הרקע לכיבוש הגולן: השטחים
המפורזים ותקריות הגבול (1949-1967)
עם סיום מלחמת 1948 החזיק
הצבא הסורי בשטחים ממערב לגבול הבינלאומי, בשטח פלסטין המנדטורית, שטחים שהוקצו
ל"מדינה היהודית" בתכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. כשנחתמו הסכמי
שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ביולי 1949, הצבא הסורי פינה את השטחים האלה, והם
נקבעו כ"שטחים מפורזים". שטחים אלה התחלקו ל-3 גושים:
1) "המפורז
הדרומי", שהיה החלק הגדול ביותר, כלל את השטח שבין החוף המזרחי של הכנרת
לגבול הבינלאומי. שטח זה כלל 3 כפרים פלסטיניים: א-נוקיב, א-סמרא ואל-חמה; וישוב
ישראלי אחד: עין גב. מצפון לא-נוקיב ועד לשפך הירדן, עבר הגבול הבינלאומי במרחק של
10 מטר מזרחה מחוף הכנרת. עשרת המטרים האלה נכללו גם הם בשטח המפורז. (ראה מפה)
2) "המפורז
התיכון", השתרע בין הכנרת לאגם החולה, וכלל את השטח הצר שבין נהר הירדן לגבול
הבינלאומי, וכן שטחים קטנים ממערב לנהר הירדן. מדרום לאגם החולה התרחב האיזור
המפורז לכדי שטח בצורת משולש, שבסיסו בנהר הירדן, וקודקודו נמצא כמה קילומטרים
מערבה משם, ליד קיבוץ "איילת השחר". המשולש הזה נושק לגדה הדרומית של
אגם החולה. שטח זה כלל 4 כפרים פלסטיניים: א-דירדארה, כיראד אל-בקארה, אל-בטיחה
וערב א-שמאלנה; וישוב ישראלי אחד: משמר הירדן. שני כפרים פלסטיניים נוספים - כיראד
אל-ע'נאמה וירדא - גבלו בשטח המפורז, ונחשבו חלק ממנו. (ראה מפה)
3) "המפורז
הצפוני", שטח קטן בין קיבוץ "דן" לגבול הבינלאומי, בפינה
הצפון-מזרחית של עמק החולה. שטח זה כלל את הכפרים הפלסטיניים ח'אן א-דויר וח'ירבת
אל-עזאזיאת.[1] (ראה מפה)
על פי נוסח
הסכם שביתת הנשק לאף מדינה (ישראל או סוריה) לא היתה ריבונות בשטחים המפורזים.
בהסכם נקבע כי גורל השטחים יקבע במשא ומתן בין שתי המדינות. בינתיים מונה להם מפקח
מטעם האו"ם. בסמכותו היתה להתיר את שובם של התושבים לישוביהם, ואכן תושבי
הכפרים הפלסטיניים שברחו או גורשו במהלך המלחמה שבו במהלך 1949 לכפריהם. לגבי שני
הישובים הישראליים, קיבוץ עין גב לא ננטש כלל ותושביו המשיכו להתגורר בו; משמר
הירדן שנכבשה על ידי הסורים וננטשה לא יושבה מחדש ובמקומה הוקם קיבוץ
"גדות". בהסכם שביתת הנשק נקבע שכוח משטרה "ערבי" יסייר
בישובים הערביים וכוח משטרה "יהודי" בישובים היהודיים.
חשוב לציין
כי ישראל לא ראתה את הדברים כך. על פי הפרשנות הבריונית שלה היו שטחים אלה
"שטחים מפורזים ישראליים", כלומר שטחים בריבונות ישראלית אך ללא נוכחות
של כוחות צבא ישראליים. לפרשנות זו לא היה כל סימוכין בהסכמי שביתת הנשק. בהתאם
לפרשנות זו ישראל לא ראתה בעין יפה את שובם של הפלסטינים לכפריהם
ב"מפורזים" ותיכננה להשתלט על האדמות ולגרש מהם את הפלסטינים. על רקע זה
התרחשו מרבית תקריות הגבול בין ישראל לסוריה במהלך שנות החמישים.
תחילת המאבק על השטחים
המפורזים (ינואר-מאי 1951)
גבול
ישראל-סוריה היה שקט במשך שנתיים לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק. הסורים השליטו משטר
קפדני באיזור הגבול ומנעו שיבת פליטים פלסטינים ("הסתננות") לשטח מדינת
ישראל. אולם רגיעה זו לא עניינה את ישראל; זו היתה נחושה בדעתה להשתלט בכוח על
השטחים המפורזים גם במחיר של עימות עם הסורים.
עוד בשנת
1950 ישראל הקימה בתל אל-קצר שב"מפורז הדרומי" את היאחזות הנח"ל
בית קציר (לימים תל קציר). הישוב הצבאי הוקף בגדרות ותעלות. כתוצאה מהקמת הישוב
חקלאים ערבים לא הורשו להגיע לאדמותיהם שהיו בין הישוב החדש לכנרת. הטרקטורים
הצבאיים שחרשו את האדמות סביב תל קציר הגיחו מזרחה לעבר הכפר הערבי ח'ירבת
א-תופיק, תוך נגיסה באדמותיו.
בינואר 1951
פרץ העימות הישראלי-סורי הראשון. באותו זמן החלה "הקרן הקיימת לישראל"
בעבודות להרחבת ערוץ הירדן באיזור המפורז ליד משמר הירדן, ובחפירת תעלה, כחלק
מתכנית לייבוש אגם החולה - תכנית שגרמה בדיעבד לנזק אקולוגי נרחב. במסגרת תכנית זו
השתלטה ישראל על אדמות בשטחים המפורזים, הפקיעה אותם מידי בעליהם הפלסטינים, ואף
תיכננה לפנות כפרים שלמים מיושביהם. במרץ 1951 סוריה דרשה מישראל להפסיק את
העבודות בשטחים המפורזים והתלוננה בפני ועדת שביתת הנשק המשותפת כי ישראל מפקיעה
לצורך העבודות שטח ערבי אזרחי ובכך מפירה את הסכם שביתת הנשק. ב-15 במרץ ירו
חיילים סורים לעבר טרקטורים ישראליים שעבדו באיזור המפורז. האו"ם התערב
וישראל הסכימה להשעות בינתיים את העבודות עד לקבלת מסקנות ועדת שביתת הנשק. זו
קבעה לבסוף שלישראל אין ריבונות בשטחים המפורזים וקראה לה לא לעבוד יותר בשטחים
שבבעלות ערבים. ישראל דחתה את ההחלטה וב-25 במרץ חידשה את העבודות.[2]
יום לפני כן
הרמטכ"ל הסורי הורה להעביר 250 פליטים פלסטינים מקוניטרה אל קרבת הגבול
ולצייד אותם בנשק כדי לפתוח באש על העובדים של הקק"ל. אלה אכן פתחו בירי על
עובדי הקק"ל והתפתחו חילופי אש בין כוחות ישראליים לסוריים. טרקטוריסט ישראלי
נפצע מיריות ב-27 במרץ. ב-30 במרץ החליטה ממשלת ישראל להמשיך בעבודות, להחיל את
הריבונות הישראלית על השטחים המפורזים, ולפנות תושבים ערבים מכפריהם. ב-31 במרץ
1951 גרש הצבא הישראלי את תושבי הכפרים כיראד אל-ע'נאמה וכיראד אל-בקארה, כ-600 עד
800 נפש, והרס את בתיהם. הם טרונספרו לכפר הנטוש-למחצה שעב שבגליל המערבי.[3] בתחילת אפריל 1951 עזבו תושבי א-נוקיב
(מצפון לעין גב) וא-סמרא (היום קיבוץ האון) את בתיהם, בעקבות לחץ ישראלי, ועברו
לסוריה.[4]
באפריל 1951 דנה מועצת
הביטחון של האו"ם בעבודותיה של ישראל בשטחים המפורזים. בינתיים ארעה תקרית
אלימה נוספת, באל-חמה (חמת-גדר), לאחר שישראל ניסתה להשתלט על המקום.
