Make your own free website on Tripod.com

 

צַפַד Safad صفد

(צפת)

 

(אמור: סַפַד)

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1966.2637 (המצודה)

גובה מעל פני הים:             834 מ' (המצודה)

נפה (1945) :                   צפת

מחוז (1945) :                  הגליל

שם המקום כיום:               צפת

ישובים סמוכים כיום:           צפת

הצג את מפת האיזור

 

שטח

שטח כולל (1945):             כ-4,500 דונם לערך

בעלות על הקרקע (1945):   אין נתונים

 

אוכלוסיה

הרכב אתני/דתי (1948):      ערבים 88% (מוסלמים 85%, נוצרים 3%), יהודים 12%

מס' תושבים (1922):          8,761    (5,761 ערבים, 3,000 יהודים)

       "       (1931):           9,441    (6,894 ערבים, 2,547 יהודים)

       "       (1945):           12,610 (10,210 ערבים, 2,400 יהודים)

       "       (1948):           12,670 (11,140 ערבים, 1,530 יהודים)

ראש העיר (1948):            זכי קדורה

 

כיבוש וגירוש*

תאריך נפילה:                   10.5.1948 – 11.5.1948

מגיני הישוב:                     כ-450 אנשי המשמר הלאומי (מקומיים),

יחידות מגדודי אל-ירמוכ ה-2 וה-4 של צבא ההצלה (סורים, ירדנים ולבנונים)

מפקדי חיל המשמר:           אחסאן קום אלמאז, סארי אל-פניש, אמיל ג'מיעאן

יחידה כובשת:                   חטיבה 11 (פלמ"ח-יפתח)

תאריך נטישה/גירוש:          1.5.1948 (חלקי), 6.5.1948 (חלקי), 10.5.1948 (המוני),

סוף מאי 1948 (מעטים), 13.6.1948 (מעטים)

סיבת נטישה:                    ב; ה; ה; ג; ג (בהתאמה לנ"ל)

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             הרחבה של צפת היהודית

על חורבות הישוב:             הרחבה של צפת היהודית

 

 

 

תיאור כללי

צפת (בערבית צפד) היתה עיר פלסטינית חשובה בגליל, ובירתה של נפת צפת המנדטורית, שכללה את איזור הגליל העליון המזרחי ועמק החולה. מקור שמה אינו ידוע ויתכן שנגזר משורש ארמי, או מהשורש העברי "צפה" היות והעיר צופה על סביבותיה.[1]

צפת לא היתה עיר גדולה: בתחילת 1948 היא מנתה אוכלוסיה של כ-12,670 תושבים, מהם כ-11,140 ערבים-פלסטינים ו-1,530 יהודים,[2] שריד לאוכלוסיה יהודית גדולה יותר שהתגוררה בה בעבר. השטח המוניציפאלי של העיר כלל קצת פחות מ-1,000 דונם, ויחד עם שטחיה החקלאיים היא כללה כ-4,500 דונם.[3]

צפת הפלסטינית היתה בנויה סביב גבעה שבה היו שרידי מצודת העיר הצלבנית (להלן "המצודה"). הרבעים הערביים חארת א-רמאנה, חארת אל-וטאה, חארת אל-בורג', חארת אל-ג'ורה וחארת אל-אכראד, השתרעו מדרום-מערב, מדרום, וממזרח למצודה. הרובע היהודי (חארת אל-יהוד) שכן מצפון-מערב למצודה. רובע זה חולק בין שכונה אשכנזית לשכונה ספרדית.[4]

העיר שימשה כמרכז מנהלי, תרבותי וכלכלי לכפרי הנפה. היא שכנה בלב שטח כפרי ערבי והיתה מקושרת בכבישים לעכו במערב ולעמק הירדן במזרח. בחלק הערבי של העיר, באיזור חארת אל-וטאה, היה קיים שוק, ולידו מסגד, שהיה הגדול במסגדי העיר. מסגד זה נקרא בשמות רבים, כגון "המסגד הגדול", "מסגד אל-יונסי", או "מסגד השוק" (ג'אמע א-סוק). דרומית משם שכן מסגד חשוב נוסף – "המסגד האדום" (אל-ג'אמע אל-אחמר, או ג'אמע אל-ט'אהר ביברס) שהוקם בתקופה הממלוכית. וכן היו בעיר מסגדים נוספים. מבנים עתיקים נוספים בעיר היו בנין הסראיא (בנין הממשל העת'מאני שהוקם בשנת 1889, מדרום למצודה), ומבנה הח'אן מהמאה ה-14.

צפת הפלסטינית היתה עיר של חקלאות ותעשיה זעירה. סביבות העיר היו נטועים מטעי זיתים ועצי פרי אחרים, ובהם לימונים, תאנים, ענבים, אפרסקים, ועוד. התעשיה כללה עיבוד עורות וייצור רהיטים מעץ.

 

ההסטוריה של העיר

צפת מוזכרת לראשונה בכתביו של יוסף בן מתתיהו תחת השם "ספף", כאחת הערים היהודיות שבוצרו לקראת המרד ברומאים. אחרי כשלון מרד בר כוכבא התיישבו בה משפחות כהנים. מאז ועד לתקופה הצלבנית היתה ישוב יהודי קטן וחסר חשיבות מיוחדת. בתקופה הערבית היתה בה מצודה שנקראה ברג' אל-יתים (מצודת היתום).[5]

 

התקופה הצלבנית והאיובית (1099-1266)

החשיבות של צפת עלתה לאחר הכיבוש הצלבני. הצלבנים הקימו בה מצודה (בסביבות שנת 1140) והיא הפכה לישוב עירוני חשוב. ב-11 בדצמבר 1188 העיר נכבשה על ידי צבאותיו של צלאח א-דין אל-איובי, שהחריב את ממלכת הצלבנים הראשונה. בשנת 1219 הורה שליט דמשק אל-מלכ אל-מעט'ם להרוס את מצודות הגליל, כולל צפת, כדי למנוע השתלטות צלבנית עתידית. אולם בשנת 1240 נמסרה צפת, יחד עם שטחים נוספים בגליל, לידי הצלבנים, במסגרת הסכם שלום. הצלבנים שבו ובנו בצפת מצודה ענקית. במצודה זו התגוררו כ-1,700 נפש בימי שלום וכ-2,200 נפש בימי מלחמה. היא נוהלה על ידי מסדר הטמפלרים, שהחזיק במקום כ-400 עבדים. נראה כי הקהילה היהודית בצפת שרדה את הכיבוש הצלבני (1099), האיובי (1188), ואת החזרה לשלטון צלבני (1240).[6] 

 

התקופה הממלוכית (1266-1516)

ב-23 ביולי 1266 נכבשה צפת בידי הסולטאן הממלוכי בייברס, לאחר שאנשי המסדר הטמפלרי שהגנו על העיר נכנעו לאחר מצור של למעלה מ-40 יום. בייברס הפר את הסכם הכניעה, העביר את הצלבנים לגבעה סמוכה, טבח את הגברים ומכר לעבדות את הנשים והילדים. לאחר הכיבוש שיקם בייברס את מצודת העיר, הקים בה מסגד, שוק ובית מרחץ, ועודד אליה הגירה של אוכלוסיה מדמשק ומכפרי הסביבה.[7]

תחת השלטון הממלוכי פלסטין חולקה ל-3 "נציבויות" -  עזה, צפת ודמשק. צפת שימשה כבירת "נציבות צפת" (ממלכת צפד), שכללה את כל צפון פלסטין, וחלקים משטח לבנון של היום. משל בה נציב (נאיב). נושאי משרות נוספים בעיר היו שופט ראשי, שופט צבאי, ממונה על השווקים, וכן מופתים. עקב היותה מרכז שלטוני היתה צפת הגדולה בערי הגליל, ונהנתה מעורף חקלאי פורה. השתקעו בה מוסלמים מדמשק, שנענו לקריאתו של בייברס, וכן יהודים מארצות האסלאם שנמשכו לעיר בגלל קרבתה לקברי צדיקים.[8] בשנת 1348 נפגעה העיר במגיפת הדבר שפקדה גם את אירופה. בשנת 1350 מרד מושל צפת בשלטון המרכזי וחיל ממלוכי לא הצליח לכבוש את המצודה, ורק בערמה נכבשה העיר.[9]

השליטים הממלוכים בנו בעיר מבנים רבים, ששרדו עד לימינו. אל-מלכ א-נאצר מוחמד בן קלאון (1310-1341) בנה את המסגד האדום (אל-ג'אמע אל-אחמר) ששימש עד 1948. בימיו נבנה גם הח'אן, מצפון למסגד. מאוחר יותר נבנתה בסמוך זאוית "בנאת א-שיח' אחמד" ובה קברו של נציב צפת, האמיר מוסא א-דין, שמת ב-1372. הסולטאן קאיתבאי שיפץ את מצודת צפת ב-1475 והורה להתקין קו מים לעיר ממעיין סמוך.[10]

קהילה יהודית בצפת התקיימה לצד הקהילה המוסלמית במשך כל התקופה הממלוכית. במאה ה-14 התיישבו בעיר החכמים הספרדים ר' שם טוב אבן גאון, מחבר "מגדל עוז", ור' יעקב סיקילי. ר' עובדיה מברטנורה סיפר כי יהודי צפת חיים בשלווה עם המוסלמים וכי רובם עניים מרודים. תלמידו סיפר כי הם התפרנסו ממסחר זעיר ומרוכלות. סביב העיר היו קהילות יהודיות כפריות, בכפרים כגון דלאתה, ג'יש, פירעים, ביריה וכפר ענאן. גל הגירה יהודי משמעותי לצפת היה לאחר גירוש ספרד (1492), דבר שהפך את העיר למקום שבו חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בפלסטין. לפי כמה ידיעות היו בה כ-300 בעלי בתים יהודים.[11]

 

התקופה העת'מאנית (1516-1918)

בשנת 1516 נכבשה פלסטין בידי האימפריה העת'מאנית המתרחבת. על פי החלוקה המנהלית העת'מאנית במאה ה-16 פלסטין נכללה בפלך (וילאיית) דמשק. הפלך נחלק למחוזות (סנג'ק) וכל מחוז חולק לנפות (נאחיה). השטחים ממערב לירדן נכללו במחוזות צפד (צפת), לג'ון, נאבלס (שכם), אל-קודס (ירושלים) וגזה (עזה). צפת שימשה כבירת "מחוז צפד", אשר כלל את הגליל וחלק מדרום לבנון של היום. מחוז זה נחלק לנפות צפת, תבנין, צור, קלעת שקיף, עכו, טבריה. חלוקה זו עברה כמה שינויים בהמשך התקופה העת'מאנית.[12] 

