Make your own free website on Tripod.com

 

וִילְהֶלְמַה Wilhelma ويلهلما

 (וילהלמה-חמידיה)

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1418.1589

גובה מעל פני הים:             50 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               בני עטרות

ישובים סמוכים כיום:           בני עטרות

הצג את מפת האיזור

 

שטח

שטח כולל (1945):             כ-9,500 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   אין נתונים

 
אוכלוסיה

הרכב אתני/דתי:                גרמנים נוצרים

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           אין נתונים

       "       (1945):           240

       "       (1948):           240

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   10.7.1948

מגיני הישוב:                     הלגיון הערבי

יחידה כובשת:                   גדוד 33 (חט' אלכסנדרוני)

תאריך נטישה/גירוש:          20.4.1948

סיבת נטישה:                    גב

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             בני עטרות, בארות יצחק, מחנה ישראל (לא קיים היום), גבעת כח, חלק מנחלים

על חורבות הישוב:             בני עטרות

 

 

תיאור כללי

וילהלמה היתה אחת ממושבות הגרמנים-הטמפלרים בפלסטין. מיקומה היה כ-7.5 ק"מ מצפון ללוד, וכ-2 ק"מ ממזרח לעיירה אל-יהודיה. המושבה ישבה לצד הדרך הראשית לוד-חיפה (כיום כביש 40), וממזרח לה עברה מסילת הברזל הראשית לוד-חיפה. אדמותיה כללו כ-9,500 דונם וגבלו באדמות אל-מזירעה בצפון, רנתיה בצפון-מזרח, קולה וטירה במזרח, דיר טריף בדרום ואל-יהודיה במערב. השם המלא של המושבה היה "וילהלמה-חמידיה" על שמם של קיסר גרמניה וילהלם ה-2 והסולטאן התורכי עבדול חמיד ה-2.

במושבה היו שתי דרכים, שיצרו צורת צלב. דרך אחת, שכיוונה מצפון-מזרח לדרום-מערב, היתה הארוכה מבין השתיים (כ-1200 מ'). משני צידי דרך זו נבנו בתי המושבה, כשמכל צד 26 בתים. מאחורי כל בית היתה חלקת אדמה ברוחב של 45 מ' ובאורך של 250 מ'. הדרך השניה, שחצתה את הדרך הראשונה בדיוק באמצע, היתה הדרך המקשרת מהמושבה החוצה. סביב הצומת שיצרו שתי הדרכים נבנו מבני הציבור, ובהם "בית העם" (הכנסיה) ובית הספר.[1]

 

ההסטוריה של הכפר

וילהלמה הוקמה בשנת 1902 בידי ילידי הארץ בני המושבה סארונה. לקראת מלחמת העולם הראשונה התגוררו בה כ-230 תושבים. הצבא הבריטי כבש את המושבה ב-21 בנובמבר 1917. ב-27 בנובמבר התנהל במקום קרב גדול בין הבריטים לעת'מאנים. התקפת-הנגד העת'מאנית בפיקודו של גנרל גרמני נכשלה, ווילהלמה נשארה בידי הבריטים.[2]

