גדרות צבר צפופות מסמנות את גבולות השטח הבנוי של הכפר. בחלק
המזרחי של הכפר, בתוך היער, נמצאת חווה חקלאית. כקילומטר אחד מזרחה משם נמצאת
אנדרטת זכרון לחללי חטיבת "אלכסנדרוני".[18]
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני
1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.
1. אל-ח'אלידי,שם. מפת גבולות כפרים (1946),
ומפות מנדטוריות (1942).
2. אל-ח'אלידי,שם.
3. ראה א"צ 13/6647/1949 עמ' 192-196.
4. לורך, עמ' 415-418.
5. וולך, שם, עמ' 42.
6. הבר ושיף, שם, עמ' 459-460.
7. א"צ 1/666/1948 עמ' 25.
8. לורך, עמ' 418.
9. הבר ושיף, שם.
10. מוריס, עמ' 590.
11. א"צ 1/666/1948 עמ' 25.
12. ארי שביט, "מחכה לברברים", אתר
האינטרנט של הארץ, 6.1.2004.
13. א"צ 1018/922/1975 עמ' 312. הבר ושיף,
שם. אתר חטיבת אלכסנדרוני, שם. אל-ח'אלידי, שם, עמ' 409. לורך, עמ' 430.
14. א"צ 13/6647/1949 עמ' 4, 7, 24-25, 27.
א"צ 1018/922/1975 עמ' 310. לורך, עמ' 430. הבר ושיף, שם. אל-ח'אלידי, שם,
עמ' 409.
15. א"צ 13/6647/1949 עמ' 4, 7. אתר חטיבת
אלכסנדרוני, שם. הבר ושיף, שם. לורך, עמ' 432.
16. מוריס, עמ' 225.
17. כל מקום ואתר, שם. מפת גבולות כפרים (1946),
ומפות עדכניות של האיזור.
18. סיור באתר.
Al-Khalidi,
Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and
depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Qula",
pp.408-409.
ארכיון
צה"ל (א"צ), תיקים 1/666/1948, 13/6647/1949 , 1018/922/1975.
אתר
חטיבת אלכסנדרוני, www.alexandroni.org, "קרבות
החטיבה – קולה".
הבר
איתן וזאב שיף (עורכים), לקסיקון לבטחון ישראל, (זמורה ביתן מודן, 1976),
"קולה, קרב" , עמ' 459-460.
וולך
יהודה (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, שנים ראשונות, (כרטא, 1978).
כל
מקום ואתר (משרד הבטחון, 1995), הערך "גבעת כ"ח", עמ' 67.
לורך
נתנאל, קורות מלחמת העצמאות, (מסדה, 1989).
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
שביט
ארי, "מחכה לברברים", אתר האינטרנט של הארץ, 6.1.2004.
מפות
ממשלת המנדט (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).
סיור
באתר.