Make your own free website on Tripod.com

 

סַלַמַה Salama سلمة

(בשפה המדוברת: סַלַמֶה)

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1317.1619

גובה מעל פני הים:             30 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               כפר שלם (תל אביב)

ישובים סמוכים כיום:           בתוך תל אביב

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             6,782 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 5,633 דונם

                                    יהודית – 885 דונם

                                    ממשלתית – 264 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים - מוסלמים 99%, נוצרים 1%

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           3,691

       "       (1945):           6,730

       "       (1948):           7,690

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   30.4.1948

מגיני הישוב:                     המשמר הלאומי, הג'יהאד הקדוש, צבא ההצלה

יחידה כובשת:                   גדוד 33, גדוד 32 (חט' אלכסנדרוני)

תאריך נטישה/גירוש:          28.4.1948 – 29.4.1948

סיבת נטישה:                    ה

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              רמת גן, גבעתיים, שכ' התקוה (תל אביב)         

הוקמו אחרי 1948:             שכונות מזרחיות של תל אביב (כפר שלם, נוה כפיר, נוה צה"ל, נוה ברבור, נוה אליעזר, ניר אביב, נוה חן, לבנה, הארגזים, תל חיים, חלק מיד אליהו), שכונות דרומיות של רמת גן (רמת שקמה, גבעת גאולה, רמת חן)

על חורבות הישוב:             כפר שלם (תל אביב)

 

 

תיאור כללי

סלמה היתה הישוב הכפרי הגדול ביותר בפלסטין, עם 7,690 תושבים בשנת 1948. ניתן לכנותה "כפר גדול" או "עיירה". היא שכנה כ-5 ק"מ ממזרח ליפו. מרכז הכפר והגרעין ההסטורי שלו שכן כ-500 מ' מצפון לכביש תל אביב – יהודיה (כיום דרך חיים בר-לב), אך מתצלומי אויר עולה שהשטח הבנוי הרציף הגיע עד לכביש ואף חצה אותו. ממרכז הכפר יצאו שישה דרכים עיקריות: מערבה, צפונה-מערבה, צפונה-מזרחה, מזרחה, דרומה, דרומה-מערבה. בתים נבנו לאורך הדרכים שיצאו מן הכפר, כך שהשטח הבנוי קיבל צורה של כוכב. מעבר לשטח הבנוי הרציף היו פזורים בתים בפרדסים ברדיוס נרחב. ריכוזי בתים היו קיימים בחלק המזרחי של הכפר (באיזור דרך הטייסים של היום ואף מעבר לו). אדמות הכפר, 6,782 דונם, גבלו באדמות רמת גן וסארונה בצפון, תל אביב ויפו במערב, יאזור בדרום, ואל-ח'יריה במזרח. הגבול הדרומי של הכפר היה ואדי כביר (נחל איילון). [1]

הכפר נקרא על שמו של השיח' סלמה אבו האשם, מאנשיו של הנביא מוחמד, שעל פי המסורת נקבר בכפר בשנת 634. קברו, שנקרא "סיידונא סלמה" (אדוננו סלמה), הוא מבנה מוצק מכוסה כיפה, והיה ממוקם במרכז הכפר. הכפר היה מחולק לרבעים, על פי החמולות. רוב הבתים נבנו מלבני חימר, ורק מעטים מאבן ומעץ. רוב התושבים היו מוסלמים, עם מיעוט קטן של נוצרים. רובם עסקו בחקלאות, ומיעוטם התפרנסו ממסחר ושירותים. את תוצרתם החקלאית הם מכרו ביפו, בדרום תל אביב ובשכונת התקוה. הם שיווקו חלב למחלבה ביפו שהיתה בבעלות שניים מתושבי סלמה. כ-80 בארות סיפקו מים לכפר. היו בכפר שני בתי ספר: בית ספר לבנים, שנפתח בשנת 1920, ובית ספר לבנות, שנפתח בשנת 1936. בשנת 1941 למדו בהם 504 בנים ו-121 בנות. בכפר היו חנויות רבות וכן חמישה בתי קפה. בנוסף היתה גם קבוצת כדורגל, וחברת אוטובוסים מקומית (משותפת לסלמה ולאל-עבאסיה). [2]

 