בקיץ 1918 גרשו שלטונות הכיבוש הבריטיים את כל האזרחים הגרמנים למצרים, וכך מצאו את עצמם גם תושבי וילהלמה בגלות. לאחר תום המלחמה ועם כינון השלטון האזרחי הבריטי בפלסטין הם הורשו לחזור לארץ ולשקם את חייהם. תחת שלטון המנדט הבריטי נאלצו הגרמנים להתמודד עם התחרות שגרמו להם המתיישבים הציונים בתחומי הכלכלה והמסחר. לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה נוסדו סניפים של המפלגה במושבות הגרמניות בארץ ומספר חבריה הלך וגדל בהדרגה. עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 שמרו הגרמנים על נייטרליות בין הערבים ליהודים והצליחו בכך, למרות שנפגעו כלכלית בשנות המרד. באוגוסט 1939, לקראת פרוץ מלחמת העולם השניה, נקראו הגברים הגרמנים, שעברו טירונות בצבא הגרמני במהלך שנות ה-30, וכן צעירים בגיל גיוס, להתייצב לשירות צבאי בגרמניה. מספר המגוייסים צומצם בסופו של דבר כדי לא לפגוע בכלכלת המושבות ורק כ-300 גברים עלו על האניה שהפליגה לגרמניה. עם פרוץ המלחמה נקטו השלטונות הבריטים צעדים נגד האזרחים הגרמנים בארץ: כל הגברים בגילאי צבא ונשלחו לכלא עכו כשבויי מלחמה; המושבות הגרמניות בערים (חיפה, יפו וירושלים) חוסלו ותושביהן הועברו למחנות הסגר שהוקמו בארבעת המושבות החקלאיות (וילהלמה, סארונה, ולדהים ובית לחם) וצופפו שם יחד עם תושבי המושבות האלה. משמר בריטי שמר על המושבות מבחוץ, אך המשטר הפנימי בתוכן נוהל בידי העצורים עצמם. בשנת 1942, כשצבאותיו של רומל התקדמו לעבר מצרים, נקטו השלטונות הבריטים צעד נוסף וגרשו את הגברים הצעירים ובני משפחותיהם, כ-650 איש ואישה, לאוסטרליה, שם הם הושמו במחנה ריכוז בשם טטרה (Tatura) שמצפון למלבורן. במחנות ההסגר נשארו עתה רק המבוגרים. חלק מהם הועבר לגרמניה במסגרת של חילופי שבויים (ונתינים פלסטינים שהיו עצורים בגרמניה הוחזרו לארץ).[3] עם סיום המלחמה, בשנת 1945, חיסלו הבריטים את מחנה ההסגר בסארונה, והעבירו את תושביו לוילהלמה, בגלל קרבתה לתל אביב והחשש שהיהודים יתנקמו בגרמנים כנקמה על שואת יהודי אירופה (פיגוע של לח"י בסארונה ב-1943 הסתיים בנס ללא נפגעים). סארונה סופחה לתחומה של תל אביב, וחלק ממנה הפך לבסיס צבאי בריטי.[4] עם סיום המלחמה דרשה הסוכנות היהודית משלטונות המנדט שלא לאפשר לגרמנים הגולים לשוב לארץ, ולגרש את כל אלה שנותרו.[5] הבריטים נענו לדרישה הראשונה, שכנראה עלתה בקנה אחד עם האינטרס שלהם, אך את האוכלוסיה הקיימת החזיקו בינתיים במחנות ההסגר, כדי לשמור עליהם מפני מעשי נקמה של היהודים. כדי להדגיש את רצינות כוונותיהם החלו אז הכנופיות הציוניות לפגוע בגרמנים. ב-22 במרץ 1946 נרצח ראש מועצת סארונה, התעשיין גוטהילף וגנר, שנסע מוילהלמה לסארונה כדי להסדיר עניינים כספיים. אנשי פלמ"ח ארבו למכוניתו בכניסה לתל אביב וירו בו.[6]

 

1948 - פינוי הכפר מתושביו

על פי תכנית החלוקה מ-1947 המושבה וילהלמה נכללה בתחומי המדינה היהודית (למרות ששכנה בסביבה ערבית), והיה ברור לכל הצדדים המעורבים שהיא לא תמשיך להתקיים תחת שלטון יהודי. לאחר ההתקפה הציונית על המושבות בית לחם וולדהיים בגליל התחתון ב-17 באפריל 1948, שבה נהרגו 2 תושבים ורבים נפצעו, החליטו הבריטים לפנות את כל הגרמנים מן הארץ לפני תום המנדט. יתכן שדבר זה נעשה בהסכמה מצד התושבים עצמם, שחששו להישאר תחת שלטון יהודי וכנראה לא האמינו בכוחם של הערבים לשחרר את הארץ.   