לאחר הכיבוש העת'מאני הוסיפו יהודים ממגורשי ספרד להתיישב בעיר. מספר תושביה גדל בהתמדה, ועימו גדל היחס של היהודים בכלל האוכלוסיה. אם לאחר הכיבוש מנתה צפת כ-5,500 תושבים, מהם 75% מוסלמים ו-25% יהודים, במחצית המאה ה-16 היא כבר מנתה כ-10,800 תושבים, מהם 65% מוסלמים ו-35% יהודים, ובשנת 1568 היא מנתה כ-12,500 תושבים, מהם מחציתם מוסלמים, ומחציתם יהודים.[13] מגורשי ספרד הביאו איתם את מלאכת תעשיית אריגי הצמר הספרדית שהיתה ידועה באיכותה. לשם ייצור האריגים הוקמו מבטשות בואדי א-טואחין (חלקו העליון של נחל עמוד) והוקמו מצבעות לצביעת האריגים. ייצור האריגים הגיע למימדים גדולים ביחס למקובל באירופה ואיכותם היתה גבוהה. בעקבות זאת שיגשגה העיר מבחינה כלכלית. השגשוג הכלכלי הביא גם לשגשוג רוחני: בצד המוסלמי היתה העיר מרכז למיסטיקה אסלאמית (צופית); בצד היהודי הפכה צפת למרכז דתי ובה התפתחה תורת הקבלה. אולם לאחר כחמישים שנות שגשוג באה הירידה. הצפת השווקים באריגים זולים מאירופה הביאה למשבר כלכלי. אומני הצמר היהודים היגרו לסלוניקי ובעקבותיהם רבים מהיהודים עזבו את העיר. ירושלים תפסה את מקומה של צפת בתור המרכז היהודי של פלסטין. מבין היהודים נשארו בצפת רק חסרי המקצוע שנזקקו לסיוע כספי חיצוני.[14]

במאות ה-17 וה-18 עברה צפת מספר תהפוכות פוליטיות ומלחמות שדלדלו את אוכלוסיתה. עקב חולשת השלטון המרכזי עלו באיזור שליטים מקומיים שניהלו ביניהם מלחמות על השליטה באיזור. בשנת 1602 צורפה צפת לתחום שלטונו האוטונומי של שליט הר הלבנון פח'ר א-דין ה-2, ששיפץ את מצודת העיר. במחצית המאה ה-17 הועברה צפת (ושאר הגליל) לתחומו של פלך צידון החדש. עקב המלחמות בין יורשיו של פח'ר א-דין לשליטי איסתנבול נפגעה צפת, וידוע כי תושביה היהודים עזבו אותה לחלוטין בסביבות שנת 1665. לאחר מכן העיר התאוששה ויהודים שבו והתיישבו בה. בשנת 1730 היתה בצפת קהילה יהודית בת כ-1,800 נפש, בהנהגתו של ר' משה מלכי. נראה כי האוכלוסיה המוסלמית בעיר הושפעה פחות מתהפוכות אלה, והיתה די יציבה לאורך כל התקופה. בסביבות שנת 1740 נכבשה העיר בידי צבאו של שליט הגליל התחתון ט'אהר אל-עמר. רעידת האדמה בשנת 1759 דילדלה שוב את אוכלוסית העיר, ידוע למשל כי נותרו בה רק 250 יהודים, אך לאחר מכן שבו יהודים והתיישבו בה וכך הגדילו את אוכלוסיתה.[15] בשנת 1800 התגוררו בעיר כ-5,500 תושבים (מחציתם יהודים), ובשנת 1835 כ-7,300 תושבים (מחציתם יהודים).[16]

באותה תקופה צפת נחלקה לארבעה רובעים: רובע מצודת העיר ושלושה רובעי מגורים, ממזרח, מדרום וממערב למצודה. ברבעים הדרומי והמזרחי ישבו מוסלמים; ברובע המערבי ישבו יהודים. השוק היה ממוקם באיזור הערבי שמדרום לרובע היהודי. הבתים ברבעים המוסלמיים נבנו מאבן ובצורה מרווחת, לעומת הבתים ברובע היהודי, שנבנו מחימר ובצפיפות רבה.[17]

בשנת 1837 רעידת אדמה קטלנית הרסה את העיר וקטלה לפחות רבע מאוכלוסיתה. המצודה נהרסה לחלוטין, והרובע היהודי, שבתיו נבנו בשורות צפופות זה על גבי זה, כמעט ונהרס לגמרי. השכונות הערביות נפגעו פחות משום שאיכות הבניה שלהם היתה טובה יותר וגם מפני שישבו בשטחים מישוריים יותר. על כן רוב ההרוגים ברעידה היו יהודים: כ-1,500 מהם נהרגו. בעקבות זאת מאות יהודים נוספים עזבו את העיר לטובת ירושלים. בצפת נותרו כ-3,000 מוסלמים וכ-1,500 יהודים. העיר שוקמה לאחר רעידת האדמה, הבתים ההרוסים נבנו מחדש ואחרים שופצו. הרובע המוסלמי התרחב. העיר התאוששה אט-אט ואוכלוסיתה גדלה בהדרגה. בשנת 1880, ערב ההתיישבות הציונית, התגוררו בעיר כ-8,300 תושבים, מהם 4,300 יהודים.[18]

רוב תושביה הערבים של צפת עבדו בחקלאות. סביב העיר השתרעו מטעי זיתים, כרמים ובוסתנים. התושבים גידלו שם עצי פרי כגון תאנים, רימונים, אפרסקים ולימונים. על מדרונות ההרים מסביב גידלו חיטה ודגנים אחרים. בעיר עצמה עסקו חלק מן התושבים במלאכה, שכללה ייצור שמן זית, תעשיית יין, ייצור כותנה ובדים,  צביעת אינדיגו, וכן תעשיית גבינות. יריד שבועי התקיים כל יום שישי.

לפני ההתיישבות הציונית נחשבה צפת לאחת מארבע "ערי הקודש" היהודיות (צפת, טבריה, ירושלים, חברון). רוב היהודים בצפת היו חסידים מארצות מזרח אירופה (רוסיה, הונגריה וכו') שהיגרו לעיר במהלך המאה ה-19. הם כמעט ולא עבדו אלא התפרנסו מכספי תרומות ("החלוקה"). רק מיעוט מקרב יהודי צפת, בעיקר בני העדות הספרדיות, עסקו במסחר ובמלאכה.[19]

בשנת 1889 הקימו השלטונות את בניין הממשל שלהם, ה"סראיא", מדרום למצודה. בית חולים ראשון בעיר הוקם על ידי המסיון האנגלי בשנת 1904 ופעל עד מלחמת העולם הראשונה. בית חולים נוסף – בי"ח רוטשילד, הוקם ב-1912. לקראת מלחמת העולם הראשונה התגוררו בעיר כ-13,500 תושבים (מהם 7,500 יהודים). אולם המלחמה פגעה קשה מאד בתושבי העיר, ושוב עיקר הפגיעה היתה ביהודים, שהתקיימו מחלוקת תרומות. מאחר וחלוקה זו נפסקה בגלל המלחמה רבים פשוט גוועו ברעב. העיר נכבשה בידי צבאות בריטניה ב-26 בספטמבר 1918 ללא קרב. לאחר המלחמה נותרו בה כ-7,600 תושבים (מהם כ-2,600 יהודים).[20]

 

תקופת המנדט הבריטי (1918-1948)

בתקופת המנדט האוכלוסיה הפלסטינית של העיר הלכה וגדלה, בעוד שמספר היהודים בעיר הלך וקטן. בין הסיבות לירידה זו היתה העובדה שצפת הדתית והשמרנית לא משכה אליה מהגרים ציונים, שהעדיפו להתיישב במקומות אחרים. רוב תושבי צפת היהודים נמנו על "הישוב הישן". במפקד הבריטי הראשון בשנת 1922 נימנו בעיר 8,761 נפש, מהם 5,761 ערבים ו-3,000 יהודים.[21] במפקד השני ב-1931 נמנו בעיר 9,441 נפש, מהם 6,894 ערבים ו-2,547 יהודים.[22] בשנת 1945 התגוררו בעיר 10,210 ערבים (מהם 430 נוצרים והיתר מוסלמים), וכ-2,400 יהודים, אך כעבור שלוש שנים ירד מספר היהודים לכ-1,530 נפש, ומספר הערבים עלה לכ-11,140 נפש.[23]

תקריות דמים שפרצו בין הפלסטינים ליהודים בעיר רק הדגישו את נחיתותו של המיעוט היהודי. האירוע החמור ביותר אירע ב-29 באוגוסט 1929 (תרפ"ט) בשעה שהרובע היהודי הותקף בידי המון ערבי, שחלקו הגיע מחוץ לעיר. במהלך ההתקפה, שארכה כ-20 דקות, נרצחו 18 יהודים ועשרות נפצעו. בתים רבים הוצתו ונבזזו. שני ערבים נהרגו מאש המשטרה הבריטית. ערבי נוסף בן העיר, פואד חיג'אזי, הואשם ברצח ונתלה בכלא עכו ביוני 1930 (נחשב לגיבור לאומי פלסטיני). היחסים בין היהודים לערבים לא חזרו לתקנם לאחר הטבח. התנגשויות בין יהודים לערבים היו גם בזמן המרד הערבי של 1936.[24]

העיר שימשה כבירת "נפת צפת" במשך כל תקופת המנדט. השלטונות הבריטיים המשיכו להשתמש בבניין ה"סראיא" התורכי, וכן בנו בג'בל כנעאן הסמוך מצודת משטרה. בשם מיקומה הגבוה ואקלימה הנעים בקיץ הפכה העיר למקום נופש. בתי מלון נבנו בה וכן בג'בל כנעאן. המסיון הסקוטי רכש את מבנה בית החולים האנגלי והקים שם בית ספר. לאחר מכן רכשה קופת החולים הכללית את המבנה והפכה אותו לבית הבראה – "בית בוסל".

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, צפת הפלסטינית חרבה לחלוטין, תושביה הערבים גורשו, ומרבית בתיהם נהרסו. צפת הפכה להיות עיר יהודית בלבדית.

 

צפת ב-1948, ההתארגנות למלחמה ויחסי הכוחות

מבחינה בטחונית מצבה של צפת הערבית היה טוב יותר מערים פלסטיניות אחרות. היא שכנה באיזור הררי, מוקפת ישובים ערביים רבים, והיתה מספיק קרובה לגבול לבנון כדי לקבל משם תגבורת בעת הצורך. ההתיישבות הציונית באיזור היתה מעטה. מצפון לעיר היו שני ישובים יהודיים מבודדים: עין זיתים (נוסד ב-1945), וביריה (1946). ישובים אלה יצרו מעין חיץ יהודי מצפון לצפת, ועין זיתים אף חלשה על הכביש הראשי עכו - צפת ויכלה לנתקו. ממזרח לעיר היתה המושבה הותיקה ראש פנה, ולאורך כביש טבריה-מטולה שכנו כמה קיבוצים ציוניים ששימשו כבסיסים של הפלמ"ח. איום רציני יותר על העיר נשקף מבסיס הפלמ"ח בג'בל כנעאן, צפונית-מזרחית לצפת, שגם איים על התחבורה הערבית בכביש צפת - ראש פנה. מדרום לעיר וכן ממערב לה לא היתה התיישבות יהודית כלל.