אל-חמה היתה
כפר ערבי, חלק מפלסטין המנדטורית עד 1948, וב-1949 נקבעה כחלק מהאיזור המפורז. כביש
צר הוביל אליה ממערב, בין הגבול הסורי מצפון לגבול הירדני מדרום. הגרסה הישראלית
הרשמית טוענת כי שוטרים ישראלים סיירו באופן קבוע במקום. לטענה זו אין שום
סימוכין. המקום לא היה לעולם בריבונות ישראלית ולכן לא ברור איך שוטרים ישראלים
סיירו בו אי פעם. אדרבא, המקום היה כפר ערבי ועל פי הסכמי שביתת הנשק שוטרים
"ערבים" היו צריכים לסייר בו. על כן סביר מאד להניח שמי שכן סייר במקום
היו דוקא שוטרים סורים. אנשי ההיאחזות הצבאית "תל קציר" שהגיעו לאל-חמה
ברגל במרץ 1951 נאלצו לשוב על עקבותיהם בגלל מה שתואר כ"תגובה עויינת של
ערביי המקום וחיילים סורים".[5]
ישראל
החליטה להחיל את ריבונותה על אל-חמה באמצעות סיור של חיילים מחופשים לשוטרים. ב-4
באפריל 1951 נסעו 22 חיילים ישראלים בתחפושות של שוטרים לכיוון אל-חמה. כשהגיעו
למחסום הסורי בפאתי הכפר דרשו מהם הסורים לחזור על עקבותיהם, אך משסרבו והמשיכו
להתקדם ירו עליהם הסורים והרגו 7 מהם. בתגובה תקף חיל האויר הישראלי ב-5 באפריל את
אל-חמה ומוצבים סוריים באיזור המפורז וברמת הגולן. 2 נשים נהרגו בהפצצה ו-6 אזרחים
נפצעו. המטוסים הרסו בתים בכפרים הנטושים א-נוקיב וא-סמרא. בן גוריון הסביר שתושביהם
שיתפו פעולה עם הסורים. ממשלת סוריה התלוננה בפני מועצת הביטחון על פעולת חיל
האויר, על הטית הירדן ועל גירוש ערבים מכפריהם בשטחים המפורזים. ישראל התלוננה על
סוריה שהיא מפריעה לפיתוח צפון מדינת ישראל. מועצת הביטחון גינתה את ישראל על
ההפצצה, ולשגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, לא נותר אלא להתנצל. בעקבות האירוע
ישראל נאלצה להכיר בכך שאל-חמה היא לא חלק ממדינת היהודים.[6] בינתיים הסורים המשיכו לירות על העובדים
הישראלים שהמשיכו לעבוד בשטחים המפורזים. ב-18 באפריל 1951 נהרגו מנהל עבודה ליד
עין גב וחייל ישראלי בקרב עם חיילים סורים בכפר א-נוקיב. היריות על העובדים
הישראלים נמשכו עד סוף החודש.[7]
במאי 1951
נוסף מוקד חדש לסכסוך הישראלי-סורי: תל אל-מוטילה[8]. סמוך לשפך הירדן לכנרת
התגורר השבט הבדואי ערב א-שמאלנה, בשטח שהיה מפורז. לאחר מעשי התוקפנות הישראליים
הקודמים החליטו הסורים להשתלט על האיזור הזה בטענה של הגנה על השבט מפני גירוש.
ב-1 במאי הסורים שלחו עדר פרות לתוך השטח המפורז, אולי כפרובוקציה. למחרת בבוקר,
חיילים ישראלים מגדוד 13 של חטיבת "גולני" נשלחו על ידי מפקדם לשדוד את
העדר. כשהגיעו החיילים לאיזור תל אל-מוטילה ירו עליהם הסורים ממארב מתוכנן והם
נסוגו מערבה. כוח סורי בלבוש אזרחי חצה את הירדן ורדף אחרי החיילים הנסוגים. כוח
ישראלי אחר ירה בטעות על הישראלים הנסוגים והרג 4 מהם. הסורים תפסו את תל
אל-מוטילה וכמה גבעות נוספות מצפון לכנרת, בשטח המפורז ואף בשטח ישראל הריבונית. אבא
אבן טען באו"ם, בעקבות המידע המוטעה שקיבל, ש"חיילים סורים סדירים
ובלתי-סדירים נכנסו בכוח ניכר לאיזור המפורז בגיזרת תל-אל-שמאלינה, פתחו באש על
הכוחות הישראליים, וגרמו הרבה אבידות בנפש". גירסתה של סוריה היתה מדוייקת
יותר: התקרית החלה בנסיון ישראלי לשדוד עדר פרות. פיקוד הצפון שלח פלוגת מילואים
מגדוד 34 לגרש את הסורים מתל אל-מוטילה. אבל הסורים המשיכו להחזיק בגבעה דרומית
יותר שהישראלים קראו לה "מוצב הדמות", ותקפו משם ללא הרף את תל
אל-מוטילה. ב-3 במאי תפסו הישראלים את מה שכינו "מוצב השפך", מדרום
ל"מוצב הדמות" שבידי הסורים. ב-4 במאי הכריזה ועדת שביתת הנשק על הפסקת
אש, והסורים היו אמורים במסגרת ההסכם להתפנות משטח ישראל. אבל הצבא הישראלי, שלא
היה מוכן לספוג תבוסה הפר את הפסקת האש ותקף את "מוצב הדמות" עוד באותו
לילה. ההתקפה נכשלה. בגלל שהדרג המדיני אסר על הצבא שימוש במטוסים (בגלל הגינוי
באו"ם על הפצצת אל-חמה), נאלץ הצבא הישראלי להילחם רגלית נגד הסורים. בליל
ה-5-6 במאי ערך כוח של חטיבת "גולני" שלוש הסתערויות נוספות על
"מוצב הדמות" ונהדף בכולן. רק בבוקר ה-6 במאי עלה בידי הצבא הישראלי
לכבוש את הגבעה, לאחר שנעזר במטוסים (בניגוד להוראת הדרג המדיני), שאחד מהם ירה
צרור לעבר הסורים. הירי מהמטוס הכריע את הקרב. הסורים נסוגו חזרה לשטח סוריה.
לישראלים היו בקרבות האלה 38 הרוגים. קרבות תל-מוטילה שיקפו את רמתו הירודה של
הצבא הישראלי אחרי 1948.[9] שבט ערב
א-שמאלנה גורש בסופו של דבר בשנת 1952 לאחר שישראלי נהרג באיזור.[10]
ב-19 במאי
1951 התקבלה החלטה מס' 92 של מועצת הביטחון: ניקוז החולה יופסק, ויוחזרו הערבים
לכפריהם באיזור המפורז. לרוב הערבים כבר לא היה לאן לחזור כי בתיהם נהרסו בידי
ישראל. בכל מקרה ישראל החליטה לקבל את החלטת מועצת הבטחון על פי פרשנותה שלה. היא
החליטה להפסיק את העבודות לייבוש החולה רק בשטחים שבבעלות ערבית (העבודות באמת
הופסקו בתחילת יוני), אך החליטה להמשיך את פרוייקט ייבוש החולה מתוך השטח הישראלי.
לשם כך סללה דרך להעברת הציוד המכני הכבד בתוך הביצות, דרך שעקפה את האיזור המפורז.
העבודות לייבוש החולה הושלמו במרץ 1953. לגבי חזרת הערבים לכפריהם - ישראל הסכימה
לחזרתם של 350 פלסטינים בלבד, והטילה עליהם הגבלות תנועה בתוך השטח המפורז. ראש
מטה משקיפי האו"ם דיווח כי נסיונות להחזיר פלסטינים נוספים סוכלו בידי ישראל.