ההסטוריה של הכפר

סלמה היה כפר עתיק. בשנת 1596 התגוררו בו 94 תושבים והוא השתייך לנפת רמלה (מחוז עזה). המטייל הסורי אל-בכרי א-צדיקי, ביקר במקום באמצע המאה ה-18. ברגרן הזכיר את הכפר ב-1821. בשנות ה-30 או ה-40 של המאה ה-19 התיישבו בכפר מצרים שהתלוו לחיל הכיבוש המצרי של אבראהים פאשה. בסוף המאה ה-19 היו בתי הכפר בנויים מלבני חימר, הכפר הוקף בגנים והיו לו מספר בארות. בשנת 1931 נפקדו בכפר 3,691 תושבים ו-800 בתים. בשנת 1945 התגוררו בכפר 6,730 תושבים, מהם 60 נוצרים והיתר מוסלמים. [3]  

 

אירועים ראשונים (1947-1948)

על פי תכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 נכלל הכפר בתחומי המדינה היהודית. הכפריים ארגנו משמר מקומי של 30 איש, כך ע"פ עארף אל-עארף.[4] עם פרוץ המלחמה עמד הכפר בקו החזית מול פרברי תל אביב (שכונת התקוה, יד אליהו, גבעתיים ורמת גן), אך היה לו עורף ערבי ממזרח ומדרום (הכפרים יאזור, אל-ח'יריה, סאקיה וכו', עד לאיזור לוד ורמלה ופנימה ליתר חלקי הארץ). הדרך הרגילה ליפו היתה חסומה על ידי שכונת התקוה ושכונת עזרא וניתן היה להגיע לעיר רק דרך יאזור וכביש רמלה – יפו (גם דרך זו הוטרדה ואף נחסמה לעיתים על ידי הציונים). עבור הציונים היוותה סלמה חסימה בדרך שחיברה את תל אביב עם שדה התעופה הבינלאומי בלוד.

מראשית האירועים האלימים (דצמבר 1947) לקחה סלמה חלק פעיל במערכה מול הציונים. כוחותיו של חסן סלמה השתמשו בכפר כבסיס להתקפות על הישובים היהודיים הסמוכים, בניגוד לדעתם של כמה מראשי הכפר, אך כנראה תוך שיתוף פעולה עם תושבים אחרים. חודשיים קודם לכן, באוקטובר 1947, נהרג גנב ערבי בן סלמה בקרב יריות עם אנשי ה"הגנה".[5] בעקבות זאת היה לכפר חשבון פתוח עם הציונים. יחידות ה"הגנה" הראשונות שגוייסו במרחב תל אביב ורמת גן הוצבו מולו. בשכונת התקוה הוצבה פלוגה מגדוד 53 של חטיבת גבעתי וזו הסתייעה ביחידה של "משטרת הישובים העבריים" שחנתה במקום.[6]

האירוע האלים הראשון במרחב הכפר סלמה אירע ב-4 בדצמבר 1947. נוטרי שכונת התקוה השתלטו על בית ערבי נטוש כדי לאבטח את הדרך העוקפת שנסללה אז כדי לעקוף את אבו כביר (הדרך היחידה שקישרה עד אז את תל אביב עם ירושלים ודרום הארץ עברה דרך אבו כביר הערבית. החל מראשית דצמבר 1947 הציונים לא יכלו להמשיך לנסוע בדרך זו וסללו דרך עוקפת בין שכונת התקוה למקוה ישראל). אנשי סלמה ירו לעבר הבית, הציונים השיבו אש משכונת התקוה וכל החזית התלקחה. סיור ציוני נשלח לעבר פרברי סלמה, מארב ערבי פתח עליו באש, יהודי אחד נהרג (ניסים זית) וחברו נפצע. גופת ההרוג נשארה בשטח. כוח אחר שיצא לחלץ את הגופה הותקף בידי כוח בריטי: יהודי נוסף נהרג (מיכה פישר) ו-3 נפצעו. הבריטים פרקו את אנשי ה"הגנה" מנשקם ועצרו שישה מהם (הם נשפטו ואחד מהם נידון ל-5 שנות מאסר בעוון ירי על השוטרים ועל כפר סלמה).[7]  מזרחה משם תקפו ערבים מהשכונה המזרחית של סלמה***, את קיבוץ "אפעל"**** אך נהדפו בידי היהודים: שלושה ערבים נהרגו.[8]