בתוך העיר עצמה מצבם של היהודים היה נחות בהרבה, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה טופוגרפית. הרובע היהודי הקטן והצפוף, בפינה הצפון-מערבית של העיר היה מנותק למעשה מהעורף היהודי העיקרי שבעמק הירדן, אך פיצוי ניתן לו בכך שעמדותיו הקיצונית חלשו על כביש עכו - צפת ויכלו לנתקו ובכך לגרום לניתוק צפת הערבית מהאיזור הכפרי שלה.

 

ע"פ תכנית החלוקה משנת 1947 נכללה צפת, יחד עם רוב שטחה של הנפה, במדינה היהודית. וזאת למרות שבצפת רק 12% מן התושבים היו יהודים, ושיעור דומה היה בכל הנפה.[25] אין ספק שתכנית החלוקה נטתה באופן ברור לטובת הצד היהודי. משרטטי התכנית התחשבו יותר בקדושתה הדתית של העיר ליהודים מאשר ברצון רוב תושביה.

בתגובה על קבלת תכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 מנהיגי התנועה הלאומית בצפת הכריזו על שביתה כללית, והפגנות נגד התכנית נערכו בעיר, כפי שנעשה גם בערים פלסטיניות אחרות בארץ.[26] ביוזמת הועד הערבי העליון (וע"ע) הוקמה בערים הפלסטיניות ועדות לאומיות שתפקידיהן היו ניהול ענייני הערים, אספקת צרכי התושבים, שמירת הבטחון הפנימי ותיאום בין כל הגופים והמוסדות השונים. בצפת הוקמה ועדה לאומית בת 30 חברים, שאמנם ייצגה את כל המגזרים בעיר, אך מספר חבריה חרג מן התקנון של הוע"ע. הצפתים נדרשו לצמצם את מספר חברי הועדה אך הסתכסכו ביניהם, עד שב-10 באפריל התערב המפקד הבכיר של האיזור אדיב אל-שישכלי ובלחצו נבחרה ועדה לאומית חדשה בת 11 חברים.[27]

 

ההכנות לקראת העימות בצד הפלסטיני החלו כבר בשנת 1946. בשנה זו נוסד בעיר סניף של תנועת "אל-נג'אדה" שעסק באימון צבאי של צעירי העיר במסווה של פעילות ספורט. בסתיו 1947 התארגנו ראשוני המתנדבים בצפת לקראת נסיעתם למחנה אימונים בסוריה. עם תחילת המלחמה היו צעירי ה"נג'אדה" בין המגוייסים הראשונים שהרכיבו את שורות המיליציה המקומית.[28]  בנוסף לכך החלו תושבי העיר לרכוש ולאגור כלי נשק. אישים ממשפחות אל-ח'דרא וקדורה ריכזו את ענייני הרכש. עארף אל-עארף מוסר שלרשות תושבי צפת עמדו כמאה רובים, בנוסף ל-100 רובים שנשלחו על ידי הועדה הצבאית בדמשק. מחסן הנשק המרכזי של צפת הוקם בחארת אל-ג'ורה.[29] 

ב-8 בינואר 1948 נכנס לגליל גדוד אל-ירמוכ ה-2 של צבא ההצלה, בפיקודו של סא"ל (מקדם) אדיב אל-שישכלי, ובו כ-450 עד 600 לוחמים - מתנדבים סורים מאיזור אל-חמה וחומס וחיילים וקצינים מהצבא הסורי הסדיר שהתנדבו לשירות. אל-שישכלי קיבל אחריות על שטח עצום, שהשתרע מצפת במזרח ועד עכו במערב, הרבה מעבר ליכולת של הגדוד. אולם עם הזמן נספחו אליו יחידות נוספות והגדוד הפך להיות מעין מפקדה חטיבתית של כל איזור הגליל העליון. לאחר כשלון הגדוד בהתקפה על קיבוץ יחיעם פיזר אל-שישכלי את יחידותיו בישובי הגליל.[30] לצפת הגיעה קבוצה של 60 לוחמים סורים בפיקודו של סגן (מלאזם) אחסאן קום אלמאז. בשל כישוריו הצבאיים הסכימו מפקדי הכוחות המקומיים לסור למרותו ואלמאז הפך להיות מפקד חיל המשמר של צפת.[31]

במחצית הראשונה של אפריל 1948 כלל חיל המשמר של צפת 444 לוחמים מקומיים (כנראה שמספר זה אינו כולל את הכוח הסורי). לרשותם עמדו רק 218 רובים, עם כמות מאד מוגבלת של תחמושת. במילים אחרות, רק לאחד מכל שני לוחמים ערבים היה נשק אישי. בנוסף לכך אל-עארף מוסר שעמדו לרשותם 3 מרגמות. הלוחמים המקומיים התחלקו ל-5 פלוגות (סראיא), ששמות מפקדיהן היו: עבדאללה א-שאער, מוחמד עת'מאן אל-כורדי, עארף ע'נים, פאיז קדורה, ומחמוד אל-כילאני. חיל המשמר היה כפוף לועדה הלאומית של צפת, שהיה כפוף לוע"ע.[32] רק לאחר יציאת הבריטים מצפת באמצע אפריל הכניס אל-שישכלי כוחות נוספים אל תוך העיר, ובהן פלוגה ירדנית בפיקודו של סרן (ראיס) סארי אל-פניש, שהתמנה למפקד חיל המשמר במקומו של אלמאז. לפי אחת הגרסאות הבריטים מסרו לערבים 100 רובים נוספים ביום עזיבתם את העיר.[33]

בהסטוריוגרפיה הציונית מתוארים ערביי צפת כ"לוחמים", "חצופים ותוקפנים", "קנאים", והעיר מתוארת כ"מרכז הסתה" נגד היהודים. למרות שהכוח הערבי בצפת לא עלה מעולם על 700 לוחמים, מקורות ציוניים מוסרים מספרים מוגזמים, עד לכדי 3,000-4,000 לוחמים.[34] לא ברור מהיכן שאבו אותם מקורות את המספרים הללו. המודיעין הציוני העריך בסוף אפריל כי בצפת 600 לוחמים. אם נסכם את סך כל הכוחות שנכנסו עד אז לעיר על פי מה שידוע לנו, נגיע ל-690 לוחמים. מספר הלוחמים הערבים ירד בשבוע הראשון של מאי עקב עריקות, ואל-עארף מציין כי לקראת הקרב האחרון על העיר (9 במאי) היו בצפת כ-600 לוחמים, מהם 130 אנשי צבא השחרור והיתר מקומיים.[35]

 

ההכנות לעימות בצד היהודי החלו בשנים 1944-1946 בביצור והתחמשות הרובע היהודי. באוקטובר 1947 ביצעה ה"הגנה" תרגיל צבאי כהכנה למלחמה.[36]

ברובע היהודי בצפת היה חיל משמר שהורכב מאנשי "הגנה" ואצ"ל. לא ידוע לנו סדר הגודל של הכוח הזה בראשית המערכה. מפקד העיר מטעם ה"הגנה" היה מאיר מייברג.

במרחב הכפרי של נפת צפת פעלו כוחות ציוניים נוספים שכללו את הגדוד ה-3 של הפלמ"ח (גדוד הגליל), בפיקודו של מולה כהן (החליף אותו משה קלמן בסוף אפריל 48), ואת גדוד 11 של חטיבת גולני (גדוד אלון), בפיקודו של ישראל ליאור. שני הגדודים האלה פעלו תחת "מפקדת על" לגליל העליון בראשותו של אורי יפה. גדוד 11 היה גדוד חיפאי בן כ-650 לוחמים שפוזרו בין ישובי הגליל העליון ועמק החולה, וכנראה שגם ברובע היהודי צפת (לא ידוע אם הם נשארו בעיר עד סיום המערכה). הגדוד ה-3 היה הכוח הציוני העיקרי במערכה על העיר, וכלל כ-650 לוחמים וכ-250 בנות. יחידותיו התמקמו במלונות הנטושים בג'בל כנעאן, בישובים ביריה ועין זיתים, ובאיזור ראש פנה. במחצית אפריל הסתננה לרובע היהודי מחלקה מגדוד זה בפיקודו של אלעד פלד, וקיבלה לידיה את הפיקוד על הרובע תוך הטלת משטר צבאי וגיוס נרחב. לאחר כניסת הפלמ"ח מנה הכוח היהודי בצפת 375 לוחמים, כשלרשותם 270 רובים, 7 מקלעים, מספר תתי-מקלעים ומרגמה אחת.[37] מספר עצום זה של לוחמים יהודים (מתוך אוכלוסיה כוללת של 1,500 יהודים) לבדו מוכיח מדוע הערבים לא הצליחו לכבוש את הרובע היהודי. אם הפלסטינים היו עובדים על פי אותו יחס הם היו צריכים להעמיד למערכה 2,200 לוחמים.

בתחילת מאי 1948 הגיעה לאיזור צפת תגבורת ציונית - הגדוד ה-1 של הפלמ"ח בפיקודו של דן לנר. שני גדודי הפלמ"ח אוחדו והיו לחטיבת "יפתח" בפיקודו של יגאל פייקוביץ (אלון), שמיקם את מפקדתו בראש פנה.