באוגוסט 1951 ראש משקיפי האו"ם דיווח למועצת הבטחון כי ישראל ממשיכה להחזיק
ב"חוות ח'ורי" שמדרום לאגם החולה, ומונעת מהחקלאים להמשיך בעבודתם
במקום; ממשיכה למנוע מפלסטינים שגורשו במרץ 1951 לחזור לבתיהם; ממשיכה בהגבלות
התנועה על אותם פלסטינים שכן חזרו; מתכננת להקים משטרה ישראלית בכפרים כיראד
אל-ע'נאמה וכיראד אל-בקארה; מונעת מהכפריים הפלסטינים לקנות מזון בסוריה; ומטילה
הגבלות תנועה על משקיפי האו"ם.[11]
המאבק על
השטחים המפורזים הוביל בסופו של דבר לחלוקה דה-פקטו של השטחים האלה בין ישראל
לסוריה: ישראל השתלטה על רוב "המפורז הדרומי" שכלל את קיבוץ עין גב, את
תל אל-קצר, ואת הכפר הערבי הנטוש א-סמרא, ועל כל "המפורז התיכון" שממערב
לירדן; סוריה השתלטה על אל-חמה, הדרך שמובילה אליה, משלטי תאופיק, הכפר א-נוקיב,
על החוף הצפוני-מזרחי של הכנרת, על השטחים שממזרח לירדן בקטע שבין הכנרת לימת
החולה, על החוף המזרחי של החולה ועל "המפורז הצפוני" כולו. בני מוריס
כתב שמבחינת גודל השטחים ישראל השתלטה על 80% מהמפורזים, בעוד שהסורים השתלטו על
20% הנותרים, יחס ששיקף פחות או יותר את יחסי הכוחות הצבאיים של שתי המדינות.[12] כך נוצר קו גבול חדש בין ישראל לסוריה
("קווי 67") ממערב לקו הגבול הבינלאומי, שעבר בתוך השטחים המפורזים וחצה
אותם.
תחילת המאבק על מי הירדן
(ספטמבר 1953)
בראשית ספטמבר 1953 התחדש
הסכסוך בשטחים המפורזים בין ישראל לסוריה כשהתחילה ישראל בביצוע תכנית להעברת מי
הירדן לנגב. ישראל החליטה באופן חד-צדדי להעביר חלק ממי הירדן לנגב, וזאת למרות
שנהר הירדן הוא נתיב מים בינלאומי - הוא עובר בשטחים הגובלים עם סוריה וירדן ועל
פי החוק הבינלאומי הזכויות על מי נהר כזה מתחלקות בין כל המדינות הגובלות בו.
בנוסף על כך, העבודות נעשו שוב בשטחים של פלסטינים באיזור המפורז. ב-2 בספטמבר,
משהחלו הישראלים בעבודות ההטייה, פתחו הסורים באש וטענו כי הופר הסכם שביתת הנשק.
ישראל שיקרה וטענה כי מדובר בהטיית כמות קטנה של מים עבור מפעל הידרו-אלקטרי.
משקיפי האו"ם חשפו את השקר, וראש המשקיפים, גנרל בניקה, קיבל את עמדת הסורים
ודרש מישראל להפסיק את העבודות. בדו"ח שלו הוא הזכיר את העובדה שהפרוייקט
הישראלי כבר מונע מים משתי טחנות קמח פלסטיניות, דבר שמונע מהם לעבוד, ומייבש
אדמות פלסטיניות. עוד הוא כתב שיישור ערוץ הירדן יעניק יתרון צבאי לישראל. ישראל
לא נענתה לדרישתו. ב-20 באוקטובר הודיעה ארה"ב שהיא משעה את המענק הכספי
לישראל עד שזו תישמע להחלטתו של גנרל בניקה. ההודעה האמריקאית התפרשה בישראל כעונש
על הטבח בקיביה (כפר בגדה המערבית שבו רצחו הישראלים 69 אזרחים בדם קר, ב-14
באוקטובר 1953). ישראל נכנעה ללחץ של ארה"ב וב-27 באוקטובר, כשמועצת הבטחון של
האו"ם החלה לדון בסוגיה, הודיע נציג ישראל באו"ם שהעבודות הופסקו. נשיא
ארה"ב הודיע מיד על חידוש הסיוע הכלכלי לישראל ושלח לאיזור את איש העסקים
אריק ג'ונסטון כדי לתווך בין המדינות על השימוש במי הירדן. למעשה ישראל לא ויתרה
על תוכניתה להעביר את מי הירדן לנגב, אלא שהיא שינתה את התכנית, ובמקום להטות את
מי נהר הירדן, תשאב ישירות מן הכנרת, שנמצאת כולה בריבונות ישראלית.[13]
המאבק על הדגים בכנרת (פברואר
1954)
בפברואר 1954 התעוררה בעיה
נוספת: זכויות הדיג בכנרת. הגבול הקולוניאלי בין פלסטין לסוריה, שנקבע על ידי
בריטניה וצרפת בשנת 1924, קבע באופן תמוה שכל הכנרת תהיה בשטח פלסטין, בעוד שהחוף
הצפוני-מזרחי של האגם (להוציא רצועת חוף ברוחב של 10 מ' מקו המים) יהיה בשטח
סוריה. כך נוצר מצב שכפרי דייגים סוריים השוכנים לחוף האגם ופרנסתם מדיג במשך
דורות, נאלצו "לעבור את הגבול" כדי להתפרנס, לרחוץ או להשתמש במי האגם
שלהם. ההסכם שהיה בזמנו בין בריטניה לצרפת איפשר להם לעשות זאת. הדייגים הסורים
נהגו לדוג בחלק הצפון-מזרחי של האגם, העשיר בדגה. מדינת ישראל ירשה את הכנרת
מהשלטון המנדטורי של פלסטין. הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה הכירו בכך, בעוד שאותה
רצועת חוף של 10 מ' הפכה לחלק מהשטח מפורז. אולם הישראלים סרבו לאפשר לדייגים
הסורים לדוג בכנרת. יצחק רבין, שהיה מפקד פיקוד הצפון בין השנים 1956-1959 כתב
בספרו "פנקס שירות", שיחידות של חיל הים הישראלי פשטו על החוף הסורי
וחיסלו סירות דיג. בתגובה הפריעו הסורים לדייגים ישראלים לדוג בשטח הצפון-מזרחי של
הכנרת. אירועים אלה גררו אחריהם בדרך כלל חילופי ירי בין הישראלים לסורים. בפברואר
1954 הרמטכ"ל הציוני משה דיין הציע להפגיז את עמדות הסורים כדי למנוע מהם
להגן על הדייגים הסורים ולהפריע לדיג הישראלי. עוד הוא הציע להקים חוליות מחבלים
מבין הדרוזים בישראל ולשלוח אותם לפעול נגד הסורים.[14] על רקע הדחתו של אדיב א-שישכלי מהשלטון בסוריה באותה עת, הציע
שר הבטחון הציוני פנחס לבון לנצל את ההזדמנות ולכבוש את השטחים המפורזים בגבול סוריה
ואף חלקים מרמת הגולן. בהתאם לכך הוציא הצבא הישראלי פקודת מבצע להשתלטות על
השטחים המפורזים. הפקודה הורתה לגדודי התותחנים 402 ו-404, לחטיבה 1 ולגדוד 890
להיערך לביצוע עד לשעה 18:00 ב-28 בפברואר. אולם בגלל התנגדותו של ראש הממשלה שרת,
שחשש מהסתבכות במלחמה כוללת, התכנית לא בוצעה.[15]
פרשת חטיפת המטוס הסורי
(דצמבר 1954)
ב-8 בדצמבר
1954 נשבו 5 חיילים ישראלים בשטח סוריה, לשם נכנסו כדי להחליף סוללות למתקן האזנה