למחרת, ה-5 בדצמבר, התחדשו חילופי האש מול תל אביב. אנשי ה"הגנה" התמקמו בקבוצת מבנים בין שכונת התקוה לסלמה, ומשם פתחו בירי ממכונת יריה לעבר הכפר. הערבים ניסו להסתער על הבתים האלה אך נהדפו. מספר הערבים שנהרגו אינו ידוע. באותו יום נהרג לוחם יהודי אחד (ניסים עזיז).[9] כתוצאה מהקרבות החלה בריחה של משפחות פלסטיניות מן הכפר, לכיוון לוד ורמלה.[10]

ב-6 בדצמבר תפסו אנשי ה"הגנה" בית מבודד מול הכפר, וירו משם לעברו. הם תיכננו לברוח ברגע שיגיעו הכוחות הבריטיים, אך לא הצליחו והבריטים תפסו אותם בשעת בריחתם. סמל בריטי ירה למוות מטווח קצר באחד מהם (יעקב שיף). השאר נעצרו (נשפטו ונידונו לעונשי מאסר).[11]

ה"הגנה" בתל אביב החליטה לבצע "פעולת תגמול" נגד הכפר, וב-7 בדצמבר חוליה הגיעה לפאתי הכפר, זרקה רימונים לתוך אחד הבתים הקיצוניים ופוצצה אותו לאחר מכן. תוקפנות זו חיממה מיד את החזית ויריות הוחלפו משני הצדדים. הרוחות בכפר סערו והצעירים ביקשו לנקום ביהודים. המפקד הערבי הבכיר של המרחב, חסן סלמה, ניצל את המצב והחליט לבצע התקפה גדולה על שכונת התקוה למחרת. לשם כך גייס לוחמים מכל כפרי האיזור, מלוד ורמלה ואף משכם. ל"הגנה" בתל אביב נודע על ההתקפה המתוכננת והיא גייסה את כל כוחותיה.[12]

ההתקפה הערבית החלה בשעות הערב של ה-8 בדצמבר 1947. מאות לוחמים ערבים הסתערו בריצה וללא סדר צבאי על שכונת התקוה, ותקפו את החלקים הצפוניים והדרומיים שלה. קווי ה"הגנה" בחלק הדרומי של השכונה נפרצו, אך הערבים לא ניצלו את הצלחתם לכיבוש השכונה כולה אלא התחילו לבזוז ולשרוף את הצריפים. חלק מתושבי השכונה ברחו לתל אביב. שני יהודים, זקן וזקנה, נשרפו למוות באחד הצריפים שהוצתו. הבריטים חסמו את הדרך בין תל אביב לשכונת התקוה. ה"הגנה" שלחה תגבורת לשכונה תוך עקיפת המחסום הבריטי. כוח זה הדף את הערבים מן השכונה. הקרב נמשך בסך הכל כ-3 שעות. תוצאותיו: נהרגו לפחות 60 ערבים, ושני יהודים; 32 צריפים נשרפו, ו-300 איש נשארו ללא קורת גג. תינוק יהודי שנלקח בידי לוחם ערבי מאחד הבתים שנבזזו, הוחזר אחר כך על ידי חייל בריטי.[13] שני גופות של ערבים הובאו לשכונת התקוה. ההמון שפך עליהם נפט והצית אותם.[14]

אחרי התקפה זו הבריטים תפסו עמדות בין שכונת התקוה לכפר סלמה. הערבים לא תקפו עוד את השכונה, אם כי חילופי יריות אירעו מדי פעם. ה"הגנה" לא הניחה לכפר, והמשיכה לתקוף אותו פעם אחר פעם, אך ללא הצלחה יתרה. התקפות של כוחות קטנים ב-19 בדצמבר, ובלילה שבין ה-24 ל-25 בדצמבר, נהדפו בידי מגיני הכפר. בליל ה-26-27 בדצמבר תקפה כיתה ציונית את החלק הצפוני של הכפר וירתה על השומרים.[15]  ההסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף הזכיר פשיטה נוספת, ב-28 בדצמבר, מכיוון רמת גן.[16]