 

הכוח הבריטי בתוך העיר כלל פלוגה של גדוד המשמר האירי הראשון (כ-50 חיילים), פלגת שריוניות וכוח משטרה קטן. מפקדת הגדוד האירי שכנה בראש פנה, ומפקד הגדוד היה קולונל גורדון ווטסון. מטרתם של הבריטים היתה לא להתערב בהתנגשויות שבין שני הצדדים ולפנות את כוחותיהם מן העיר בבוא העת ללא פגע. המפקד הבריטי שמר על קשר עם שני הצדדים באמצעות קציני הקשר שלו. היו קצינים בריטים שסייעו ליהודים והיו כאלה שסייעו לערבים, על פי נטית ליבם. עובדה זו לא הפריעה לשני הצדדים להאשים את הבריטים בסיוע לצד שכנגד, אם כי הציונים הודו כי קצין הקשר הבריטי שעבד מולם, קפטן למפרט, סייע להם. בנוסף לכך היו הבריטים מעורבים בסיוע נוסף לציונים, כמו למשל בהדיפת ההתקפה הפלסטינית על עין זיתים (31.12.47), וסיוע לכוחות הפלמ"ח בדרכם חזרה מפשיטת סעסע, כולל פינוי הפצועים לבית חולים (14.2.48). לעומת זאת הבריטים לא איפשרו לאדיב אל-שישכלי לתקוף את הישוב עין זיתים (שהטריד וחסם את התחבורה הערבית בכביש עכו-צפת) כל עוד הם נמצאים באיזור.[38]  

 

אירועים ראשונים

האירוע האלים הראשון בצפת אירע ב-13 בדצמבר 1947 בעת שנהרג מנחם מזרחי, איש מודיעין יהודי שנשלח על ידי ה"הגנה" לסייר בשוק הערבי. בתגובת הירי של הציונים נהרגו 3 ערבים.[39] מכאן ואילך נוצר נתק מוחלט בין האוכלוסיה הערבית לאוכלוסיה היהודית בעיר, והעיריה חדלה מלתפקד. היהודים הסתגרו בשכונתם ותקריות ירי פרצו מפעם לפעם. ב-2 בינואר 1948 פרצו חילופי אש בין העמדות היהודיות לפלסטיניות והתקפה ערבית על הרובע היהודי נהדפה.[40]

גם במרחב הכפרי של העיר אירעו מספר תקריות לחימה, ובהן התקפות פלסטינית על האחזות הפלמ"ח בג'וב יוסוף (קיבוץ עמיעד, 29.12.1947), ועל קיבוץ עין זיתים (31.12.1947), ומאידך התקפות ציוניות על אוטובוס ערבי ליד א-נבי יושע (12.12.1947), על הכפר אל-ח'צאץ (18.12.1947), ועל עין א-זיתון וביריא (ליל 2-3.1.1948). בעקבות ההתקפה על עין א-זיתון וביריא (שבה פוצץ גם ביתו של סובחי אל-ח'דרא) הרבה משפחות מחארת אל-אכראד, השכונה שנמצאה בקצה הצפוני-מזרחי של העיר, פינו את בתיהם ועברו להתגורר באיזורים הפנימיים יותר של העיר. ב-14 בפברואר 1948 תקף הגדוד ה-3 של הפלמ"ח מבסיסו שליד צפת את הכפר הפלסטיני סעסע, בלב השטח הערבי מצפון-מערב לצפת, פשיטה שהדהימה בתעוזתה את הערבים.[41]

ההסטוריוגרפיה הציונית מתארת את הרובע היהודי בצפת כנתון במצור לאחר שבראשית פברואר 1948 הותקפה התחבורה היהודית בכביש ראש פנה-צפת, כולל התקפה על אוטובוס שבו נהרגו 8 יהודים ונפצעו 15.[42] למעשה סבלו שני חלקי העיר מניתוק חלקי, ובעוד הערבים תקפו את כביש ראש פנה - צפת ושלטו על הכניסה לעיר, דרך שאילץ את היהודים לנוע בשיירות או בדרכים עוקפות, תקפו היהודים את כביש עכו - צפת ששימש את התחבורה הערבית, הרגו ופצעו נוסעים ושיבשו בו את התנועה מעמדותיהם שברובע היהודי ובעין זיתים. עקב זאת נאלצו מפעם לפעם רבים מתושבי העיר לנוע אל העיר וממנה רגלית דרך שבילים הרריים שחצו את הואדי העמוק של נחל עמוד.[43] כל כמה ימים היתה יוצאת שיירה לחיפה המורכבת מכל המכוניות השמישות בעיר, וחוזרת כעבור יומיים עם אספקה. צבא השחרור איבטח את השיירה בכביש עכו-צפת והצבא הבריטי עשה זאת בכביש עכו-חיפה.[44] מבחינת מצב המזון הרובע היהודי היה כנראה במצב קשה יותר, והורגש בו מחסור בפירות וירקות טריים וכן במוצרי בשר וחלב.[45]

בתוך העיר התנהלה מלחמת עמדות בין היהודים לערבים, וכל הנסיונות של הערבים לפרוץ אל תוך הרובע היהודי נכשלו. הקרבות התחזקו בתחילת אפריל והתנהלו על בסיס יום-יומי. ב-15 באפריל כבשו הערבים את "בית הספר המקצועי", עמדה קדמית של היהודים שחלשה על הכניסה לעיר.[46]

ב-11 באפריל נערכה פגישה בין מפקד הגדוד הבריטי לאל-שישכלי בו ביקש האחרון שהצבא הבריטי לא יתערב בשעה שכוחותיו יתקפו את המושבות הציוניות ביריה ועין זיתים. בפגישה נוספת למחרת בנוכחות קצינים בריטים בכירים הובהר לאל-שישכלי שעליו להמתין עד ל-16 באפריל, מועד נסיגת הצבא הבריטי מצפת, כדי לבצע את ההתקפה. בהתאם לכך אל-שישכלי התחייב שלא תיערך שום התקפה לפני התאריך הנ"ל.[47]

 

הפינוי הבריטי

באפריל 1948 הבריטים החלו לפנות את כוחותיהם מנפת צפת. הפינוי הבריטי איפשר לראשונה לשני הצדדים להתמודד זה מול זה ללא הפרעה של צד שלישי. למעשה פינוי זה גזר את גורלם של הפלסטינים, שכן כוחם הצבאי של הציונים היה עדיף והם היו נחושים בדעתם לכבוש את האיזור ולבצע טיהור אתני של האוכלוסיה הפלסטינית.

המוקדים הראשונים לקרבות היו תחנות המשטרה שפונו על ידי הבריטים במרחב. הבריטים נהגו על פי הכלל שתחנות משטרה בישובים בעלי רוב יהודי ימסרו לידי היהודים, ותחנות משטרה בישובים בעלי רוב ערבי לידי הערבים. כך משטרת מטולה נמסרה ב-1 באפריל לידי היהודים, אך משטרות נבי יושע ואל-ח'אלצה הועברו ב-15 באפריל לידי הערבים. הדבר לא תאם את תכניות הציונים שכן ע"פ תכנית ד' הם תיכננו להשתלט על כל תחנות המשטרה המפונות. שני נסיונות של הציונים לכבוש את משטרת נבי יושע מידי הערבים (ב-15 וב-20 באפריל) עלו להם בקורבנות רבים.[48]

לקראת פינוי צפת ניסה המפקד הבריטי לשכנע את היהודים באמצעות "ועד הקהילה" שלהם להיכנע לערבים מאחר ואין להם סיכוי לעמוד מולם, וכי הוא יביא להם כתב הגנה שיערוב לחייהם ולזכויותיהם. אנשי ה"הגנה" והפלמ"ח דחו בתוקף את ההצעות האלה. הבריטים הציעו כי לפחות יפנו את הנשים והילדים לקיבוץ איילת השחר. בבוקר ה-16 באפריל החליט ועד הקהילה להיענות להצעה הבריטית לפנות את הנשים והילדים, אך אנשי ה"הגנה" התערבו בכוח ואסרו על היציאה מן העיר ועל כל מגע עם הבריטים.[49]

 

בצהרי ה-16 באפריל פינו הכוחות הבריטיים את עמדותיהם בעיר - המצודה, תחנת המשטרה העירונית ובית הספר "שלווה"[50], וכן את מצודת המשטרה שעל ג'בל כנעאן. לטענת כמה מקורות ציוניים הבריטים "מסרו" את העמדות לידי הערבים, ומצודת המשטרה בג'בל כנעאן אף נמסרה לידיהם "במסדר חגיגי".[51] אולם לפי מקורות אחרים, הפלסטינים כבשו את המקומות האלה ולא קיבלו אותן בצורה מסודרת. היהודים שניסו גם הם לתפוס את העמדות האלה, נהדפו לאחור.[52] הערבים ניסו להמשיך ולכבוש גם את הרובע היהודי אך נכשלו. נמסר כי ההגנה ירתה פגז ממרגמת ה"דוידקה" לתוך האיזור הערבי והרגה "13 ערבים, רובם ילדים".[53] יום לחימה זה הסתיים בתבוסה ציונית והעמדות החשובות נשארו בידי הערבים.

לימים יטענו שני הצדדים שהפינוי בא עליהם בפתאומיות. אולם לפי עארף אל-עארף הבריטים הודיעו על מועד יציאתם לנציג הועדה הלאומית עבד אל-רחמן אל-ח'דרא, וכן תיאמו זאת עם אל-שישכלי כפי שכבר צויין לעיל. נראה שגם הציונים ידעו על מועד הפינוי.[54]

 

ראשית המערכה על צפת

עם יציאת הבריטים החלה המערכה הסופית על העיר, מערכה שנסתיימה בנפילתה לידי הציונים ב-10 במאי 1948.

 

ב-17 באפריל לפנות בוקר נכנסה לרובע היהודי מחלקת פלמ"ח בת 35 לוחמים בפיקודו של אלעד פלד, שקיבל פיקוד על הרובע. פלד הטיל את מרותו על התושבים באמצעות הטלת משטר צבאי וגיוס כל הגברים והנשים הרווקות מגיל 15 עד 35, וגיוס חלקי של הגברים מגיל 36 עד 50. התושבים שגרו בסמיכות לקו התפר פונו והוחל בביצור אינטנסיבי של הרובע היהודי.[55]

באותו יום נכנסה אל העיר גם תגבורת גדולה של צבא ההצלה שכללה פלוגת מתנדבים ירדנית בת 112 איש בפיקודו של סרן (ראיס) סארי אל-פניש וסגנו אמיל ג'מיעאן, וארבע מחלקות בנות 74 חיילים בסה"כ מפלוגת אידליב ומפלוגת המפקדה של גדוד אל-ירמוכ ה-2, בפיקודם של סגן (מלאזם) עבד אל-חמיד אל-סראג' וסגן השאם אל-עט'ם.[56] אל-שישכלי מינה את אל-פניש כמפקד העיר במקומו של אלמאז, אהוב התושבים, והחיכוכים בין השניים לא פסקו לרגע. אלמאז לא קיבל את מרותו של אל-פניש והמשיך לפעול על דעת עצמו עד שאולץ לעזוב את העיר ב-29 באפריל, בעקבות התקפה כושלת על הרובע היהודי. בהתקפה זו, ב-28 באפריל, נהרגו 3 ערבים ויהודי אחד. לפי אחת הגרסאות אלמאז אמר לתושבי העיר ביום עזיבתו: "אנשי צפת, תיפרדו מעירכם מפני שסארי ואמיל הולכים למסור אותה בקרוב ליהודים".[57]

שני הצדדים היו בטוחים בנצחונם. ב-17 באפריל הבריק אלמאז לאל-שישכלי: "המורל חזק מאד, הצעירים משולהבים, אנו נשחט אותם". פלד הודיע לאנשיו בפקודת יום ב-19 באפריל: "יכול נוכל לאויב אם נחזק כוחנו ונאמץ ידינו, קשה המערכה אולם הנצחון בסופה. דגל ישראל שנשמט במלחמת הגטו יונף מחדש על מצודת צפת, צפת בירת הגליל לנו תהיה".[58]