הבריטים הודיעו לתושבי וילהלמה (ולפליטי סארונה שהתגוררו שם) שעליהם להתחיל לארוז את מטלטליהם וכי הם יפונו ב-20 באפריל. ואכן באותו יום הם הוסעו על ידי הצבא הבריטי לנמל יפו, שם הועלו על אוניה והפליגו לחיפה, ולאחר שאספו שם את הגרמנים תושבי צפון הארץ, הפליגו לקפריסין, והושמו במחנה אוהלים ליד העיר פמגוסטה. כעבור כשנה לאחר מכן הם הועברו לאוסטרליה והצטרפו לקרוביהם שכבר היו שם מ-1942.[7]

 

נפילת הכפר

עם פינוי התושבים הפכה וילהלמה לבסיס צבאי בריטי, שבו שהו יחידות מן הלגיון הערבי. הלגיון הערבי נשאר במקום גם לאחר הפינוי הבריטי. על פי בקשת ה"הגנה", כוח אצ"ל מפתח תקוה תקף את וילהלמה ב-19 במאי, אך נכשל.[8] המקום נשאר בידי הערבים עד יולי 1948.

ב-10 ביולי 1948 פתח הצבא הישראלי במתקפה נרחבת באיזור השפלה, שמטרתה הרחבת השטח היהודי שבין תל אביב לירושלים. מתקפה זו, בפיקודו של יגאל אלון, נקראה "מבצע דני", והתבססה על תכנית "לרלר" (ראשי התיבות של יעדי המבצע: לוד, רמלה, לטרון, רמאללה). בשלב הראשון תיכננו הישראלים לכבוש את הערים הערביות לוד ורמלה ואת הסביבה הכפרית שלהן, בשלב השני את לטרון (לאחר שכשלו בנסיונות קודמים בחודשים מאי-יוני), ובשלב השלישי את רמאללה. כיבוש רמאללה אמור היה להבטיח ליהודים את כיבושה המהיר של ירושלים המזרחית לאחר מכן.

המפקד הישראלי, יגאל אלון, תיכנן את כיבוש לוד ורמלה באמצעות פעולת כיתור: חטיבה 8 וגדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני" ינועו מאיזור פתח תקוה לכיוון דרום (תוך הסתייעות בגדוד 44 של חטיבת "קריתי"), ויכבשו את שדה התעופה הבינלאומי של לוד ואת הכפרים שמצפון ומצפון-מזרח ללוד; חטיבת "יפתח" תנוע מבסיסה באל-בריה צפונה לכיוון מושב בן-שמן, תוך כיבוש הכפרים שממזרח ללוד; שתי הזרועות תפגשנה בבן-שמן, שמצפון-מזרח ללוד, מהלך אשר כתוצאה ממנו יכותרו הערים לוד ורמלה; אז ניתן יהיה להכניע את לוד, שבה נמצאת פלוגה של הלגיון, ולאחריה את רמלה.[9]

על גדוד 33 הוטל לכבוש את הכפרים רנתיה ווילהלמה. וילהלמה נחשבה ליעד יותר קשה (ע"פ הידיעות המודיעיניות שהיו בידי הציונים, היתה שם פלוגת לגיון), לכן הקצה הגדוד שתי פלוגות (א', ו-ב') להתקפה עליה, לעומת פלוגה אחת בלבד (ג') לכיבוש רנתיה. הכוחות יצאו מכפר סירקין ונעו דרומה. שני הכפרים הותקפו במקביל בשעה 03:45 בבוקר. רנתיה נכבשה ראשונה, לאחר קרב שנמשך כשעתיים. בוילהלמה היה קרב יותר ארוך היות והפלוגות שתקפו את הכפר גילו התנגדות קשה. הם נעו מצפון לדרום וכבשו בית אחר בית. הכפר כולו היה בידי הציונים בשעה 06:15 בבוקר. הלגיון הערבי ערך התקפת נגד על הכפר והפגיז אותו בתותחים, אך ההתקפה נהדפה והכפר נשאר בידי הציונים.[10]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