מפקדת ה"הגנה" לא ראתה די בהתקפות אלה, שנכשלו, והחליטה לבצע פעולה גדולה יותר נגד הכפר. הפעולה (שנקראה "מבצע יהושע") תוכננה לליל סילווסטר (הלילה שבין ה-31 בדצמבר 1947 ל-1 בינואר 1948) בהנחה שהחיילים הבריטים יהיו עסוקים בחגיגות ולא יפריעו. הכוח שרוכז להתקפה כלל 7 מחלקות, מהן מחלקה אחת מהגדוד ה-4 של הפלמ"ח והיתר מחטיבת "גבעתי". על פי התכנון היה על מחלקת הפלמ"ח לבצע התקפת הסחה בדרום הכפר, בעוד שיתר הכוחות יתקיפו מצד צפון. למפקד הפעולה מונה מג"ד 53 יצחק פונדק. בפקודת המבצע נאמר: "לתקוף את החלק הצפוני של הכפר סלמה [...] להפיל חללים, לפוצץ בתים ולשרוף מכל הבא ליד". בסעיף "הוראות כלליות" נאמר: "יש להשתדל לא לפגוע בנשים וילדים מהאויב". כדי להמנע מפגיעה באזרחים בלתי-לוחמים אסר הרמ"א ישראל גלילי להשתמש במרגמות. ההתקפה הציונית, שבוצעה במועד המתוכנן, נכשלה. מחלקת הפלמ"ח אמנם תקפה את החלק הדרומי של הכפר, פוצצה שלושה בתים והרגה ערבים, אך ההתקפה העיקרית מצפון לא בוצעה כהלכה לאחר שחלק מהיחידות התוקפות איבדו את דרכן וחזרו לבסיסן. אלו שכן הצליחו להגיע אל הכפר החליפו יריות עם מגיניו ונהדפו בקלות. בינתיים הבריטים החישו תגבורת של משוריינים לעזרת הכפר והציונים נאלצו להסתלק מהמקום.[17]

לאחר התקפה זו הפלסטינים הציבו חסימות בדרכים המובילות לכפר. הצבא הבריטי פינה חלק מהחסימות, ודרש מהכפריים להסיר חסימות אחרות בטענה של חופש תנועה לכוחותיו.[18]

כשלונם של הציונים מול סלמה איכזב אותם מאד והביא אותם לידי חשבון נפש. אליהו ששון, מבכירי הסוכנות היהודית, אמר בישיבה של ראשי מערכת הבטחון הציונית בתחילת ינואר: "לו יכולנו לתת מכה כראוי לסלמה – כי אז לא היתה מוסיפה להטריד אותנו יומם ולילה במשך חודש ימים!" [19] מפקד הפלמ"ח יגאל אלון הציע לבצע ענישה קיבוצית נגד מקומות כמו סלמה – "להרוס הרבה ולהרוג בהם הרבה".[20]  באמצע ינואר הדברים התחדדו עוד יותר. ראשי מערכת הבטחון הציונית החליטו כי בכפרים שלוקחים חלק בלחימה אין להבחין עוד בין "אשם" ל"לא-אשם", וניתן לפגוע בתושביהם ללא הבחנה. הדוגמה שניתנה היתה סלמה: "אם סלמה היא מרכז של התקפה על תל אביב ועלינו לפגוע בסלמה – לא נוכל להבחין בין פוגעים לנפגעים".[21]

אין ספק שהציונים ראו בסלמה כפר בעייתי ביותר והטרידו אותו באופן תמידי. במהלך חודש ינואר דיווח העיתון "פלסטין" על 10 התקפות ציוניות על הכפר.[22] אין בידינו נתונים על כל ההתקפות הנ"ל. ידוע לנו על התקפה אחת בליל ה-12-13 בינואר.[23]  לורך הזכיר מקרה שבו כיתה חדרה לסלמה במטרה לפגוע ב"מנהיג כנופיה", אך טעתה ופגעה בשכנו. הוא אינו מוסר את מועד ההתקפה.[24] ההתקפות על הכפר נערכו הן מצד תל אביב-שכונת התקוה והן מצד רמת גן-גבעתיים. ב-18 בינואר לפנות בוקר תקפה מחלקה מגדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני", בפיקודו של אריאל אנקלביץ, את השכונה הצפונית-מזרחית של סלמה (שכונתה על ידי הציונים "גבעת חמשת הבתים"[25]). לטענת הציונים, מבתים אלה נורו יריות לעבר דרומה של רמת גן. הכוח הציוני פוצץ את הבתים פרט לאחד. במהלך הפעולה נהרג מפקד המחלקה, ואחרים נפצעו. אבידות הערבים אינן ידועות.[26]