לקווי טלפון צבאיים. ישראל כהרגלה שיקרה וטענה שהחיילים נחטפו על ידי הסורים בתוך
שטח ישראל. החיילים השבויים נכלאו בקוניטרה ומשם הועברו לכלא אל-מאזה בדמשק. הם
התמוטטו בחקירתם וגילו לסורים את משימתם. אחד מהם, אורי אילן, התאבד בכלא. גופתו
הוחזרה כעבור שלושה ימים לישראל. בחיפוש בבגדיו נמצאו כמה פתקאות, בהן נכתב בין
היתר: "לא בגדתי". כשנודע בישראל על התאבדותו של השבוי סערה הכנסת וראש
הממשלה שרת הואשם ברפיון-ידיים.[16]
שרת כתב ביומנו: "חיילינו לא נחטפו בתחום ישראל על ידי אנשי צבא סורי
שפלשו לתוכו, כפי שנתפרסם על ידי דובר צה"ל בראשונה, וכפי שמשנן 'למרחב' יום
יום לקוראיו, אלא הם שחדרו לתחום סוריה, ולא באקראי, אלא לשם טיפול במכשיר האזנה
שהיה קשור לקו הטלפון הסורי. אמנם בועדת החוץ והבטחון גיליתי כבר פעם את האמת
הזאת, ואז ציינתי כי אנו הרגנו בדם קר חמישה ליגיונרים, שחדרו לתחומנו אך ורק לשם
קיצור הדרך, ואילו הסורים נהגו בחסד כשלקחו בשבי חיילים ישראלים שנתפסו במעשה פשע
חמור ביותר מבחינתם".[17]
ללא ידיעתו
של ראש הממשלה שרת המטכ"ל הישראלי נתן הוראה לחיל האויר ליירט מטוס נוסעים
סורי ולהביאו לשטח ישראל. הדבר בוצע בינואר 1955, כשמטוס נוסעים סורי יורט מנתיב
טיסה בינלאומי ואולץ לנחות בלוד, בטענה שקרית שחדר לתחום האוירי הישראלי. שר
הבטחון לבון רצה להשתמש בנוסעי המטוס כבני ערובה כדי להפעיל לחץ לשחרור החיילים
השבויים. משנודע הדבר לשרת, הורה לשחרר את המטוס מיד. מיד נשמעו נגדו טענות, שהוא
משחרר מטוס סורי שחדר לשמי ישראל, בעוד שהסורים מחזיקים בחיילים ישראלים שנחטפו
בשטח ישראל, שהרי זו היתה הגירסה הישראלית הרשמית לגבי מה שקרה.[18]
המשך התוקפנות הישראלית
(אוקטובר-דצמבר 1955)
לבן גוריון,
שחזר לתפקיד שר הבטחון לאחר פיטוריו של לבון (על רקע פרשת רשת החבלה הציונית
במצרים), היו תכניות תוקפניות לגבי מצרים, לבנון וסוריה כאחד. במאי 1955 אמר בן
גוריון לאיש משרד החוץ שהוא מתכוון לכבוש את רכס הגבעות הראשון מעל הכנרת והוא לא
רוצה שזרים יסתובבו בחופי הכנרת שעה שהוא מבצע את הכיבוש.[19] ארבעת החיילים הישראלים שנשבו בדצמבר
1954 עדיין הוחזקו בסוריה. בספטמבר 1955 התלונן דיין בפני בן גוריון על טיפולו של
שרת בעניין השבויים, ובן גוריון הבטיח לו שכאשר הוא יהיה ראש ממשלה ירשה לו לחטוף
חיילים סורים כדי להחליפם בחיילים השבויים. באוקטובר 1955 גברו חילופי האש בגבול
סוריה על רקע עיבוד השטחים המפורזים ודייג בכנרת.[20] ב-18 באוקטובר נעלם חייל
ישראלי באיזור הכפר הפלסטיני הנטוש אל-עריפיה, מדרום לקיבוץ "גונן".
הישראלים טענו שנחטף בידי חיילים סורים; הסורים הכחישו זאת. החייל, יעקב מיגובסקי,
נהג לצאת מוקדם בבוקר לצוד חזירי בר בואדי אל-קצב שמדרום לקיבוץ. גורלו לא נודע עד
היום. דוחות של הצבא הסורי מאותו יום הצביעו על חייל ישראלי שנהרג סמוך לגבול או
לאחר שחצה את הגבול.[21] שרת הרשה
לצבא לבצע "חטיפה מוגבלת" של חיילים סורים. ב-22 באוקטובר נכנס כוח
צנחנים ישראלי לשטח סוריה ותקף כלי רכב צבאיים: 3 חיילים סורים נהרגו, 6 נפצעו ו-5
נתפסו ונשבו. עסקת חילופי שבויים לא בוצעה; הסורים חזרו על טענתם שהחייל הישראלי
לא נמצא בידיהם. הם גמלו לישראל בירי על הישובים לרגלי רמת הגולן ועל דייגים
בכנרת. דיין הציע בתגובה להפגיז את הכפרים הסוריים מעבר לגבול. בן גוריון הציע לו
לתפוס את המוצב הסורי שממנו נורו היריות. דיין השיב לו שבכך לא תיפתר הבעיה. רק אם
יפגעו אזרחים הם עשויים לדרוש מאנשי הצבא להפסיק להתגרות בישראלים. בן גוריון
הבטיח לדיין להודיע לראש משקיפי האו"ם הגנרל ברנס: "אם יירו בדייגים
שלנו, לא ניתן לסורים להיות בחוף".[22]
פשיטת כנרת (דצמבר 1955)
התוקפנות
הישראלית נגד סוריה הגיעה לשיאה בדצמבר 1955 בהתקפה פראית של יחידות צבא ישראליות
על החוף הצפון-מערבי של הכנרת, אבל את הרקע לכך יש לחפש בסכסוך הצבאי שהתקיים כל
אותה עת בין ישראל למצרים.
על רקע
"עסקת הנשק הצ'כית" שבה הצטיידה מצרים בנשק סובייטי חדיש, החליטו בן
גוריון ודיין על מדיניות שמטרתה לדרדר את מצרים למלחמה, כל עוד הצבא המצרי לא
הספיק לקלוט את הנשק החדיש וקיימת עליונות צבאית ישראלית. הדבר יקרה באמצעות ביצוע
פעולות תגמול גדולות על כל תקרית גבול קטנה. הכוונה היתה שפעולות התגמול הישראליות
תגרורנה פעולות תגמול מצריות, וכך תוכל ישראל להכריז מלחמה על מצרים מבלי שתואשם
כתוקפנית על ידי המערב. דיין העריך שמלחמה בקנה מידה מלא תפרוץ לכל המאוחר בינואר
1956.[23] הגבול הישראלי-מצרי היה
כבר חם גם בלי ההחלטה הישראלית. פשיטות ופשיטות נגד בוצעו כבר מראשית 1955. ב-26
באוקטובר 1955 תקפו המצרים בסיס צבאי ישראלי בבארותיים שבנגב, כתגמול על תוקפנות
ישראלית קודמת. בתגובה תקפו יחידות צבא ישראליות כעבור יומיים בסיס צבאי מצרי
בכונתילה שבסיני, הרגו 12 חיילים ושבו 29. בן גוריון ודיין ציפו בקוצר רוח לתגובה
המצרית כדי לפתוח במלחמה נגד מצרים. דיין הורה לצבא להתכונן לכיבוש רצועת עזה
וצפון סיני וגוייסו 8,000 חיילי מילואים.[24] אולם תגובה מצרית לא באה. הישראלים לא ויתרו ובליל ה-2-3
בנובמבר, במבצע הצבאי הגדול ביותר מאז 1948, תקפו מוצבים מצריים באיזור א-צבחה
בסיני, הרגו 81 חיילים מצרים ושבו 55.[25]
המצרים, שכנראה הבינו מה רוצים הישראלים, לא הגיבו גם על תוקפנות זו.
ואז הישראלים
ניסו לגרור את מצרים למלחמה בדרך אחרת, ופה אנו שבים לענייננו. באוקטובר 1955 חתמו
מצרים וסוריה על חוזה לברית הגנה הדדית. התכנית הישראלית היתה לתקוף את סוריה כדי
שמצרים תבוא לעזרתה מתוקף ברית ההגנה ביניהם.[26]
ב-8 בדצמבר אישר
בן גוריון לדיין פעולה נגד המוצבים הסוריים בחוף הצפון-מזרחי של הכנרת. כוחות צבא
ישראליים הועמדו במצב הכן לקראת הפעולה. ב-10 בדצמבר שלחו הישראלים ספינת משמר
לעבר החוף הסורי כדי למשוך אש. הסורים ירו על הספינה, לא היו נפגעים מהירי, אבל
הפרובוקציה השיגה את שלה. הצבא הישראלי קיבל עתה את הפקודה לפעול. בליל ה-11-12
בדצמבר 1955 תקפו שני גדודי צנחנים, בפיקודו של אריאל שרון, שרשרת של מוצבים
וכפרים סוריים בחוף הצפוני-מזרחי של הכנרת ופוצצו אותם. 48 חיילים סורים ו-6
אזרחים (מהם 3 נשים) נהרגו, ו-30 חיילים סורים נשבו. לישראלים היו 6 הרוגים ו-14
פצועים.[27]
ההתקפה על
סוריה לא השיגה את מטרתה. מצרים לא התפתתה לתקוף את ישראל. מועצת הביטחון גינתה את
ישראל פה אחד על הפעולה, הצרפתים השעו את המשלוח הראשון המתוכנן של מטוסי
ה"מיסטר", ומאמצי שרת בארה"ב להשיג את הסכמתה למכור נשק לישראל
ירדו לטמיון. שרת כעס על בן גוריון. "למבצע לא קדם שום הרג", כתב
ביומנו. הפשיטה בכנרת עוררה ויכוח קשה בין שרי הממשלה הציונית ורוב השרים הביעו את
התנגדותם להמשך מדיניות ההסלמה המכוונת. בן גוריון נאלץ להסכים להם.[28]
גירוש שארית התושבים הערבים
מהשטחים המפורזים (אוקטובר 1956)
ב-29
באוקטובר 1956 ישראל פתחה יחד עם צרפת ובריטניה במלחמה נגד מצרים, בנסיבות שלא
נדון בהם כאן. ב-30 באוקטובר, יצחק רבין, שהיה מפקד פיקוד הצפון, ניצל את ערפל
הקרבות בדרום כדי לגרש את התושבים הערבים שנותרו בשטחים המפורזים בגבול סוריה (תושבי
כיראד אל-ע'נאמה וכיראד אל-בקארה שחזרו לכפריהם לאחר החלטת מועצת הבטחון במאי
1951). בספרו "פנקס שרות", כתב רבין: "בעיה אחת בצפון פתרתי תוך
ניצול הלחימה במצרים ובתיאום עם האו"ם: העברנו כאלפיים ערבים שהיו בעיה
בטחונית מכבידה - ממקום ישיבתם במשולש של השטח המפורז (דרומית לאגם החולה) לצידו
המזרחי של הירדן". חלק קטן מהכפריים הועבר לכפר שעב, שבו כבר ישבו עקורים
מהכפרים האלה (מהגירוש הקודם). אדמות שני הכפרים הופקעו בידי מדינת ישראל והועברו
לידי רשות הפיתוח.[29]
המדיניות הישראלית כלפי סוריה
בשנים 1957-1966
השנים
1957-1966 היו שנים של רגיעה צבאית בישראל. בגבול מצרים הבטיח כו"ח
האו"ם שהתפרש לאורכו לאחר מלחמת 1956 את השקט. בגבול ירדן נמנעה ישראל ממעשי
תוקפנות, שגבו ממנה מחיר יקר עד 1956. גבול לבנון היה תמיד שקט. רק בגבול סוריה
נמשכו התקריות על רקע פעולותיה של ישראל בשטחים המפורזים והטיית מי הירדן. עד לסוף
1956 ישראל כבר השתלטה על מרבית השטחים המפורזים וגרשה מהם את תושביהם הפלסטינים.
הסורים השתלטו על היתר. אבל ישראל לא הסתפקה בזה והמשיכה לדחוף את גבולה מזרחה ללא
הרף. על פעולות אלה ניצח יצחק רבין, שהיה מפקד הפיקוד הצפוני של הצבא הישראלי
בשנים 1956-1958. על רקע זה פרצו מפעם לפעם תקריות אש, כשהיו הסורים יורים על
טרקטורים ישראלים שעבדו בשטחים המפורזים, או כאשר היו הסורים יורים בתגובה לירי
ישראלי על חקלאים סורים שנכנסו לשטחים שנסגרו בפניהם. רבין כתב בספרו "פנקס
שרות" כי הארטילריה הסורית הפגיזה ישובים ישראליים באיזור "בעקבות
תקריות אש, בגלל נסיונותינו העקשניים לעבד את השטחים המפורזים ולבצע פעולות פיתוח
באיזור".[30] מיוני 1957 עד
סוף 1959 נהרגו 12 ישראלים (אזרחים וחיילים) בתקריות בגבול סוריה. לא ידוע לנו כמה
נהרגו בצד הסורי.[31]
פשיטת תופיק (ינואר 1960)
בסוף ינואר
1960 הרס הצבא הישראלי את הכפר הסורי ח'ירבת תופיק א-תחתא, בשטח המפורז הדרומי,
לרגלי רמת הגולן. זו היתה "פעולת התגמול" הראשונה של הצבא הישראלי מאז
1956. האירועים שקדמו לפעולה זאת לא היו שונים מאירועים דומים שארעו על רקע
נסיונות ההשתלטות הישראליות על השטחים המפורזים. ראשיתם בתעלת ניקוז שחפרה ישראל
בשטח המפורז ממזרח להתנחלות "תל קציר" על אדמותיהם של חקלאים סורים.
ישראל מנעה מעבר של אותם חקלאים אל מעבר לתעלת הניקוז, ובכך הפקיעה וסיפחה למעשה
חלק מאדמותיהם. כמה מהסורים לא נשמעו לאיסור וחדרו לשטח כדי לעבדו. כוחות ישראליים
ירו עליהם והבריחו אותם. כוחות צבא סוריים השיבו אש לעבר הכוחות הישראליים. בשלב
הבא הפעילו שני הצדדים תותחים. חייל ישראלי נהרג מהפגזה ב"תל קציר" ב-30
בינואר 1960. הצבא הישראלי הגיב בפשיטת תגמול על הכפר ח'ירבת תופיק א-תחתא ופיצוץ
בתיו בליל ה-31 בינואר 1960. הסורים הודיעו על 9 הרוגים ו-15 פצועים.[32] יש שטענו
כי בפעולה תוקפנית זו ניסתה ישראל להגביר את המתיחות הקיימת ממילא בין סוריה, לבין
שותפתה הבכירה בקע"מ מצרים. לישראלים היה ברור שהסורים יבקשו מנאצר להתערב, ונאצר,
שלא יהיה מעוניין להסתבך עם ישראל, יתחמק. בכך ביקשו הציונים ליצור קרע בין מצרים
לסוריה.[33] סוריה באמת פנתה למצרים
בתביעה כי תגיב על הפעולה הישראלית. המצרים לא הגיבו מיד, אבל באמצע פברואר 1960
החלו להכניס בחשאי כוחות צבא לסיני, את דיוויזית השריון מס' 4 ואת חטיבות
החי"ר מס' 2, 5 ו-7. המודיעין הישראלי גילה זאת רק לאחר 4 ימים. הצבא הישראלי
גייס מיד את כוחות המילואים של חטיבה 37 והעביר דרומה את חטיבת השריון הסדירה מס'
7 ואת חטיבת החי"ר מס' 1. אולם ישראל, שלא כמו 5 שנים לפני כן, לא היתה
מעוניינת במלחמה עם מצרים ולא ניצלה את ההזדמנות. בן גוריון הודיע כי הוא נוסע
לארה"ב, המצרים הוציאו את כוחותיהם מסיני וישראל שיחררה את אנשי
המילואים.[34]
פשיטת א-נוקיב (מרץ 1962)
תקריות ירי
בגבול הסורי נמשכו במהלך 1960-1962. במרץ 1962 ביצע הצבא הישראלי פשיטה שניה נגד
ישוב סורי - הפעם הכפר א-נוקיב שבחוף המזרחי של הכנרת.
בפברואר-מרץ
1962 ארעו כמה תקריות אש בכנרת סביב הויכוח על זכויות הדיג באגם. הישראלים מנעו
מדייגים סורים לדוג בכנרת והסורים בתגובה מנעו מדייגים ישראלים מלהתקרב לחוף שלהם.
על רקע זה פרצו חילופי אש. לוחמי הקומנדו הימי הישראלי נשלחו לטבריה, והיו בכוננות
לחטיפת דייגים סורים. ב-8 במרץ נורתה אש על ספינות משמר ישראליות בכנרת. הישראלים
תכננו בתגובה מבצע לפשיטה יבשתית על הכפר א-נוקיב, שבו ישולבו אנשי קומנדו ימי, אך
המבצע בוטל. ב-15 וב-16 במרץ ירו הסורים שוב לעבר ספינות משמר ישראליות בכנרת,
והמבצע אושר.[35]
בליל ה-16-17 במרץ 1962 פשט
כוח ישראלי, בפיקודו של מפקד חטיבת גולני אל"מ מרדכי גור, על הכפר א-נוקיב
שלחוף הכנרת, 3 ק"מ מצפון לקיבוץ עין גב. א-נוקיב היה עד 1948 כפר פלסטיני.
לאחר המלחמה נכלל בשטח המפורז הדרומי. במסגרת תקריות האש בשנות החמישים הסורים
השתלטו על הכפר, בעוד שישראל השתלטה על השטח שמדרום לו. הסורים הקימו את הכפר
מחדש, כקילומטר מצפון לכפר הישן. מטרת ההתקפה הישראלית היתה לפוצץ מספר בתים בכפר,
ולהשמיד את המוצב הסורי שמעליו. הכוח הישראלי התגלה על ידי הסורים בתנועתו לעבר
הכפר. קרב קשה התנהל בתעלות המוצב הסורי וזה נכבש כעבור כשעה. כוח ישראלי שבא
לסייע עלה על שדה מוקשים סורי. במהלך הקרב הפעילו הסורים ארטילריה לעבר עין גב
ורכס פוריה שמעבר לכנרת. הישראלים הפעילו מטוסים נגד סוללות התותחים. כ-30 עד 35
סורים נהרגו בהתקפה הישראלית. 5 חיילים ישראלים נהרגו בקרב, אחד נעדר, וחייל נוסף
נהרג בהפגזה על עין גב. ישראל גונתה במועצת הבטחון על הפעולה הזאת.[36]
ב-1963 ארעו
שני תקריות גבול חשובות. ב-17 ביולי ספינת טיולים ישראלית נסחפה אל החוף הסורי של
הכנרת, כשעליה 3 ישראלים ו-3 תיירים. התיירים שוחררו מיד אך הישראלים הוחזקו בשבי,
כמשקל נגד לסורים שהוחזקו בידי ישראל. בדצמבר 1963 בוצעה עיסקת חילופי
שבויים.[37]
התקרית
השניה ארעה באיזור תל אל-מוטילה, מצפון לכנרת. ב-1961 הקימה ישראל את היאחזות
הנח"ל "אלמגור", מצפון לכנרת באיזור תל אל-מוטילה עד אדמות השבט
הבדואי ערב א-שמאלנה שגורש ב-1952. ההיאחזות שכנה אמנם בתוך שטח ישראל, אך החיילים
המוצבים בה עסקו בעיבוד האדמות הסמוכות לירדן, שהיו בתוך האיזור המפורז. תקריות אש
פרצו בכל פעם שהיו עבודות כאלה. ב-19 באוגוסט 1963 נהרגו שני חיילי נח"ל
מ"אלמגור" ממארב סורי, לאחר ששבו מעבודתם בשדה. המארב בוצע כנראה בתוך
שטח ישראל. משקיפי האו"ם האשימו הפעם את הסורים. ישראל הגישה תלונה למועצת
הבטחון של האו"ם, ארה"ב תמכה בה, אך בריה"מ הטילה וטו.[38]
"המוביל הארצי"
גורם מרכזי
נוסף לתקריות בין ישראל לסוריה היה נחישותה של ישראל להשלים את מפעל ההטיה שלה –
"המוביל הארצי". מפעל זה נועד להוביל את מי הכנרת לשפלת החוף ולנגב.
הבעיה היתה שעל פי החוק הבינלאומי מי אגן הירדן והכנרת היו צריכים להתחלק בהסכמה
בין המדינות השוכנות לצידו: לבנון, סוריה, ישראל וירדן. בפברואר 1955, הצליח
המתווך האמריקאי אריק ג'ונסטון לגבש תכנית על חלוקת מי אגן הירדן, לפיה ממלכת ירדן
תקבל 46.7% מהמים, ישראל תקבל 38.5%, סוריה תקבל 11.7% ולבנון 3.1%. על פי
"תכנית ג'ונסטון" תנצל ירדן את כל מימי נהר אל-ירמוכ, אך תשאיר לסוריה
וישראל כמויות מים קטנות שהן נהגו עד אז לנצלן. ישראל תנצל את כל מימי הירדן, לאחר
קיזוז מסויים על ידי סוריה ולבנון, וכן תשאיר כמות מים מסויימת במורד הנהר עבור
ירדן. התכנית נתקבלה על דעתם של מומחי המים הרשמיים של ישראל, ירדן, סוריה ולבנון.
באוגוסט 1955 היה ההסכם חתום בראשי תיבות, אך כלל בתוכו סעיף לגבי הקמת מנגנון
חיצוני לפיקוח על חלוקת המים. בעוד שראש הממשלה הציוני משה שרת היה מוכן להסכים
לסעיף זה, בן גוריון התנגד. מדינות ערב נאחזו בסרוב זה של ישראל כדי לבטל את
הסכמתן לתכנית כולה. הם לא האמינו ליושרה המפוקפק של ישראל, ובצדק. ההסכם לא נחתם,
אך שימש בסיס לחלוקת מי הירדן בפועל בין ישראל לירדן, כשסוריה ממשיכה להתנגד
לו.[39]
כלקח
מאירועי ספטמבר 1953 החלה ישראל לתכנן את שאיבת המים הישר מהכנרת, שנמצאת כולה
בריבונות ישראלית (להלכה, אם כי לא למעשה). ישראל החלה לבנות את "המוביל
הארצי". ירדן החלה אף היא לחפור את תעלת הע'ור כדי להעביר את מי הירמוך דרומה
לתוך שטחה. בסוף שנות החמישים בן גוריון, שתקף בשעתו את שרת על כך שהוא תמך בתכנית
ג'ונסטון, כבר היה מוכן להסכים לכך שישראל תשאב מהכנרת רק את כמות המים שהוקצו לה
על פי התכנית. סוריה שהתנגדה לתכנית ג'ונסטון, התנגדה גם ל"מוביל
הארצי". בסוף 1959 סוריה ומצרים (קע"מ) הגו תכנית להטות את מימי נהרות
הבאניאס והחצבאני, כדי למנוע מהם מלהגיע לשטח ישראל. תכנית זו לא בוצעה
בינתיים.[40]
ההדרדרות לקראת מלחמת יוני
1967
בשנת 1964
החלה ההדרדרות הצבאית-מדינית לקראת מלחמת 1967. הסכסוך בין ישראל לסוריה על רקע
השטחים המפורזים, השליטה על הכנרת ושאיבת המים מהכנרת, רק הלכו וגברו ככל שישראל
הלכה והשלימה את פרוייקט ההטיה שלה - "המוביל הארצי" - שנועד להעביר את
מי הכנרת לשפלת החוף ולנגב. סוריה הלכה ואיבדה את סבלנותה כלפי ישראל, ותבעה ממדינות
ערב, בעיקר ממצרים, לפתוח במלחמה נגד ישראל. בועידת הפסגה הערבית שכונסה בינואר
1964 החליטו מדינות ערב להילחם בתכנית המוביל הארצי באמצעות הטית מקורות הירדן
בלבנון ובסוריה. על פי תכנית ההטיה היו אמורים הלבנונים להסיט את מי החצבאני אל
עבר נהר הליטאני, והסורים היו אמורים להסיט את מי הבאניאס דרומה אל נהר אל-ירמוכ.