מלחמת העמדות בעיר נמשכה מדי יום ביומו. אל-עארף מציין שתי תקריות לחימה שארעו ב-18 וב-21 באפריל. בתקרית הראשונה תקפו הערבים את העמדות היהודיות ופוצצו שלוש מהן. בתקרית השניה תקפו היהודים ופוצצו שתי עמדות ערביות.[59] בעקבות הידיעות על נפילת טבריה וחיפה החל גל של עריקות מצד יחידות המתנדבים, וגם חלק מתושבי העיר החלו לעזוב. אל-פניש הכריז על משטר צבאי ואיים להוציא להורג את מי שיפר את הוראותיו. הוא דרש מן התושבים להישאר בבתיהם וקבע כי מי שיעזוב את העיר ביתו יפוצץ ורכושו יוחרם.[60]

ברובע היהודי קבעו הרבנים כי יש להמשיך בעבודות הביצורים גם בחג הפסח ובשבתות בגלל "פיקוח נפש".[61] אל-עארף כותב על מצבם הקשה של יהודי העיר, ועל כך שהם נאלצו "לחיות במרתפים ובמקלטים מתחת לאדמה" מחמת התקפות הערבים "אשר הדקו את עניבת החנק סביב צוארם".[62] לעומת זאת הודיע אל-פניש לאל-שישכלי ב-26 באפריל כי הציונים הצליחו להכניס לרובע היהודי שיירה משוריינת מהכניסה הראשית של העיר, ואף לצאת ממנה, מבלי שכוחותיו יכלו לעצור בעדם. הוא קבל על מחסור בנשק ותחמושת.[63] ב-27 באפריל הציונים ניתקו את קו המים לצפת הערבית ממעיינות עין א-תינה שממערב לעיר, ונמסר כי הערבים החלו לשתות מים מהבורות.[64]

 

המתקפה הציונית

ב-21 באפריל סייר בנפת צפת מפקד הפלמ"ח יגאל פייקוביץ (אלון) כדי לעמוד על המצב הצבאי. לאחר סיורו חזר לתל אביב והמליץ בפני ראש אג"מ יגאל סוקניק (ידין) וראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" ישראל גלילי על שורה של פעולות מבצעיות ובהן גם "הטרדת צפת הערבית לשם החשת פינויה". פייקוביץ היה משוכנע שגירוש כל הערבים מהגליל המזרחי ועמק החולה היא הדרך הפשוטה והטובה ביותר לאבטחת האיזור מפני הכניסה הצפויה של צבאות ערב למלחמה ב-15 במאי. [65]

ב-25 באפריל חזר פייקוביץ לגליל עם מינוי רשמי מטעם המטכ"ל הציוני בתל אביב כמפקד הכוחות הציוניים בגליל העליון, ואורי יפה מונה לסגנו. פייקוביץ הכין את מבצע "יפתח"[66] במטרה להשתלט על העיר צפת ועל רוב שטחה של הנפה, בהתאם לעקרונות תכנית ד'.[67] בתכנית זו נקבעה צפת כיעד מפורש תחת הסעיף "התבססות בערים המעורבות":

 

השתלטות על כל השירותים הממשלתיים ונכסיהם...גירוש הערבים מהשטחים המעורבים ואף משכונות מסויימות, המסכנות דרכי תחבורה שלנו בערים אלה, או המשמשות כבסיס התקפה. סגירת כל האוכלוסיה הערבית...בחלק מסוים של העיר אשר יכותר על ידי כוחותינו.[68] 

 

על פי דרישתו של פייקוביץ הועלה לגליל הגדוד ה-1 של הפלמ"ח (גדוד העמק), בפיקודו של דן לנר, וגדוד זה צורף לגדוד ה-3 ויחד היו לחטיבת "יפתח" בפיקודו שלו. הכוחות הציוניים התבססו במשטרת ראש פנה ובמחנה פילון שפונו על ידי הבריטים ב-28 באפריל.

היעד המרכזי של מבצע "יפתח" היה כיבוש העיר צפת. מאחר והפריצה אל העיר דרך הכביש הראשי היתה כרוכה בכיבוש משטרת ג'בל כנעאן ובאבידות רבות (הטראומה של הכשלון בנבי יושע היה עדיין טרי בעיני הציונים), הם תיכננו להגיע אל צפת מהעורף, על ידי כיבוש הכפרים עין א-זיתון וביריא, כק"מ אחד מצפון לעיר.[69] הגדוד ה-3 של הפלמ"ח, בפיקודו של משה קלמן, עלה להרי צפת מאיזור ראש פנה דרך הואדיות, וב-1 במאי לפנות בוקר תקף את שני הכפרים וכבש אותם. כוחות צבא ההצלה בצפת לא באו לעזרת הכפרים המותקפים ולא מנעו את כיבושם [70] (במקום זה תקף גדוד אחר של צבא ההצלה את המושבה רמות נפתלי שעליה הגנו 20 גברים מקומיים ו-25 חיילות מגדוד 11, ונכשל בכיבושה [71]).

מפקד הגדוד ה-3 משה קלמן החליט לפוצץ לאור יום את בתי הכפרים "כדי שיראו תושביה הערבים של צפת שישבו על המדרון ממול מה מצפה להם".[72] (על מעשי הטבח בעין א-זיתון וגירוש התושבים ראו תחת הערך של הכפר עצמו). 

 

פיצוץ בתי הכפרים השיג את האפקט המבוקש. בעקבות זאת החלה בריחה המונית של פלסטינים מצפת לכיוון מירון (בריחה היתה גם מהכפרים הסמוכים א-ט'אהריה א-תחתא ועכברה). תושבי צפת כבר שמעו על נפילת טבריה וחיפה, ועל נפילת הכפרים הסמוכים אל-ג'אעונה וע'ויר אבו שושה, והבינו שהם הבאים בתור. כיבוש עין זיתון חשף לעין כל את חולשתו של צבא ההצלה. אנשי הפלמ"ח אף הוסיפו לבהלה ולבריחה על ידי ירי של מרגמת "דוידקה" על השכונות הערביות של העיר.[73] ב-2 במאי רדיו ה"הגנה" הודיע כי צפת מתפנית מאוכלוסיתה הערבית.[74] ב-3 במאי דיווח הפלמ"ח למטכ"ל ה"הגנה" כי בעקבות הפגזות ה"דוידקה" ביום הקודם, "ערבים נראים יורדים מצפת בשביל בין ראש פינה לג'יב יוסוף בכיוון הירדן". גם הצבא הבריטי דיווח על עזיבת ערבים.[75]

בינתיים פעלו הציונים נגד כמה כפרים ערביים ממזרח לצפת – פירעים, מע'ר אל-ח'יט וקבאעה – והבריחו את תושביהם באש מרגמות.[76] ב-4 במאי ביצעו הציונים תוקפנות נוספת וגרשו והחריבו את הכפרים הערביים שבאיזור אל-עורבאן – השטח שבין ראש פנה לצפון הכנרת. לדברי פייקוביץ היתה לפעולה זו "השפעה פסיכולוגית עצומה" על ערביי צפת.[77] כתוצאה מפעולות אלה כל השטח שממזרח לצפת טוהר מאוכלוסיה ערבית, והעיר היתה כעת מכותרת ממזרח ומצפון. רק ממערב ומדרום נותרו הדרכים לעיר פתוחות.

כיבוש עין א-זיתון וביריה איפשר לציונים להעביר תגבורות גדולות לרובע היהודי בצפת. החל מה-2 במאי ועד ה-5 לחודש זה כ-200 לוחמים מהגדוד ה-3 נכנסו לתוך העיר ונערכו מול העמדות הערביות. מאזן הכוחות בעיר השתפר לטובת היהודים: כ-570 לוחמים יהודים עמדו עתה מול 600 עד 650 לוחמים ערבים.[78] 

אל-שישכלי דרש גם הוא תגבורת ממפקדת צבא ההצלה אך נענה שאין כוחות פנויים. ערביי צפת ניסו נואשות לבקש תגבורת עבור עירם. משלחת מהעיר יצאה לדמשק כדי להיפגש עם יו"ר הועדה הצבאית הגנרל אסמאעיל צפות, אך ידו של זה קצרה מלהושיע. ראש העיריה זכי קדורה נסע יחד עם סגן מפקד חיל המשמר של צפת, אמיל ג'מיעאן, לעמאן כדי להפגש עם המלך עבדאללה,  אך המלך אמר לו כי אינו יכול להכניס את צבאו לפלסטין לפני תום המנדט.[79]

 

בינתיים, ב-6 במאי 1948, פתח הגדוד ה-3 של הפלמ"ח בהתקפה נרחבת על העיר הערבית בסיוע מרגמות, כולל מרגמת ה"דוידקה" שכוחה היה יותר ברעש האיום שהבהיל את האוכלוסיה האזרחית מאשר בגרימת נזק. אולם ההתקפה על היעד המרכזי, גבעת המצודה, נכשלה. שני יהודים נהרגו בהתקפה הכושלת, ו-18 נפצעו.[80] פייקוביץ דחק בקלמן לכבוש את העיר, וב-7 במאי הגיע בעצמו לצפת ואמר לקלמן: "אנו עומדים לפני פלישת ה-15 במאי והכרחי לחסל את צפת לפני כן". יחד עם מפקדי הגדוד ה-3 הוא עבר על תכניות ההתקפה השניה ולאחר מכן חזר לראש פנה.[81]

למרות כשלונה, ההתקפה הציונית יצרה פאניקה בקרב תושבי העיר וחיילי צבא השחרור. תושבים רבים ברחו מן העיר וכך עשו גם רבים מן החיילים.[82] נציגי הערבים ביקשו הפסקת אש. ההצעה הועברה אל פייקוביץ באמצעות קצין בריטי אולם הוא דחה את הבקשה.[83]

בעולם הערבי החלו לתבוע מבריטניה למנוע את כיבוש צפת בידי היהודים. ממשלת סוריה הזהירה את השגריר הבריטי בדמשק כי "המצב בצפת נואש ואם לא תהיה התערבות בריטית מידית, תתרחש מהדורה חדשה של דיר יאסין (...) אם ייערך טבח, תגונה סוריה בעולם הערבי כולו על שלא התערבה". בעקבות מברקו של השגריר בלונדון הסמיך שר המושבות קריץ'-ג'ונס את הנציב העליון בפלסטין קנינגהם להפעיל את הצבא כדי למנוע נצחון יהודי בצפת. אבל הצבא הבריטי לא התערב.[84]

נראה שבקשותיו של אל-שישכלי לתגבורת וגם פגישתו של קדורה עם נשיא סוריה שוכרי אל-קוותלי הביאו בסופו של דבר להחלטת הועדה הצבאית לשלוח לצפת כוח נוסף של 130 לוחמים, ובהם פלוגה מגדוד אל-ירמוכ ה-4, בפיקודו של הקצין הירדני עז א-דין א-תל. כוח זה הגיע למפקדת הגדוד השני ב-8 במאי, וביום המחרת, ה-9 במאי, הוכנס לתוך העיר והוצב בעמדות הקדמיות כדי להחליף את הלוחמים הותיקים שכבר היו תשושים. החלטה זו היתה הרת-גורל עבור צפת כפי שנראה בהמשך שכן חיילים אלו לא היו מאומנים כהלכה, תחמושתם היתה פגומה, הם לא הכירו את גזרת הלחימה, וסבלו מעייפות בגלל חוסר שינה. בנוסף על זה בגלל חיסון נגד טיפוס שקיבלו בשעת גיוסם סבלו רבים מהם מחום ומתשישות גופנית.[85]

