צַבַּארִין Sabbarin صبّارين
(אמור: סַבַּארִין)
נ"צ : 1524.2198
גובה מעל פני הים: 100
מ'
נפה (1945) : חיפה
מחוז (1945) : חיפה
שם המקום כיום: צברין
ישובים סמוכים כיום: עמיקם
שטח כולל (1945): 25,307
דונם
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 19,840 דונם
יהודית
– 4,209 דונם
ממשלתית
– 1,258 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
- מוסלמים 98%, נוצרים 2%
מס' תושבים (1922): אין
נתונים
" (1931): 1,108
"
(1945): 1,700
"
(1948): 1,870
תאריך נפילה: 12.5.1948
מגיני הישוב: המשמר
הלאומי, צבא ההצלה
יחידה כובשת: אצ"ל
תאריך נטישה/גירוש: 12.5.1948
סיבת נטישה: ג
הוקמו לפני 1948: (אין)
הוקמו
אחרי 1948: רמות
מנשה, עמיקם
על
חורבות הישוב: (אין)
הכפר
הגדול צבארין שכן בלב איזור הגבעות שנקרא "בלד א-רוחא" (ארץ הרווחה),
כ-3 ק"מ מדרום לכביש ואדי מילח, וכ-6 ק"מ ממזרח למושבה הציונית זכרון
יעקב. אדמות הכפר, שכללו 25,307 דונם, גבלו באדמות הכפרים א-סינדיאנה במערב, אום
א-שוף וח'ביזה בדרום, דאלית א-רוחא במזרח, והמושבה הציונית בת שלמה בצפון. הכפר
היה ממוקם בתוך ואדי שפתחו לכיוון דרום, ומוקף גבעות נמוכות. באדמות החקלאיות
גידלו התושבים דגנים, ירקות וזיתים. את מי השתיה לקחו מכמה מעיינות הסמוכים לכפר.
בכפר היה גם בית ספר יסודי לבנים. רוב תושבי הכפר היו מוסלמים, ומיעוט קטן של
נוצרים. רבים מתושביו היו מהגרים, חלקם ממצרים, שהתיישבו בו בדורות האחרונים
והסתפחו אל האוכלוסיה הותיקה.[1]
ראשיתו
של הישוב במקום אינו ברור – כנראה שתחילתו בתקופה הרומית המאוחרת או בתקופה הביזנטית. אמת המים
הגבוהה שהובילה מים לקיסריה מתחילה את דרכה במעיינות של הכפר. בית כנסת שומרוני
נבנה במקום במאה ה-4 בידי מנהיג השומרונים בבא רבא. בתקופה הצלבנית נקרא המקום
"סברים". בתקופה הממלוכית צבארין היתה כפר שומרוני גדול. ככל הנראה הכפר
הוקם מחדש בתקופה העת'מאנית. בסוף המאה ה-19 הכפר היה בנוי מאבן ומבוץ. מספר
תושביו מוערך בכ-600 נפש. הם עיבדו שטח של 55 פדאנים (פדאן= 100-250 דונם). תחת
המנדט הבריטי היתה צבארין כפר פלסטיני גדול בנפת חיפה. במפקד של שנת 1931 נפקדו בו
1,108 תושבים ו-256 בתים. ב-1945 נמנו בכפר 1,700 תושבים. חלק קטן מאדמות הכפר,
כ-4,200 דונם, כבר היה רשום בבעלות יהודית.[2]
על
פי תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 נכלל הכפר בתחומי המדינה היהודית. עם
פרוץ המאורעות בסוף 1947 נקטו תושבי הכפר עמדה השוללת מעורבות בלחימה. לוחמי
"הג'יהאד הקדוש" שהגיעו לכפר נתבקשו לעזוב את המקום.[3] תושבים מן הכפר
המשיכו לעבוד אצל שכניהם היהודים ולמכור להם תוצרת חקלאית, למורת רוחה של המפקדה
הערבית האיזורית. המודיעין של ה"הגנה" (ש"י) דיווח כי ב-8 במרץ
הגיעו לצבארין ארבעה קצינים סורים בליווי חיילים נוספים, הודיעו לנכבדי הכפר כי
עליהם להפסיק לעבוד או לסחור עם היהודים, וכי מוטל עליהם להכין מקום לקליטת 400
חיילים שיבואו בקרוב לכפר. כמו כן עליהם לגייס 200 לוחמים מבין תושבי הכפר.[4]
ואכן ב-21 במרץ, כפי שעולה מדיווחי הש"י, הגיעה לצבארין יחידה של צבא ההצלה.
אנשי הכפר, שהתעלמו מהאזהרות והמשיכו לסחור עם היהודים, נענשו. כ-20 איש שנתפסו על
ידי החיילים עם תוצרת חקלאית המיועדת למושבות הציוניות הולקו, ו-12 מהם נעצרו
והובלו לטול כרם. בעקבות מקרה זה הפסיקו תושבי הכפר את עבודתם במושבות הציוניות
ואת המסחר עימן.[5] בתחילת אפריל דווח על כך שהתושבים בונים עמדות מסביב לכפר.
בסוף אפריל דיווח הש"י כי הפועלים מצבארין חזרו לעבוד במושבה בת שלמה (לאחר
שועד הכפר נסע לג'נין וקיבל רשות לכך). מפקד הכפר כונה במסמכי הש"י בשם
"הרופא הלבנוני".[6] בראשית מאי 1948 דיווח הש"י שתושבי צבארין
מבקשים להיכנע, אבל לא מעיזים להיות הראשונים שיעשו זאת.[7]
סופו
של הכפר הגיע ב-12 במאי 1948. בהתקפה של יחידות אצ"ל נכבשו כל כפרי האיזור,
ובהם צבארין. בני מוריס כותב שבצבארין נתקלו יחידות האצ"ל בהתנגדות. "20
מאנשי הכפר נהרגו בחילופי האש ואחרים נמלטו, כשמכונית משוריינת של האצ"ל
ממטירה עליהם אש. 'למעלה ממאה' זקנים, נשים וטף שנשארו בצבארין ובכפרים אחרים
נעצרו והוחזקו ימים אחרים מאחורי גדרות תיל בנקודת ריכוז ליד צבארין ולאחר מכן
גורשו לכפר הערבי אום אל-פחם".[8]
הקרן הקיימת לישראל
הרסה את הכפר ביוני 1948 ובן גוריון ציין זאת ביומנו.[9]
שטחו
הגדול של הכפר שימש את הציונים להקמת שני ישובים. כחודשיים בלבד לאחר כיבוש הכפר,
ביולי 1948, הקימו הציונים בפינה הצפון-מזרחית של אדמות הכפר (לטענת בני מוריס על
אדמות שהיו בבעלות יהודית) את קיבוץ "רמות מנשה". בשנת 1950 מדינת ישראל
הקימה את מושב העובדים "עמיקם" כמה מאות מטרים מדרום לכפר עצמו, על
אדמות שבבעלות ערבית.
השטח
שבו שכן הכפר וכן המעיינות מגודר היום, ומשמש למרעה של פרות. ניתן להגיע עד סמוך
למקום הכפר בדרך עפר שיוצאת ממושב "עמיקם" לכיוון צפון (מסומנת בירוק).
הדרך עוקפת את השטח המגודר שבתוכו ניתן להבחין בצמחיה רבה, עצים, וגדרות צבר אשר
מגלות לנו את מיקומו של הכפר.
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931,
1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין
השנים 1931-1945.
1. אל-ח'אלידי, שם. גרוסמן, עמ' 171. מפת גבולות
כפרים (1946).
2. אל-ח'אלידי, שם.
3. כהן, עמ' 242. מוריס, לידתה (2004),
עמ' 97.
4. א"צ 66/6400/1949 עמ' 71.
5. א"צ, שם, עמ' 68.
6. א"צ, שם, עמ' 64, 66, 67.
7. מוריס, לידתה (1991), עמ' 62.
8. מוריס, לידתה (1991), עמ' 164. מוריס,
לידתה (2004), עמ' 243-244.
9. מוריס, לידתה (1987), עמ' 137, 162.
Al-Khalidi, Walid (ed.), All that
remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948
, (Washington DC: 1992),"Sabbarin ", pp.186-187.
Morris, Benny. The birth of the
Palestinian refugee problem, 1947-1949. (Cambridge University Press, 1987).
Morris, Benny. The Birth of the Palestinian Refugee
Problem Revisited , (Cambridge, 2004).
ארכיון צה"ל (א"צ), תיק 66/6400/1949.
גרוסמן
דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).
כהן
הלל, צבא הצללים, (עברית, 2004).
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
מפות
בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).
סיור
באתר.