ב-7-9 באוגוסט 1948 הוקמו שלושה ישובים ציוניים - מחנה ישראל, בני עטרות, ובארות יצחק - על אדמות וילהלמה.[11] הישוב "בני עטרות" הוקם ממש במקום הכפר. הוא אוכלס בפליטי מושב עטרות שמצפון לירושלים, שנכבש בידי הלגיון הערבי. קיבוץ "בארות יצחק" הועתק ממקומו ליד עזה, לאחר שנהרס במלחמה, לאדמות וילהלמה. ב-1952 עבר למקומו הנוכחי, מצפון לבני עטרות. "מחנה ישראל" אינה קיימת היום. ב-1952 הוקם הישוב "נחלים", כשחלקו הדרומי נמצא על אדמות וילהלמה. ישוב זה קלט את מפוני נוה יעקב (מצפון לירושלים) ונחלים (בעמק החולה), שישבו קודם לכן בבתי המושבה וילהלמה. הישוב "גבעת כח", שהוקם על אדמות קולה ב-1950, הועבר לאחר מכן לאדמות וילהלמה, וכיום הוא תופס את החלק המזרחי של אדמות הכפר.[12]

 

מה נשאר מהכפר

מושב בני עטרות שימר את צורת המושבה הגרמנית וכן את רוב בתיה. מבנה בית הספר עדיין משמש בתפקיד זה, ו"בית העם" הפך לאולם הספורט של בית הספר. גם בית הדואר עדיין קיים.[13]

 

 

תמונות

 

 

הערות

1. מפת גבולות כפרים (1946). מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000. סיור באתר.

2. קדר, עמ' 160-161.

3. מתוך אתר אינטרנט (1), ראה במקורות. בלקה, שם.

4. גלנק, שם.

5. בלקה, עמ' 132.

6. מתוך אתר אינטרנט (2), ראה במקורות. מילשטיין, כרך ב', עמ' 100.

7. גלנק, שם. אתר אינטרנט, ראה במקורות.

8. חשביה, עמ' 238.

9. לורך, עמ' 415-418.

10. א"צ, 13/6647/1949, עמ' 3-5. וולך, שם, עמ' 42.

11. מוריס, לידתה (2004), עמ' 377.

12. כל מקום ואתר, הערכים הנ"ל. מפת גבולות כפרים (1946).

13. סיור באתר.

 

 

מקורות

 

Glenk Helmut, From Desert Sands to Golden Oranges: The History of the German Templer Settlement of Sarona in Palestine 1871-1947 , Trafford, 2005.

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

ארכיון צה"ל (א"צ), תיק 13/6647/1949.

בלקה רלף, "המפלגה הנאצית בארץ ישראל", בתוך צימרמן משה (עורך), גרמניה וארץ ישראל (הוצאת מאגנס), עמ' 118-132.

וולך יהודה (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, שנים ראשונות (כרטא, 1978).

חשביה אריה, אם ועיר - פתח תקוה 1878-1998 (עירית פתח תקוה, מלוא, 1998).

יהב דן, יפו, כלת הים – מעיר ראשה לשכונת עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי (תמוז, 2004).

כל מקום ואתר (משרד הבטחון, 1995), הערכים: "בארות יצחק" (עמ' 39), "בני עטרות" (עמ' 56-57), "נחלים" (עמ' 231).

לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות, (מסדה, 1989).

מילשטיין אורי, תולדות מלחמת העצמאות (שרידות, 1999).

קדר ב"ז (עורך), מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל (יד יצחק בן-צבי ומשרד הבטחון, 1991).

אתרי אינטרנט:

http://www.teachers.ash.org.au/dnutting/germanaustralia/e/palestine3.htm (1)

http://www.adelaideinstitute.org/Beauty/palestine_holocaust.htm (2)

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר.