Make your own free website on Tripod.com

 

המדיניות הישראלית כלפי התושבים הסורים שנותרו בגולן

 

לאחר גירוש רוב התושבים הערבים מהגולן נותרו כ-6,400 תושבים בלבד ב-5 כפרים - מג'דל א-שמס, מסעדה, עין קיניא, בוקעאתא וע'ג'ר. בארבעת הכפרים הראשונים מתגוררים בני העדה הדרוזית. בני עדה זו זכו ליחס מיוחד מצד ישראל, ולכן כנראה לא גורשו מהגולן (כפי שגם הדרוזים הפלסטינים לא גורשו מכפריהם ב-1948). בכפר החמישי ברשימה - ע'ג'ר - מתגוררים בני העדה העלאוית, פלג של השיעה שהתרחק מהאסלאם עד שהשתייכותו לדת זו נתונה במחלוקת. כפר זה היה במקורו לבנוני, אך בשנות השישים סופח לסוריה. ב-1967 הכפר נכנע לצבא הישראלי מרצונו, ותושביו לא ברחו ולא גורשו.

מג'דל א-שמס הוא הכפר הגדול מכולם, ומונה היום כ-8,200 תושבים. בוקעאתא היא השניה בגודלה ומונה כיום כ-5,100 תושבים. מסעדה מונה כיום כ-3,000 תושבים והיא משמשת כמרכז השלטון הישראלי בצפון הגולן. עין קיניא מונה כיום כ-1,700 נפש, וע'ג'ר כ-1,800 נפש. עם נסיגת צבא ישראל מלבנון בשנת 2000 סומן מחדש הגבול הבינלאומי באיזור ע'ג'ר, וכתוצאה מכך נחצה הכפר לשניים כך שחלקו הצפוני הוא כיום בשטח לבנון.

 

השנים 1967-1981

מיד לאחר כיבוש הגולן ישראל הטילה על האיזור ממשל צבאי. המושל הצבאי הראשון היה עקיבא פיינשטיין, וישב בקוניטרה.[1] הממשל הצבאי הישראלי ביטל את כל המוסדות הסוריים הקודמים, כגון מועצות מקומיות וקואופרטיבים חקלאיים, ושינה את ספרי הלימוד. המרפאה הסורית במג'דל א-שמס נסגרה והפכה למפקדה צבאית. עם זאת, תושבי הגולן הורשו לנסוע לסוריה לבקר את קרוביהם, ואף בוצע איחוד משפחות אשר במסגרתו הרשתה ישראל לכמה מאות סורים דרוזים לשוב לכפריהם בגולן.

בניגוד לגדה המערבית שם המשיך לחול החוק הירדני, בגולן לא נותרה כל תשתית למנהל ולשיפוט הסורי, ואף לא נותרו בגולן שופטים או עורכי דין. הממשל הצבאי פשוט החיל בשטח את החקיקה הישראלית באמצעות צווים צבאיים.[2] 

התושבים הסורים שנשארו בגולן היו מעטים מדי כדי לארגן התנגדות בסדר הגודל של ההתנגדות הפלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית בשעתו. רוב האוכלוסיה נותרה אדישה לכיבוש הישראלי ורק קבוצות קטנות של אנשים הקימו תאים מחתרתיים וסיפקו מידע מודיעיני לצבא הסורי שמעבר לקו הפסקת האש. המידע שמסרו לסורים היה בעיקר על תנועות ומיקום של יחידות צבא ישראליות באיזור. התאים האלה נחשפו בתחילת 1973, לאחר שאחד החברים בהם, עיזת אבו ג'בל, נהרג ממארב ישראלי שעה שניסה לעבור לסוריה דרך שדה המוקשים שליד מג'דל א-שמס. עשרות מתושבי הגולן נעצרו בעקבות חשיפת התאים. דבר זה חיסל לכמה שנים את ההתנגדות הפוליטית לכיבוש, והשלטונות יכלו עתה לכפות את ה"סדר" הישראלי על התושבים. כך הוקמו המועצות המקומיות ובתי הדין הדרוזיים, שאויישו בערבים ששיתפו פעולה עם ישראל. ישראל הצליחה לכפות על התושבים לשלם מס רכוש, ודמי ביטוח לאומי, דבר שלא הצליחה בעבר.[3]

 

אחרי 1981

בעקבות סיפוח הגולן בדצמבר 1981 בוטל הממשל הצבאי והוחל החוק האזרחי הישראלי. תושבי הגולן הערבים, לאחר מאבק ממושך, הסכימו לקבל תעודות זהות ישראליות אך ללא אזרחות ישראלית (רק מעטים כיום הם בעלי אזרחות ישראלית).

הפיקוח על האוכלוסיה הערבית בגולן מצד שירותי הבטחון הישראליים הודק, ושרות הבטחון הכללי (שב"כ) נעשה מעורב יותר בחיי היום-יום של התושבים. השלטונות השתמשו בשיטות של "מקל וגזר". מי ששיתף פעולה עם המוסדות הישראליים זכה להקלות ביורוקרטיות שונות, בבקשות לרשיונות בניה, איחוד משפחות וכו'.[4] לעומת זאת בני משפחותיהם של פעילים פוליטיים לא קיבלו היתרי בניה או רשות לנסוע לסוריה. ישראל מנעה בכוח קיום הפגנות ואף סגרה קייטנות לילדים בנימוק שיש בהם גילויי הסתה נגדה. 

באופן כללי האוכלוסיה הסורית בגולן איננה לוקחת חלק בפעולות אלימות נגד ישראל אך מביעה את נאמנותה לסוריה, למשל בהפגנות ביום העצמאות הסורי. סטודנטים מהגולן רשאים לעבור את הגבול כדי ללמוד בסוריה, אך מי שמבקש להתחתן על בן/בת זוג מהצד השני של הגבול נאלץ להקים את משפחתו שם.

 

הגבלת החקלאות הערבית

ישראל השתלטה על 92% מאדמות הגולן, שהיו שייכים לתושבי עשרות הכפרים שגורשו. אדמות אלה הוכרזו כ"אדמות מדינה", חלקם הגדול הפך ל"שטחי אש" של הצבא, חלקם הוכרזו כ"שמורות טבע" והיתר נמסר למתיישבים יהודים לשם התנחלות, עיבוד חקלאי או מרעה. לתושבים הערבים בגולן נותרו 8% מכלל האדמות. מתוך אלה הפקיעה ישראל במהלך השנים עוד כ-30% מסיבות שונות ומשונות.

מקורות המים ששימשו את תושבי הגולן מזה דורות הופקעו ע"י ישראל, שקבעה את חלוקת המים בין התושבים הערבים למתנחלים היהודים בגולן באופן שמפלה לרעה את הערבים. המעיינות ששימשו את התושבים הערבים בצפון הגולן נסגרו ע"י חברת "מקורות" שהעבירה את מימיהם בצינורות להתנחלויות היהודיות בגולן ולישראל עצמה. ברכת ראם, שליד מסעדה, הוא אגם טבעי המכיל 5 מליון מ"ק מים, אך בגלל הגבלות ישראליות רק 180 דונם של אדמות ערביות מושקות במי האגם. יתר המים מועברים להתנחלויות היהודיות. בארות ובריכות אגירה פרטיות נזקקות לרשיון מהשלטונות ותשלום מס. כדי להתגבר על המחסור במים לחקלאות החלו התושבים בשנות השמונים להקים מיכלי מתכת לאגירת מי גשמים. מיכלים כאלה נמצאים על גבעות רבות באיזור מסעדה. השלטונות הישראליים ניסו להגביל שימוש באמצעי זה, בהטילם מס שנתי מיוחד על מי הגשמים. בעלי המיכלים נדרשו לשים מד-מטר בתוך המיכלים כדי למדוד את כמות המים שעליה הם צריכים לשלם. כמו כן הם נדרשו לקבל רשיון כדי לבנות מיכלים חדשים. רשיונות כאלו לא ניתנו.

השלטונות מנעו מתושבי הגולן להרחיב את מטעי התפוחים שלהם, כדי לא להתחרות בשוק הישראלי, ובמקביל עודדו את המתנחלים לגדל תפוחים. אם בתחילת שנות ה-80 הערבים בגולן עדיין נהנו מיתרון בשוק התפוחים, הרי שבסוף שנות השמונים המתנחלים, שנהנו ממשאבי מים וקרקע גדולים יותר, ושירותי אחסון של "תנובה", צימצמו את הפערים ואף השיגו יתרון על הערבים. החקלאים הערבים גם קבלו על סדרי הבירוקרטיה הישראלית, אשר דורשת שיווק פירות וירקות רק דרך השווקים הסיטונאיים.

שטחי מרעה כמעט ולא נותרו בידי התושבים בגלל הפקעות הקרקע. רועים נורו ע"י חיילים או נהרגו ממוקשים. בשנות השמונים השלטונות החלו להחרים עדרים מערבים. רק מעטים היום מגדלים בעלי חיים.[5]

 

מחסור בקרקע לבניה והגבלות בניה

בגלל הפקעות הקרקע הרבות, לא נותרו כמעט בידי הכפרים הערביים בגולן עתודות בניה. מג'דל א-שמס, עם אוכלוסיה מעל ל-8,000 תושבים, שטחה רק 1,750 דונם. בוקעאתא, עם אוכלוסיה של מעל 5,000 תושבים, שטחה 1,552 דונם. מסעדה, אוכלוסיתה כ-3,000 תושבים ושטחה 880 דונם בלבד. לעין קיניה וע'ג'ר בנפרד אוכלוסיה של מעל 1,500 תושבים ושטח של 710 דונם. כתוצאה מכך מג'דל א-שמס כבר חורגת משטחה ב-1,185 דונם, וחלק מבתיה הקיצוניים נושקים ממש לשדות מוקשים.

תושבי הגולן מסרבים להיכנע לחוקי התכנון והבניה הישראליים שנכפו עליהם ורואים בהם מטרד בירוקרטי. כך למשל נהוג בכפרים הערביים שמבני מגורים ובתי מלאכה משמשים בערבוביה, זה לצד זה. התושבים קבלו על כך שהשלטונות קנסו בעלי נגריות, מסגריות ומוסכים בכפרים, על כך שהפעילו עסק "תעשיתי" באיזורים שאינם מוגדרים כאיזורי תעשיה. נושא מעיק יותר הוא רשיונות הבניה. כדי לבנות בית חדש או לשנות בית קיים, התושבים נאלצים לעבור את כל השלבים הבירוקרטיים של מתן רשיון בניה, הכולל מסירת תרשים המפרט את המבנה הפנימי של הבית לועדת התכנון המקומית, כנהוג בישראל. ברוב המקרים רשיונות לא ניתנים כלל, או שניתנים בכפוף לשיתוף פעולה עם השב"כ או "התנהגות טובה". בתים שנבנים ללא רשיון מיועדים להריסה. הממשלה הורתה לחברת "בזק" לנתק את קווי הטלפון מבתים שנבנו ללא רשיון, לאחר שכבר חוברו לקווי הטלפון.

השלטונות לא הפקיעו את אדמות ה"משאע" (אדמות בבעלות משותפת) של הכפרים, אך החל מ-1990 הפסיקו לתת רשיונות בניה באדמות אלה בטענה שהן "אדמות מדינה". המדינה מצידה מוכנה להחכיר לתושבים את האדמות ל-49 שנה, תמורת חתימה על ויתור הדרישה לבעלות עליהם.[6]

 

 

הערות:

1. שור, עמ' 230.

2. הופנונג, עמ' 287.

3. מתוך מאמרו של סלמאן פח'ר א-דין, "האספקטים הפוליטיים וההסטוריים", אצל ליסה חג'ר (עורכת), עמ' 19-20.

4. פח'ר א-דין, שם, עמ' 22-23.

5. מבוסס על מאמרו של חאיל אבו ג'בל, "עניין החקלאות", אצל ליסה חג'ר (עורכת), שם, עמ' 26-32.

6. מבוסס על מאמרו של אחמד ח'טר, "עניין הבניה", אצל ליסה חג'ר (עורכת), שם, עמ' 33-39.

 

מקורות:

 

הופנונג מנחם. ישראל - בטחון המדינה מול שלטון החוק. נבו, 1991.

שור נתן. תולדות הגולן. אפי מלצר, 2002.

 

Hajjar, Lisa (ed.). Twenty five Years of Israeli Occupation of the Syrian Golan Heights (Jerusalem: The Arab Association for Development Majdal Shams, 1993).