אל-שישכלי הביא לאיזור מירון כוחות נוספים מגזרות אחרות, ובהם פלוגת מתנדבים עיראקית מגדוד "אל-חוסיין" בפיקודו של ג'אדו עז א-דין, שהיתה מוצבת בסעסע ואיקרית, וכוח של שריוניות מעכו.[86] שני תותחי שדה שהגיעו לגדוד הופנו מיד להפגזת הרובע היהודי. ההפגזה הראשונה היתה ב-7 במאי, גרמה נזק ניכר למבנים ופצעה 3 תושבים. הפגזות נוספות היו גם בימים שלאחר מכן.[87] כשלון הפלמ"ח ב-6 במאי וההפגזות על הרובע גרמו לדמורליזציה גם בקרב יהודי צפת. היו ביניהם שסברו כי עליהם להיכנע לערבים. אולם מפקדי ה"הגנה" סברו כי אין מקום לדיבורים על כניעה וכי צפת הערבית תוכרע לבסוף.[88]

אל-שישכלי ביקר בצפת ב-8 במאי והגיע למסקנה שיש לפעול מהר. הוא החליט לערוך מתקפה כללית על הרובע היהודי ב-10 במאי לפנות בוקר. לפי תוכניתו כוח השריוניות היה אמור לכבוש את הישוב עין זיתים, בזמן שהפלוגה העיראקית תתקוף את הרובע היהודי מבחוץ והכוחות בצפת יתקפו מבפנים.[89]

 

נפילת צפת

בעקבות מידע שהגיע לציונים על היערכותו של צבא ההצלה ממערב לעיר הם החליטו להקדים את מתקפתם הסופית ללילה שבין ה-9 ל-10 במאי. פייקוביץ הטיל למערכה את שני גדודי הפלמ"ח שברשותו. התכנון היה כך: הגדוד ה-3 יתקוף בעת ובעונה אחת את שלושת עמדות המפתח בעיר – המצודה, תחנת המשטרה וב"ס שלווה; הגדוד ה-1 יכבוש את הכפר עכברה, מדרום לעיר, ויהא מוכן להיכנס לעיר אם יכשל הגדוד ה-3 במשימתו.

ב-9 במאי לפנות בוקר נכבש הכפר עכברה על ידי הגדוד ה-1 של הפלמ"ח, וצפת הערבית היתה עתה מכותרת מדרום, ממזרח ומצפון.[90] בשעה 21:30 בערב החל הגדוד ה-3 בהתקפתו על צפת הערבית. להתקפה קדמה הרעשה ארטילרית של מרגמות על המצודה, וגם על השכונות הערביות של העיר, כדי לגרום לבהלה, ולהביא לבריחה המונית. השפעה רבה היתה כמובן למרגמת ה"דוידקה". שלוש פלוגות של הגדוד תקפו בעת ובעונה אחת את שלושת עמדות המפתח – המצודה, המשטרה העירונית וב"ס שלווה. חיילי הפלוגה החדשה של צבא השחרור נמלטו מעמדותיהם מיד עם פתיחת המתקפה, והדביקו בפאניקה גם את הלוחמים בעמדות האחוריות. בחצות כבשו הציונים את המצודה ובית הספר "שלווה". התנגדות מזויינת נותרה רק בבנין המשטרה העירונית. הבניין נכבש בלחימה מחדר לחדר.[91] שרידי הלוחמים, כ-12 איש, עלו לגג והתבצרו שם. כמה מהם הצליחו לברוח, ו-8 נכנעו. נתיבה בן יהודה, לוחמת הפלמ"ח שנכחה בחדר החקירות יחד עם קצין המודיעין שחקר את השמונה, העידה כי שבעה מתוך שמונת השבויים נרצחו במהלך חקירתם במכות מקל. לדבריה, השבוי השמיני ניצל הודות להתערבותה.[92]

יחידות צבא ההצלה שחנו ממערב לעיר לא התערבו בקרב, למעט מתן סיוע ארטילרי. גורם נוסף שסייע ליהודים בכיבוש העיר היתה עזיבתו (או עריקתו) של מפקד העיר, סארי אל-פניש, בשעות אחר הצהרים של ה-9 במאי, שעות בודדות לפני הקרב המכריע, ללא רשות המפקדה הממונה. הפיקוד על העיר הועבר לסגנו אמיל ג'מיעאן, שהוא עצמו נעדר מן העיר בשבוע שקדם לכך. לפי אחת הגרסאות בזמן שהותו בעמאן קיבל ג'מיעאן הוראות מן המלך עבדאללה לפנות את העיר מכוחות ירדניים. לפי תיאוריה זו המלך עבדאללה פגע במתכוון בהגנת העיר מכיוון שידע שיריבו המופתי חאג' אמין אל-חוסייני נמצא בלבנון ומתכוון להיכנס לעיר לאחר נצחון צבא ההצלה ולהכריז שם על הקמת ממשלה פלסטינית. עבדאללה העדיף שהעיר תיפול בידי היהודים ולא בידי המופתי. תיאוריה זו בהחלט מתקבלת על הדעת בהתחשב בקשרים שהיו למלך עבדאללה עם הסוכנות היהודית. ואכן ב-10 במאי בשעה 1:00 אחר חצות, בעיצומו של הקרב המכריע, הורה ג'מיעאן לכוח הירדני לסגת מן העיר. עארף כותב שאל-שישכלי פקד על ג'מיעאן לסגת ב-10 במאי בשעה 3:55 לאחר שזה דיווח לו כי תחמושתו אזלה.[93]

הלוחמים הערבים נסוגו מהעיר לכיוון מירון. בעקבותיהם עשתה זאת גם האוכלוסיה הבלתי-לוחמת. נתיב הבריחה הזה הושאר פתוח במתכוון על ידי הציונים.[94] ההגנה ירתה אש מרגמות לעבר השכונות הערביות, כדי להאיץ את הבריחה. כתוצאה מכך פרצו בעיר מספר דליקות. מטרת הציונים היתה לגרש את תושבי העיר. קלמן כתב: "נתתי הוראה לשלוח פגז דוידקה מדי כמה שעות לאחר רדת החשיכה על הרובע הערבי בכדי ליצור פאניקה ולהגביר את הפחד בין התושבים".[95] הציונים גם ירו פצצות מרגמה ופצצות ממטוסים לתוך הואדיות שבהם השתרכו טורי הפליטים, כדי להאיץ בהם.[96]

 

לערבים היו בין 50 ל-150 הרוגים בקרב האחרון על העיר, ומספר לא ידוע של פצועים. לא ידוע מספר אבידותיהם מתחילת המערכה. אדיב אל-שישכלי מנה בדו"ח ששלח למפקדת צבא ההצלה ב-11 במאי את הסיבות לתבוסה, ובראש ובראשונה את עובדת הסתלקותו של סארי אל-פניש מהעיר ללא רשות, מורל נמוך של מחליפו אמיל ג'מיעאן, רמת האימון הנמוכה של אנשי הפלוגה החדשה שהובאה לעיר ב-9 במאי, ותירוצים נוספים כגון מזג האויר.[97] הערבים אכן האשימו את אל-פניש בבגידה ובשיתוף פעולה עם היהודים תמורת כסף. הוא נתפס בסוריה כשברשותו 12,000 לירות, נשפט ונידון למוות בתליה. אך נראה ששוחרר לאחר שההאשמות נגדו הופרכו.[98]

 

לציונים היו 8 הרוגים בקרב האחרון על העיר, ופצועים רבים, מתוכם 2 פצועים קשה. בסך הכל נהרגו 42 יהודים במערכה על צפת.[99]

 

נפילת צפת גרמה לתגובת שרשרת של בריחה מעשרות כפרים ערביים באיזור הגליל המזרחי ועמק החולה, בריחה שהציונים עודדו אותה ואף סייעו לה.[100]

 

גירוש, ביזה וייהוד העיר

במהלך ה-11 במאי אנשי הפלמ"ח עסקו במה שהם כינו "טיהור כללי" של השכונות הערביות. הם ירדו מהמצודה לכיוון השכונות הערביות, וסרקו את הבתים כדי למצוא אזרחים או לוחמים שנשארו בעיר. להפתעתם מצאו את העיר כמעט נטושה.[101] התושבים שנמצאו בבתים נאספו במטרה לגרשם, ונראה שאחדים מהם נרצחו במהלך הסריקות האלימות, שבוצעו תוך ירי לתוך בתים.[102] בבית החולים הערבי הציונים מצאו מספר פצועים וכן צוות רפואי קטן שנשאר במקום. חטיבת "יפתח" דיווחה כי "מחרתיים" תוריד אותם לטבריה. כמו כן נמצאו בעיר גוויות של ערבים "שטרם נספרו".[103] בשעות אחר הצהרים של אותו יום נתפסה ללא קרב משטרת ג'בל כנעאן, לאחר שהערבים פינו אותה, ובכך הושלם כיבושה של העיר.[104]

 

מיד לאחר ההשתלטות על הרבעים הערביים באה הביזה. נתיבה בן יהודה מתארת בספרה ביזה וונדליזם מצד אנשי הפלמ"ח שהשתוללו בעיר ושדדו סחורות מחנויות ומבתים פרטיים. לדבריה, מהמטה של הגדוד יצאה הוראה לאסוף מבתי העיר מכשירים חיוניים כגון מקררים, מקלטי רדיו, מכונות תפירה וכו', ולרכז אותם במלון "שרה לוי" בג'בל כנעאן עבור היאחזויות הפלמ"ח העתידיות לעלות על הקרקע. במקביל ניסו הכוחות בעיר למנוע ביזה פרטית מצד יהודי צפת, מחסומים הוקמו בכניסות לשכונות הערביות, ובוזזים נורו. בן יהודה מספרת על יהודי זקן אחד שנהרג.[105] גם יצחק טישלר מתאר בספרו את ביזת צפת.[106]

 

צפת הכבושה הושמה תחת ממשל צבאי, שבראשו עמד אברהם חנוכי, איש קיבוץ איילת השחר. לדברי המושל הצבאי חנוכי, אנשיו מצאו בעיר כ-100 מוסלמים זקנים "בגיל ממוצע של 80". בני מוריס מוסר כי בסוף מאי אותם זקנים גורשו ללבנון. בצפת נשארו רק כ-35 קשישים, רובם נוצרים, שהתעקשו להישאר. אולם המודיעין הציוני ראה בהשארותם בעיר סיכון מודיעיני. ב-13 ביוני הם הועברו במשאית לחיפה, ושמו אותם תחת השגחתם של שני מנזרים. שר החוץ הציוני משה שרת, שחשש ליחסיה של ישראל עם העולם הנוצרי, דרש להחזיר את הנוצרים לצפת, אך מערכת הבטחון הציונית התנגדה.[107]

 

בראשית יוני 1948 תבעו מנהיגי הקהילה היהודית של צפת מהממשלה הזמנית של ישראל לא לתת לערבים לחזור לעיר, ליישב יהודים בבתים הערביים הנטושים, ולהקים שרשרת של ישובים יהודיים מסביב לעיר. הם איימו שאם הערבים יחזרו, הם יעזבו.[108] בחודשים שלאחר מכן צפת הערבית יושבה ביהודים, בעוד שחלק מן השכונות הערביות של העיר נהרסו. עד סוף מרץ 1949 יושבו בצפת 1,400 יהודים.[109]

 

צפת היום

צפת כיום מונה כ-25,000 תושבים, כמעט כולם יהודים.[110] השלטונות הציוניים הרסו את מרבית השכונות הערביות, והותירו רק את הרובע היהודי המקורי ואת חארת אל-וטאה שהפכה ל"רובע האמנים" (היהודים). שכונת חארת אל-אכראד (ממזרח למצודה) נהרסה כמעט לחלוטין, ונותרו בה רק בתים בודדים. השכונות חארת א-רמאנה ו"ט'אהריה" נהרסו לחלוטין. שכונת חארת אל-ג'ורה נהרסה בחלקה. במקום השכונות הערביות שנהרסו בנו השלטונות הציוניים שיכונים מכוערים ובנייני דירות עלובים שאין להם כל קשר ליופיה של צפת העתיקה. מסגדי העיר שינו את יעודם המקורי. המסגד הגדול של העיר, בשכונת חארת אל-וטאה, הפך לגלריה לאומנות. המסגד האדום משמש היום כאולם אירועים "עד 400 איש". מבחוץ הוא נראה נטוש ומוזנח. שטרן כותב שכתובת ערבית שהיתה מעל המחרב (גומחת התפילה במסגד) הושחתה ובמקומה נחקקו לוחות הברית. מסגד אחר – ג'אמע אל-ע'אר (מסגד המערה) – הפך לבית כנסת. מסגד סידנא יעקוב הפך למחסן. מסגדים אחרים וקברי קדושים נהרסו כליל. העיר יוהדה לחלוטין. הרחוב המרכזי – רחוב פייצל – שונה לרחוב "ירושלים". במבנה של זאוית "אל-אחמדיה" שוכנים משרדי הרבנות והמועצה הדתית. זאוית "בנאת א-שיח' אחמד" משמשת את ארגון "הבונים החופשיים". בנין הסראיא העת'מאני משמש כיום כ"מרכז קהילתי ע"ש וולפסון". הח'אן העתיק של צפת הוא כיום חלק ממלון רימונים. מבנה ערבי אחר משמש כיום כמוזיאון התנ"ך.[111]

העיר נראית מוזנחת ומשוועת לשיקום. בעשר השנים האחרונות השתלט על העיר אופי דתי-חרדי, התיירות ירדה, רוב המלונות נסגרו ומעטים פוקדים את "רובע האמנים".

אין ספק שצפת נמצאת היום באחת מנקודות השפל שלה. השלטון הציוני נחל כשלון חרוץ. נראה כי רק על ידי החזרת העיר לידי תושביה המקוריים ניתן יהיה לשקם אותה ולהחזיר לה את תהילת העבר.

 

 

הערות:

* נתונים אלה מתייחסים לחלק הערבי של העיר.

 

1. "צפת", כל מקום ואתר, עמ' 271-272. "צפת", אנציקלופדיה מפה, שם.

2. המספר 11,140 חושב על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945. במקורות הספרותיים מוזכרים מספרים אשר נעים מ-9,500 עד 12,000 (ראה לורך, עמ' 181;  מוריס (1991), עמ' 143; מוריס (2004), עמ' 221; כל מקום ואתר, עמ' 271-272). לגבי מספר היהודים כל המקורות הנ"ל מציינים 1,500 נפש, למעט כל מקום ואתר, שמציין את המספר 2,000. גם סלע, עמ' 219, מביא את המספר 1,500. תמיר גורן מביא מספר מדוייק יותר – 1,532, אותו עיגלתי ל-1,530.

3. ראה גורן, שם, מפה בעמ' 192. וראה את מפת גבולות כפרים (1946).

4. ראה גורן, שם, עמ' 191, ומפה בעמ' 192. אטלס כרטא, מפה בעמ' 117.

5. "צפת", אנציקלופדיה מפה, שם.

6. שביט (עורך), ההסטוריה של א"י, כרך 6, עמ' 190, 197, 206, 208-210, 276, 316, 348. ראה גם אנציקלופדיה מפה, שם.

7. שביט, שם, כרך 7, עמ' 20.

8. שביט, שם, כרך 7, עמ' 31-33, 51.

9. שביט, שם, כרך 7, עמ' 24, 25.

10. שביט, שם, כרך 7, עמ' 38, 39, 40. שטרן, שם.

11. שביט, שם, כרך 6, עמ' 348-349, כרך 7, עמ' 88.

12. שביט, שם, כרך 7, עמ' 101, 103.

13. שביט, שם, כרך 7, עמ' 160. אנציקלופדיה מפה, שם.

14. שביט, שם, כרך 7, עמ' 196-198, 201. ראה גם אנציקלופדיה מפה, שם.

15. שביט, שם, כרך 7, עמ' 115, 119, 205-206.

16. שביט, שם, כרך 8, טבלה בעמ' 70.

17. שביט, שם, כרך 8, עמ' 95.

18. שביט, שם, כרך 8, עמ' 95, 97.

19. שביט, שם, כרך 8, עמ' 97-98.

20. קדר, עמ' 232. שביט, שם, כרך 8, טבלה בעמ' 70.

21. שביט, שם, כרך 8, טבלה בעמ' 70.

22. מתוך עארף, עמ' 300.

23. גורן, שם, עמ' 191. וראה הערה מס' 2.

24. אלגזי, שם. ראה גם גורן, שם, עמ' 191.

25. אל-ח'אלידי, מפה בעמ' xxviii.

26. עבאסי, עמ' 118.

27. עבאסי, עמ' 119.

28. עבאסי, עמ' 119. גורן, שם, עמ' 191.

29. גורן, עמ' 191, 193. עארף, עמ' 301.

30. סלע, שם, עמ' 212-216. עבאסי, עמ' 130, כותב שהגדוד נכנס לגליל בין ה-9 ל-23 בינואר, וכוחותיו מנו כ-800 לוחמים.

31. עבאסי, עמ' 121-122. לדבריו כוח זה נכנס לעיר ב-7 בינואר 1948.

32. עבאסי, עמ' 120, והערה מס' 21 באותו עמוד. גורן, שם, עמ' 191, מוסר מידע מעט שונה: בעיר היו 4 פלוגות בנות 135 לוחמים מקומיים כל אחת, בנוסף ל-35 זרים, רובם סורים, שעסקו בפיקוד והדרכה. קצינים סוריים וירדניים עמדו בראש הפלוגות. מוריס (1991), עמ' 39, מציין כי בצפת היו 200 עד 250 לוחמים חמושים עם 35 עד 50 כדורים לכל רובה. עארף, עמ' 301, מוסר שהיו לערבים בצפת 200 רובים ו-3 מרגמות.

33. עארף, עמ' 301.

34. עבאסי, עמ' 116, 137.

35. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 211. עארף, עמ' 300.

36. עבאסי, עמ' 119.

37. עבאסי, עמ' 138. אתר הפלמ"ח. מתוך כלל הלוחמים, 250 היו אנשי חי"מ, 90 אנשי חי"ש (מגדוד 11?), ו-25 אנשי פלמ"ח.

38. עבאסי, עמ' 126, 127-128. והערותיו של אלון קדיש בעמ' 153.

39. עבאסי, עמ' 121. גורן, שם, עמ' 191. מוריס (2004), עמ' 221, מציין ששמו של ההרוג הוא "ניסים מזרחי" ומאשים את תומכי החוסיינים בעיר בפתיחת האלימות.

40. עבאסי, עמ' 121.

41. עבאסי, עמ' 122-123. גורן, שם ,עמ' 193-194. מוריס (2004), עמ' 221.

42. לורך, עמ' 181. אטלס כרטא, עמ' 113, מציין רק התקפות על התחבורה היהודית לצפת ב-2.2.48. עבאסי, עמ' 124-125 והערה 37 בעמ' 125.

43. עבאסי, עמ' 124-125. ראו גם גורן, שם, עמ' 193.

44. גלבר, עמ' 178.

45. עבאסי, עמ' 124. לעומת זאת מוריס (2004), עמ' 222, מציין כי לא היה מחסור במזון.

46. עבאסי, עמ' 128.

47. עארף, עמ' 301-302.

48. לורך, עמ' 181-182. אטלס כרטא, עמ' 117. מוריס (1991), עמ' 168.

49. עבאסי, עמ' 126-127. גורן, שם, עמ' 193. סלע, שם, עמ' 219, מוסר כי הבריטים הציעו ליהודים לפנות את העיר. ראה גם אצל גלבר, עמ' 163.

50. בית ספר יהודי שהופקע על ידי השלטונות הבריטיים בתחילת המלחמה בגלל צרכי בטחון.

51. ראה למשל לורך, עמ' 181; אטלס כרטא, עמ' 117; גורן, שם ,עמ' 194; מוריס (2004), עמ' 222.

52. עארף, עמ' 302. עבאסי, עמ' 128. סלע, שם, עמ' 220.

53. מוריס (2004), עמ' 222.

54. עארף, עמ' 302.

55. לורך, עמ' 181, מוסר שכוח זה נכנס לעיר ב-14 באפריל. אולם לפי גרסתו של עבאסי, עמ' 129, כוח הפלמ"ח נכנס לעיר בליל ה-16 באפריל. כוח זה כלל 35 חיילים. לפי עארף, עמ' 300, כוח הפלמ"ח נכנס לעיר ב-17 באפריל.

56. עארף, עמ' 302-303. עבאסי, עמ' 130. סלע, שם, עמ' 220, כותב שכוח זה נכנס לעיר בטרם הפינוי הבריטי.

57. עבאסי, עמ' 130-131. גורן, שם, עמ' 193. מוריס (2004), עמ' 222. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 210, דו"ח יומי 29.4.48. עארף, עמ' 303, מזכיר את ההתקפה הכושלת.

58. עבאסי, עמ' 131, 130.

59. עארף, עמ' 303.

60. עבאסי, עמ' 131, 133. ראה גם מוריס (2004), עמ' 222.

61. לורך, עמ' 181. עבאסי, עמ' 129-130. נוסח מלא של ההודעה מובא באטלס כרטא, עמ' 117.

62. עארף, עמ' 303-304.

63. עבאסי, עמ' 133.

64. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 210, דו"ח יומי 29.4.48.

65. מוריס (2004), עמ' 221. מוריס (1991), עמ' 143, 168-169.

66. שם המבצע הם ראשי התיבות של שמו ושם הנפה של ה"הגנה": יגאל פייקוביץ תל חי.

67. גורן, שם, עמ' 194. מוריס (1991), עמ' 143. מוריס (2004), עמ' 221. לורך, עמ' 182.

68. שביט, שם, כרך 10, עמ' 180.

69. לורך, עמ' 182. גורן, שם, עמ' 194.

70. מוריס (1991), עמ' 143. מוריס (2004), עמ' 222. סלע, שם, עמ' 222. עארף, עמ' 304.

71. מילשטיין, עמ' 137. לורך, עמ' 182.

72. עבאסי, עמ' 134. ראה גם מוריס (1991), עמ' 144; מוריס (2004), עמ' 222-223.

73. מוריס (1991), עמ' 144. מוריס (2004), עמ' 223. עבאסי, עמ' 136. ראה גם גורן, שם, עמ' 194, 195.

74. מוריס (1991), עמ' 144. מוריס (2004), עמ' 223.

75. מוריס (1991), עמ' 144.

76. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 204, דו"ח יומי 2.5.48. מוריס (1991), עמ' 169.

77. מוריס (1991), עמ' 169-170. לורך, עמ' 182-183. לגבי מבצע "מטאטא" ראה גם אטלס כרטא, עמ' 117.

78. עבאסי, עמ' 138.

79. עארף, עמ' 304, 305.

80. לורך, עמ' 183. מוריס (1991), עמ' 145. מוריס (2004), עמ' 223. אטלס כרטא, עמ' 117. עבאסי, עמ' 139. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 196. עארף, עמ' 305, מתארך התקפה זו ל-8 במאי.

81. עבאסי, עמ' 139.

82. מוריס (1991), עמ' 145. מוריס (2004), עמ' 223. עבאסי, עמ' 139.

83. מוריס (1991), עמ' 145. לורך, עמ' 183, מזכיר הצעת תיווך בריטית שנדחתה.

84. מוריס (1991), עמ' 145-146. מוריס (2004), עמ' 223-224. ראה גם לורך, עמ' 184; סלע, שם, עמ' 222; עבאסי, עמ' 139.

85. סלע, שם, עמ' 221, 223-224. עבאסי, עמ' 139. עארף, עמ' 306.

86. סלע, שם, עמ' 221.

87. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 178, דו"ח יומי 8.5.48, ועמ' 177, דו"ח יומי 9.5.48. עבאסי, עמ' 140. עארף, עמ' 305.

88. עבאסי, עמ' 140.

89. עבאסי, עמ' 139. סלע, שם, עמ' 221, מציין שההתקפה הערבית נועדה להיפתח ב-11 במאי לפנות בוקר. ראה גם לורך, עמ' 184.

90. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 196. מוריס (1991), עמ' 146. ראה גם גורן, שם, עמ' 194. מוריס (2004), עמ' 224, מציין את האירוע ב-10 במאי במקום ב-9 במאי.

91. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 192-194. לורך, עמ' 183-184. מוריס (1991), עמ' 146. מוריס (2004), עמ' 224. סלע, שם, עמ' 223. עבאסי, עמ' 140. באטלס כרטא, עמ' 117, מתוארך בטעות הקרב האחרון ללילה שבין ה-10 ל-11 במאי.

92. בן יהודה, עמ' 271-282. ראה גם עבאסי, עמ' 145.

93. מוריס (1991), עמ' 146-147. מוריס (2004), עמ' 225. עארף, עמ' 306-308. עבאסי, עמ' 140. לא ברור מדוע עזב אל-פניש. מוריס טען בספרו הראשון (1991) כי אל-פניש "התפטר", כנראה לפי הוראת המלך עבדאללה. בספרו השני (2004) טען כי הוא "פוטר" ועזב את העיר בהוראת המלך עבדאללה. גורן, שם, עמ' 195-196, מוסר כי אל-פניש עזב את העיר כשבאמתחתו אישור חתום ע"י ג'מיעאן, מפקד העיר החדש, כי לרגל "תפקידו הדחוף", יש להקל עליו את המעבר. סלע, שם, עמ' 222, מנסה להסביר שלא היתה כל מזימה מצד הירדנים.

94. עבאסי, עמ' 144. מוריס (1991), עמ' 146. פייקוביץ (אלון) כתב לימים: "במתכוון השארנו את דרכי היציאה של האוכלוסיה פתוחים כדי להקל על יציאתם (...) שנים-עשר אלף פליטים (ויש אומרים כ-15,000) (...) היו למעמסה כבדה על הנהגת המלחמה הערבית".

95. מוריס (2004), עמ' 224. עבאסי, עמ' 144.

96. עבאסי, עמ' 145-146. מוריס (2004), עמ' 225.

97. עארף, עמ' 309-310.

98. גורן, שם, עמ' 196. עבאסי, עמ' 142. ראה גם סלע, שם, עמ' 224.

99. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 192-194.

100. על כך ראה בהרחבה אצל מוריס (1991), עמ' 170-173; מוריס (2004), עמ' 226. וגם לורך, עמ' 184.

101. בן יהודה, עמ' 282-284. עבאסי, עמ' 142. באטלס כרטא, עמ' 117, מתוארך ה"טיהור" ל-12 במאי.

102. ראה דוגמה אצל בן יהודה, עמ' 283, רצח של אישה זקנה ("בטח בת 100") במהלך סריקת בתי מגורים באש תופת.

103. א"צ, תיק 1082/922/1975, עמ' 173, דו"ח יומי 11.5.48. בן יהודה, עמ' 284. מולה כהן, עמ' 113.

104. לורך, עמ' 184. אטלס כרטא, עמ' 117.

105. בן יהודה, עמ' 284-286.

106. טישלר, עמ' 128. מולה כהן, עמ' 113, כותב שהמושל הצבאי חנוכי לא הצליח למנוע את הביזה.

107. מוריס (1991), עמ' 147-148. מוריס (2004), עמ' 225-226. מוריס מציין שלפי אחד המקורות רק מוסלמי אחד הורשה להישאר בעיר – מוצטפא דלאסי, בעל קרקעות מהכפר ביריא, שזכה ליחס מיוחד (ראה שם, עמ' 290 הערה 452). בעניין הגירוש ראה גם גורן, שם, עמ' 196. גורן מציין כי הקבוצה הנוצרית מנתה 27 איש וכי ההגנה רצתה להעבירם לנצרת, אולם בגלל התנגדותם הם נשארו בצפת, וכעבור זמן הועברו לחיפה.

108. מוריס (1991), עמ' 191-192. גלבר, עמ' 291.

109. גלבר, עמ' 291.

110. אנציקלופדיה מפה, שם. הנתונים כוללים גם את הכפר הערבי עכברה, שסופח לעיר בשנות השמונים.

111. אלגזי, שם. אנציקלופדיה מפה, שם. שטרן, שם.

 

 

מקורות:

 

ארכיון צה"ל (א"צ), תיק 1082/922/1975.

אתר הפלמ"ח, www.palmach.org.il

אל-עארף עארף, אלנכבה: נכבת בית אלמקדס ואלפרדוס אלמפקוד 1947-1952, עמ' 300-311.

אלגזי, יוסף. "בצפת עוד שומעים את מרגמות הדווידקה", הארץ, 28.4.2000.

בן-יהודה נתיבה, מבעד לעבותות (ירושלים, 1985).

גורן תמיר, "המלחמה על הערים המעורבות בצפון הארץ", בתוך אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט – דיון מחודש (משרד הבטחון, 2004), עמ' 171-205.

גלבר יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).

וולך, יהודה (עורך). אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, "מראשית ההתישבות ועד קום המדינה" (כרטא, 1972).

טישלר יצחק, אחרונים על הרכס (עם עובד, 1970).

כהן מולה, לתת ולקבל – פרקי זכרונות אישיים (הקיבוץ המאוחד, 2000).

לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות (מסדה, 1989).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מילשטיין, אורי. תיק רבין - איך תפח המיתוס (ירון גולן - שרידות, 1995).

סלע אברהם, "'צבא ההצלה' בגליל במלחמת 1948", בתוך אלון קדיש (עורך), שם, עמ' 207-267.

עבאסי מוסטפא, "צפת במלחמת העצמאות: עיון מחדש", קתדרה 107 (ניסן תשס"ג), עמ' 115-148, וכן הערותיו של אלון קדיש בעמ' 149-154.

"צפת", כל מקום ואתר (משרד הבטחון, 1995), עמ' 271-272.

"צפת", אנציקלופדיה מפה, www.mapa.co.il .

קדר ב"ז, מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל (משרד הבטחון ויד בן צבי, 1991), עמ' 232-233.

שביט יעקב (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל, (כתר, 1998), כרכים 10,8,7,6.

שטרן אליהו, ח'אנים דרכים ופונדקים (כרטא, 1997), "ח'אן צאפד", עמ' 144-145.

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור בעיר.

 

Al-Khalidi Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992).

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

 

 

טבלאות:

 

1. סיכום נתוני האוכלוסיה בצפת [*]:

 

מתוכם יהודים

מתוכם ערבים

מספר התושבים

הערות

שנה

 

 

 

 

 

1,165

3,335

5,500

מפקד עת'מאני

1525-1526

3,658

7,142

10,800

מפקד עת'מאני

1555-1556

4,737

אין נתונים

אין נתונים

מפקד עת'מאני

1597-1598

2,250

2,250

5,500

הערכה

1800

3,750

3,500

7,250

הערכה

1835

1,500

3,000

4,500

הערכה

1840

3,000

3,500

6,500

הערכה

1860

4,300

4,000

8,300

הערכה

1880

6,300

3,700

11,000

הערכה

1900

7,500

6,000

13,500

הערכה

1914

2,600

5,000

7,600

הערכה

1918

3,000

5,761

8,761

מפקד בריטי

1922

2,547

6,894

9,441

מפקד בריטי

1931

2,400

10,210

12,610

אומדן רשמי בריטי

1946

1,530

11,000

12,530

הערכה

תחילת 1948

2,300

0

2,300

מפקד ישראלי

נובמבר 1948

5,500

0

5,500

אומדן רשמי ישראלי

1950

11,000

0

11,000

מפקד ישראלי

1961

14,000

0

14,000

מפקד ישראלי

1972

15,900

0

15,900

מפקד ישראלי

1983

21,600

0

21,600

אומדן רשמי ישראלי

1994

 

* הנתונים לגבי השנים 1800 עד 1922 נלקחו משביט, ההסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 8, טבלה בעמ' 70. הנתונים לאחר 1948 נלקחו מתוך השנתון הסטטיסטי של מדינת ישראל, 1994. אינפורמציה נוספת נלקחה מתוך נתונים שהוזכרו בגוף המאמר.