ב-28 בפברואר 1948 ערכה ה"הגנה" התקפה נוספת על סלמה. כוח של כ-30 לוחמים יצא לעבר הכפר כדי להרוס 2 בתים. צבא ההצלה שלח תגבורת של 20 חיילים כדי לעזור למגיני הכפר. ה"ניו יורק טיימס" שדיווח על ההתקפה מסר שההגנה "פלשה" לסלמה, ועצם ההתקפה נודע רק למחרת כשהמשטרה הבריטית מצאה גופות של 6 יהודים שנהרגו בהתקפה. הסתבר שהכוח היהודי כותר על ידי הערבים. נמסר כי 3 ערבים נהרגו בהתקפה, ביניהם אישה אחת.[27]

ב-6 באפריל פוצצה ה"הגנה" שני בתים בין סלמה לגבעתיים.[28] ב-15 באפריל השתתפו לוחמי סלמה בקרב על מחנה תל ליטוינסקי (תל השומר).[29] התקפה נוספת על הכפר בוצעה בליל ה-15-16 באפריל, במהלכה הופגז הכפר בפצצות מרגמה. בשלב זה התחמושת שבידי המגינים הלכה והתמעטה, הבטחון התערער ותושבי הכפר החלו לעזוב.[30]

 

1948 - נפילת הכפר

בליל ה-27-28 באפריל 1948 פתחו הכוחות הציוניים במבצע "חמץ" במגמה לכתר את יפו על ידי כיבוש שכונותיה החיצוניות והכפרים הערביים הסובבים אותה: אבו כביר, ג'באליא, תל א-ריש, סלמה, יאזור, אל-ח'יריה וסאקיה. במבצע השתתפו יחידות מחטיבות "אלכסנדרוני", "גבעתי" ו"קריתי".

בלילה הראשון נכבשו הכפרים אל-ח'יריה וסאקיה בידי גדודי "אלכסנדרוני", וסלמה נותקה מצד מזרח. על חטיבת "קריתי" הוטל להטריד את הכפר מצד מערב. כתוצאה מכך נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו. בליל ה-29-30 באפריל תקפו יחידות של "אלכסנדרוני" את הכפר: שתי פלוגות מגדוד 32 תקפו מכיוון אל-ח'יריה, ושתי פלוגות מגדוד 33 מכיוון גבעתיים. התוקפים לא נתקלו בהתנגדות כלשהיא וציינו כי הכפר נמצא ריק מתושביו. רדיו ה"הגנה" הודיע כי הכפר פונה עם ההסתערות הראשונה. לא היו אבידות לאף אחד מן הצדדים. ההשתלטות על הכפר הסתיימה בשעה 05:00 בבוקר ה-30 באפריל.[31] יו"ר הסוכנות דוד בן גוריון שביקר בכפר באותו היום ציין כי מצא בו רק "זקנה עיוורת אחת".[32]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

ברבע הראשון של המאה ה-20 נרכש החלק הצפוני של אדמות סלמה – איזור משופע בגבעות שאינו נוח לחקלאות -  ועליו הוקמו רמת גן (1921) והשכונות המהוות כיום את גבעתיים (מ-1922 ואילך). ב-1945 נותרו בידי הכפר 6,782 דונם, כשבחלק המערבי, שהיה בבעלות יהודית, הוקמה שכונת התקוה.

הכפר יושב ביהודים (פליטים מאיזורי הקרבות בגבול תל אביב-יפו) במאי 1948, והאכלוס נמשך עד סוף אותה שנה, כששוכנו שם גם מהגרים יהודים. בנובמבר 1948 הכפר סופח יחד עם מרבית השטחים שלו לתחומי תל אביב. רחובותיו סומנו על ידי אותיות: א', ב', וכו'. החלק המזרחי של הכפר, וכשליש משטחו, סופח לרמת גן. קרקעותיו הועברו לבעלות הקרן הקיימת, במסגרת עסקת מליון הדונם. כ-500 דונם הוחכרו לחברת הזרע, שהקימה חווה חקלאית (כיום "חוות שלם"). הסוכנות היהודית בנתה צריפים ומגורים ארעיים סביב הכפר כדי לשכן מהגרים יהודים, והגדילה בכך את שטחו הבנוי. בדצמבר 1949 התגוררו בסלמה 14,560 יהודים, על פי החלוקה הנ"ל: 6,000 בסלמה א', 7,000 בסלמה ב', ו-1,560 בשטחים נוספים.[33] בחלק הרמת-גני של סלמה (סלמה ג') התיישבו מהגרים יהודים בבתים נטושים, ולימים הוקמה שם השכונה רמת שקמה. הבתים הערביים שנותרו (עם תוספות בניה שנוספו להם עם השנים) כלולים כיום בשכונת "גבעת גאולה" אשר מיועדת להריסה תחת שם הקוד "פינוי-בינוי". מצפון לה נבנתה שכונת הוילות "רמת חן".

בשנות ה-70 החלה עירית תל אביב לפנות את תושבי סלמה ("כפר שלם") מבתיהם ובנתה עבורם שיכונים סביב הגרעין המרכזי של הכפר. השכונות החדשות שהוקמו הן: נוה אליעזר, ניר אביב, נוה חן, נוה ברבור, נוה צה"ל, נוה כפיר ולבנה. שכונות נוספות, כגון יד אליהו, התרחבו לתוך שטחי הכפר. את החלק המקורי הישן של הכפר החלה העיריה להרוס אט-אט במקביל לפינוי הדיירים. דבר דומה מתרחש כיום ב"שכונת הארגזים" – שכונת-עוני כפרית בתחומי סלמה שהוקמה לאחר 1948 כשיהודים התיישבו במבנים נטושים בפרדסים של הכפר. עירית תל אביב לא הכירה בחוקיות השכונה, הזניחה אותה, ולא הרשתה לתושבים לבנות בתים חדשים או לשפץ את הישנים. לפיכך הרחיבו התושבים, מעוטי היכולת, את בתיהם "בניגוד לחוק" ונוצרה שכונה שהיא גיבוב של פחונים ומבנים ארעיים. בסוף שנות ה-90 החכיר מנהל מקרקעי ישראל את שטחי השכונה לקבלן פרטי, כדי שזה יפנה את התושבים מבתיהם ויבנה שם מגדלי דירות.

 

מה נשאר מהכפר

מפות של תל אביב משנות ה-80 עדיין מראות את מרכז הכפר על רחובותיו הקטנים והמעוקלים. כיום חלק גדול מזה אינו קיים. חלק ניכר מהשטח נהרס, הסמטאות הקטנות שהיו בין הבתים בוטלו וכבישים רחבים וחדשים (וגם ככרות) נסללו במקומם.

בתצלום אויר של הכפר מתגלה פסיפס של בניה "חדשה" (בנייני דירות), בניה "ישנה" (כלומר מבנים מקוריים של הכפר והתוספות שנוספו להם עם השנים - מבנים נמוכים ומגובבים אחד על השני ללא תכנון), ושטחים ריקים (כלומר שטחים בנויים שנהרסו ולא נבנה בהם עדיין כלום). במרכז הכפר מצוי קברו של השיח' סלמה, המסגד הנטוש, ולידם מספר מבנים ישנים. רוב השטח שמסביב הרוס וריק, וגן ציבורי הוקם בסמוך. "איים" של שרידי בניה ישנה נמצאים בכמה מקומות בין השיכונים החדשים שנבנו. שטחים נרחבים יותר של בניה ישנה שרדו בחלקים הצפוניים של הכפר. בחלק הרמת-גני של סלמה נותרה בניה ישנה במסגרת שכונת "גבעת גאולה", כשמסביבה נמצאות הוילות של רמת חן ודירות השיכון של רמת שקמה.[34]

אל-ח'אלידי מציין שנשארו בסלמה מספר בתים, ארבעה בתי-קפה, המסגד, הקבר הקדוש, בית קברות אחד (מתוך שניים) ושני בתי הספר. הבתים הם בני קומה אחת או שתיים, חלקם נטושים וחלקם מאוכלסים ביהודים. אל-ח'אלידי מקשר בין כמה מהבתים ששרדו לשמות בעליהם.[35]

 

 

תמונות

 

 

קישורים:

מאמר על שכונת הארגזים - http://www.adva.org/ivrit/PinuiBinuiJune2003.htm#1

מידע על שכ' גבעת גאולה -  http://www.bimkom.org/communityView.asp?projectTypeId=1&projectId=101

 

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

*** כיום שכונת "רמת חן" ברמת גן.

**** כיום רמת אפעל, ממזרח לרמת גן.

 

1. מפת גבולות כפרים (1946). מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000.

2. אל-ח'אלידי, שם.

3. אל-ח'אלידי, שם. יהב, עמ' 117. שביט, כרך 8, עמ' 49.

4. אל-ח'אלידי, שם.

5. מילשטיין, כרך ב', עמ' 55.

6. שם.

7. מילשטיין, כרך ב', עמ' 56. אילון, עמ' 79-80.

8. מילשטיין, כרך ב', עמ' 199-200.

9. מילשטיין, כרך ב', עמ' 56-57. אל-ח'אלידי, שם.

10. אל-ח'אלידי, שם.

11. מילשטיין, כרך ב', עמ' 58-59. אילון, עמ' 80-81. הסמל הבריטי, סרג'נט פלאור, הועמד לדין על הרצח וזוכה "מחוסר הוכחות".

12. מילשטיין, כרך ב', עמ' 59. אילון, עמ' 81-82.

13. מילשטיין, כרך ב', עמ' 60-64. אילון, עמ' 82-84. ראה גם שביט, כרך 10, עמ' 159; לורך, עמ' 110; יהב, עמ' 118.

14. א"צ 135/8275/1949 עמ' 192.

15. מילשטיין, כרך ב', עמ' 64-65. אילון, עמ' 89. אל-ח'אלידי, שם.

16. אל-ח'אלידי, שם.

17. מילשטיין, כרך ב', עמ' 65-66. אילון, עמ' 90-97. מוריס, לידתה (1987), עמ' 34, 157. מוריס, לידתה (1991), עמ' 57, 215.  שביט, כרך 10, עמ' 168. הבר ושיף, לקסיקון, "יהושע, מבצע", עמ' 237. יהב, עמ' 118. גלבר, עמ' 145.

18. אל-ח'אלידי, שם.

19. שביט, כרך 10, עמ' 168. מילשטיין, כרך ב', עמ' 168.

20. שביט, כרך 10, עמ' 168.

21. לורך, עמ' 119.

22. אל-ח'אלידי, שם.

23. שביט, כרך 10, עמ' 171.

24. לורך, עמ' 118.

25. כיום במקום שבו ממוקם תיכון "בליך" ברמת גן.

26. א"צ 13/6647/1949 עמ' 123-124, 138. הבר ושיף, לקסיקון, "נזלת, מבצע", עמ' 355. אתר חטיבת אלכסנדרוני, "קרבות החטיבה – סלמה".

27. אל-ח'אלידי, שם. יהב, עמ' 118.

28. כיום בחלק הדרומי של גבעתיים. א"צ 13/6647/1949 עמ' 169.

29. א"צ 13/6647/1949 עמ' 200.

30. אל-ח'אלידי, שם.

31. א"צ 15/6647/1949 עמ' 245. מוריס, לידתה (1987), עמ' 100. ראה גם מוריס, לידתה (1991), עמ' 141; מוריס, לידתה (2004), עמ' 217; לורך, עמ' 192; וולך, עמ' 118; שביט, כרך 10, עמ' 186; יהב, עמ' 118; אתר חטיבת אלכסנדרוני, "קרבות החטיבה – מבצע חמץ".

32. מוריס, לידתה (1987), עמ' 100. מוריס, לידתה (1991), עמ' 141. מוריס, לידתה (2004), עמ' 217. גלבר, עמ' 168.

33. יהב, עמ' 118-119.

34. מפות ותצלומי אויר של הכפר, וכן סיור במקום.

35. אל-ח'אלידי, שם.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Salama", pp. 254-257.

Morris, Benny. The birth of the Palestinian refugee problem, 1947-1949. (Cambridge University Press, 1987).

Morris, Benny. The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited. (Cambridge, 2004).

 

ארכיון צה"ל, תיקים 135/8275/1949, 13/6647/1949, 15/6647/1949.

אילון אברהם, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות (מערכות, 1959).

גלבר יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).

הבר איתן וזאב שיף (עורכים), לקסיקון לבטחון ישראל, (זמורה ביתן מודן, 1976).

וולך יהודה (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, (כרטא, 1974).

יהב דן, יפו, כלת הים – מעיר ראשה לשכונת עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי (תמוז, 2004).

לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות (מסדה, 1989).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מילשטיין אורי, תולדות מלחמת העצמאות (שרידות, 1999).

שביט יעקב (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל (כתר, 1998).

אתר חטיבת אלכסנדרוני, www.alexandroni.org.

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

מפת תל אביב-יפו, קנ"מ 1:12,500 (אגף המדידות, 1987).

תצלום אויר של הכפר באתר www.ramat-gan.muni.il.

סיור באתר.