כך ישארו בידי ישראל רק מי הדן, שמעיינותיו נמצאים בשטחה.[41]
תקרית תל א-קאדי (נובמבר
1964)
אולם בתחילת
נובמבר 1964 סוריה תבעה ריבונות על כמה ממעיינות נחל דן. ישראל הגיבה בסלילת דרך
פטרולים שהקיפה את תל אל-קאדי (תל דן) מצפון. הסורים התלוננו שהדרך נסללה בתוך
שטחם. ב-3 בנובמבר ירו טנקים סוריים ופגעו בכלים שעסקו בסלילת הדרך. 8 חיילים
ישראלים נפצעו. טנקים ישראליים שאבטחו את העבודות ירו חזרה אך לא פגעו בטנקים
הסוריים. בסופו של דבר השלימה ישראל את סלילת הדרך השנויה במחלוקת, וב-13 בנובמבר
הסורים ירו על סיור צבאי שנע על הדרך. הישראלים ציפו לירי הסורי והתכוננו לקראתו.
טנקים ישראליים הגיבו בירי ופגעו בשני טנקים סוריים. מטוסי חיל האויר הישראלי תקפו
בנפאלם את המוצבים הסוריים שמהם נורתה האש. הסורים הגיבו בהתקפת תותחים על הישובים
"דן" ו"שאר ישוב". חיל האויר הישראלי תקף מטרות בעומק שטחה של
סוריה. לפחות 7 סורים נהרגו ו-26 נפצעו. 3 ישראלים נהרגו ו-9 נפצעו. בתים בכפר
הסורי א-נח'ילה נפגעו.[42]
המלחמה על מי הירדן
במאי 1964
ישראל סיימה את פרוייקט "המוביל הארצי" ומי הכנרת החלו לזרום לנגב.
בדצמבר 1964 החלו סוריה ולבנון בעבודות להטיית מימי החצבאני והבאניאס, על פי החלטת
ועידת הפסגה. משה דיין פרסם אז מאמר ובו כתב כי אם ימשיכו הערבים בעבודות ההטיה,
לא יהיה מנוס ממלחמה.[43] סוריה לא
הסתפקה בזאת. היא אימצה לחיקה את ארגון הגרילה הפלסטיני "פתח" והפעילה
אותו בפעולות חבלה נגד ישראל. הפעולה הראשונה של "פתח" נגד ישראל
(ב-1.1.1965) היתה חבלה בתעלת המוביל הארצי, שנכשלה.[44]
הממשלה
הציונית החליטה להילחם בפרוייקט ההטיה הסורי ולפגוע בכלים ההנדסיים שעסקו בעבודות
ההטיה. ארה"ב נתנה לישראל אור ירוק בעניין זה. החל מחודש מרץ 1965 ואילך
ישראל ניצלה כל תקרית בגבול הסורי כדי לפגוע בפרוייקט ההטיה. טנקים הוצבו בעמדות
שמהם יכלו לירות בכינון ישיר לעבר כלי העבודה הסוריים. על הפעולות האלה ניצח
הרמטכ"ל הישראלי החדש, יצחק רבין.
באמצע מרץ
1965 נהרג חייל ישראלי בהיאחזות הנח"ל "אלמגור", שעה שעיבד חלקת
אדמה. ב-17 במרץ נורתה אש על סיור ליד תל דן. בתגובה ירו טנקים ישראליים עוד באותו
היום על צוות העובדים הסורי שעסק בעבודות ההטיה באיזור באניאס. בעקבות הירי הסורים
העתיקו את העבודות דרומה יותר, לאיזור בית המכס. ב-13 במאי הישראלים יזמו
פרובוקציה כדי למשוך אש סורית, ואז "הגיבו" בירי של טנקים לעבר כלי
העבודה הסוריים שעסקו בהטיה. הסורים הרחיקו את העבודות מאיזור הגבול פנימה אל תוך
רמת הגולן. ב-12 באוגוסט הסורים ירו על טרקטור ישראלי, שכנראה נשלח בכוונה למקום
שנוי במחלוקת כדי למשוך אש סורית. בתגובה הפעילו הציונים את חיל האויר, שתקף את
עבודות ההטיה הסוריות בעומק השטח. הסורים הפגיזו בתגובה את הכפר הערבי זנע'ריה
שבגליל המזרחי, שתושביו שרתו בצה"ל. 4 אזרחים נהרגו ו-5 נפצעו.[45]
במחצית 1966
חלה הפוגה בהרעשות הארטילריות בגבול הסורי. בלחץ ארה"ב, הסכימה ישראל להפסיק
את תהליך ההשתלטות שלה על אדמות השטחים המפורזים, כדי לתת הזדמנות למו"מ.
ב16- במאי 1966 נהרגו 2 חיילים ישראלים ממוקש מדרום להיאחזות הנח"ל הבעייתית
"אלמגור". ב13- ביולי נהרגו שני חיילים ואזרח ישראלי ממוקש נוסף ליד
"אלמגור".[46] ישראל
ניצלה את האירוע כדי לפגוע ולחסל סופית את פרוייקט ההטיה הסורי. הסורים כאמור כבר
הרחיקו את ציוד ההטיה שלהם מקו האש, פנימה אל תוך רמת הגולן. ב-14 ביולי 1966
מטוסים ישראליים שחדרו כ-12 ק"מ לתוך שטח סוריה הפציצו את ציוד ההטיה וחיסלו
סופית את הפרוייקט. סוריה העלתה את עניין התקיפה לפני מועצת הבטחון, אך ישראל טענה
בתגובה כי הותקפה בידי לוחמי גרילה שנתמכו על ידי סוריה, ומועצת הבטחון לא קיבלה
החלטה המגנה את ישראל. הממשלה הסורית החליטה כי לא תבזבז עוד זמן בהגשת תלונות
במועצת הבטחון אלא תגיב בכוח על כל פרובוקציה ישראלית.[47]
ב-14
באוגוסט 1966 בשעות הלילה עלתה ספינה של חיל הים הישראלי על שרטון כ-80 מ' מהחוף
הסורי של הכנרת, לאחר שהפרה את ההסכם שספינות ישראליות לא יתקרבו למרחק של 250 מ'
מהחוף הסורי. בשעות הבוקר התנהל קרב לאחר שהסורים תקפו את הספינה התקועה. שר ההגנה
הסורי חאפז אל-אסד שלח שני מטוסי "מיג" לתקוף את הספינה. אחד מהם הופל
לאגם בירי מקלעי הספינה, והשני הופל על ידי מטוס קרב ישראלי. מטוסים ישראליים תקפו
מוצבים סוריים במסעודיה. הישראלים הצליחו לחלץ את הספינה התקועה לאחר 12 ימים.[48]
אסד, שלא
היה מוכן להיכנע לישראל אך גם לא יכל להתמודד מולה בכוח צבאי, החליט לגמול לה
בפשיטות נוספות של לוחמי גרילה פלסטינים על השטחים המפורזים. המודיעין הישראלי היה
מודע לאסטרטגיה הסורית. במאי 1967 אמר ראש אמ"ן אהרון יריב כי "הסורים
משתמשים בנשק פעולות-הגרילה משום שאינם יכולים להתייצב לקרב גלוי מולנו, כי הם
חלשים מאד מהבחינה הצבאית, והם יודעים שמנוי וגמור עמנו לקבוע... עובדות מסויימות
לאורך הגבול".[49]
ישראל וסוריה לקראת מלחמת
1967
בספטמבר
1966 פרסם העיתון הצבאי "במחנה" ראיון עם הרמטכ"ל יצחק רבין, בו
איים רבין להפיל את המשטר בסוריה אם זה ימשיך לעודד את פעולות הגרילה. יגאל אלון
הגה אז תכנית לסייע לדרוזים בדרום לבנון למרוד בשלטון המרכזי ולהקים מדינה עצמאית
שתסכים על שינוי קו הגבול בינה לבין ישראל, כך שמקורות נהר החצבאני יהיו בשטח
ישראל. תכנית סודית זו, שמעטים ידעו עליה, דלפה לבריה"מ והגבירה את דאגתה
מפני תוקפנותה של ישראל.[50]
ב-7 בנובמבר
1966 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לסוריה (הם נותקו ב-1961 עם פרישתה של
סוריה מקע"מ) ונחתם חוזה הגנה בין שתי המדינות, שחייב כל אחת מהמדינות להחלץ
לעזרת רעותה אם תותקף. שתי המדינות גם הקימו פיקוד עליון משותף.[51]
בראשית
אפריל 1967 החליטו הציונים לחמם שוב את הגבול הסורי על ידי חידוש העיבוד של חלקות
ערביות בשטחים המפורזים. ב-7 באפריל הצבא הישראלי שלח טרקטור משוריין לעבוד בחלקה
מס' 52 כדי למשוך אש סורית. הצבא הסורי ירה על הטרקטור כצפוי והצבא הישראלי הגיב
בירי טנקים לעבר המוצבים הסוריים. הסורים ירו אש מרגמות לעבר הכוח הצבאי שאיבטח את
הטרקטור והרגו קצין ציוני. ישראל שלחה את חיל האויר שלה כדי לתקוף את סוללות
התותחים הסוריות. הסורים שלחו מטוסי "מיג" כדי להפיל את המטוסים
הישראליים. התפתחו קרבות אויר, אשר במהלכם חדרו מטוסים ישראליים עמוק לשטח סוריה
והגיעו עד לדמשק. בקרבות האויר האלה הופלו 6 מיגים סוריים, 2 מהם מעל דמשק לעיני
אלפי תושבים. בתגובה על הפלת המיגים הופגזו ישובים ישראליים לאורך הגבול.[52] סוריה טענה בפני מועצת הבטחון כי מקור
התקרית הוא "נחישותם של שלטונות ישראל לשים קץ אחת ולתמיד לזכויות הערבים
בשטחים המפורזים". ישראל הגיבה בכך שסוריה הפגיזה את ישובי הגבול שלה והפעילה
נגדה לוחמי גרילה.[53] סוריה ניסתה
לגמול בישראל בכך ששלחה סוכן להפעיל פצצה בירושלים בחגיגות יום העצמאות הישראלי.
הסוכן נתפס בטרם ביצע את משימתו.[54]
נאצר, שלא
רצה במלחמה עם ישראל, לא הגיב על התקרית, למרות חוזה ההגנה המצרי-סורי מנובמבר
1966. הישראלים המשיכו לאיים על סוריה ברטוריקה התוקפנית שלהם. ב-10 במאי 1967,
לאחר תקרית שבה התפוצץ מוקש בכביש טבריה-ראש פנה, ציטטו עיתוני ישראל את
הרמטכ"ל (תחת הכינוי "חוגים בטחוניים") כי "כנראה שלא יהיה
מנוס מהתנגשות חזיתית עם סוריה". ראש ממשלת ישראל לוי אשכול אמר ב-12 במאי כי
"אולי לא תהיה לישראל ברירה אלא לאחוז באמצעים מתאימים נגד מוקדי
החבלה". ב-13 במאי אמר אשכול כי "ישראל תיאלץ ללמד את סוריה לקח חריף
עוד יותר מלקח ה-7 באפריל". ב-14 במאי, ערב יום העצמאות של ישראל, הופיעו
בעיתוני ישראל ראיונות עם הרמטכ"ל בו הזהיר את סוריה מפני התוצאות הצפויות לה
מהמשך פעולות הגרילה נגד ישראל. לדברי הרמטכ"ל הישראלי "המפתח לטרור
נמצא בדמשק".[55]
ב-13 במאי
1967 קציני צבא סובייטים ששהו בדמשק הודיעו לסורים שישראל מרכזת כוחות גדולים על
הגבול, 11-13 חטיבות במבנה התקפי. הסורים ניפחו את המידע שהועבר להם והתריעו בפני
בעלי בריתם המצרים, שישראל מרכזת 15 חטיבות בגבול, ושהיא עומדת לפתוח במתקפה ב-15
במאי. ישראל הכחישה שהיא מרכזת כוחות (ולא ברור אם אכן היו כוחות כאלה), אולם כל
ההצהרות הלוחמניות הישראליות לקראת יום העצמאות שלהם התפרשו כאיום מפורש על סוריה,
ולא הותירו מקום לספק.[56]
גורמי
מודיעין סובייטים אישרו בפני המצרים את הטענה הסורית על ריכוזי הכוחות הישראליים.
העובדה שהמצעד הצבאי שתכננה ישראל ביום העצמאות בירושלים היה מוגבל בהיקפו, תמכה
בטענה הסורית שרוב הצבא הישראלי מרוכז בגבול. הפעם נאצר החליט לפעול כדי להרתיע את
ישראל, ונגרר, מבלי שרצה, למלחמה כוללת. ב-14 במאי נאצר הכריז על גיוס כללי ומצב
כוננות עליון והחל להעביר כוחות צבא גדולים לסיני, כדי להרתיע את ישראל בכך שתעמוד
מול חזית שניה אם תפתח במלחמה נגד סוריה. במהלך ה-15 וה-16 במאי נכנסו לסיני
דיויזיות החי"ר המצריות 3 ו-6, ודיויזיה מס' 2 נפרסה במערך הגנה לאורך גבול
ישראל. הידיעה על כניסת הכוחות המצריים לסיני הגיעה לראש ממשלת ישראל בזמן המצעד
הצבאי ב-15 במאי. באותו היום ישראל החליטה שלא לגייס עדיין כוחות מילואים אבל
החליטה להעביר יחידות שריון דרומה. ב-16 במאי הורה המטכ"ל הישראלי על מגננה
לאורך גבול מצרים לפי תכנית "רוגל" על בסיס יחידות סדירות בלבד. באותו
יום בבוקר כבר התפרסו כ-200 טנקים ישראליים בקרבת הגבול המצרי. אז תרם המלך חוסיין
את חלקו להדרדרות המצב. הוא לגלג על נאצר שהוא הכניס כוחות תחת סינורו של
האו"ם אך אינו מוכן להסתכן במלחמה עם ישראל. הוא זכר היטב איך הצבא המצרי לא
בא לעזרתו בפעולת המחץ של הצבא הישראלי בסמוע. תגובתו של נאצר היתה מהירה: ב17-
במאי הודיע מפקד הצבא המצרי בסיני לכוחות האו"ם בגבול מצרים-ישראל שעליהם
לפנות את הקו שבין אילת לרפיח ולהתרכז ברצועת עזה. היה זה נסיון של נאצר להמשיך
בהופעה נועזת מבלי לתת לישראל עילה לפתוח במלחמה. ההערכה המצרית היתה שרק פינוי
כוחות האו"ם מעזה ומשרם א-שיח' מהווה לגבי ישראל עילה למלחמה. אך מזכ"ל
האו"ם או תאנט לא הסכים לפנות רק חלק מכוחות האו"ם והוא קרא לנאצר
בפומבי להחליט אם הוא רוצה בפינוי כל כוח האו"ם או בכלל לא. הדבר העמיד את
נאצר בפני בעיה של יוקרה ועוד באותו יום הוא דרש מכל כוח האו"ם להתפנות.
הרמטכ"ל הישראלי קיבל אישור לגייס חלק מכוחות המילואים, ביניהם טייסים. ב-18
במאי החל פינוי כוח האו"ם והושלם למחרת. כוח האו"ם בסיני חדל מלהתקיים
וכוחות מצריים תפסו את עמדותיו. בינתיים נמשך גיוס כוחות המילואים של ישראל.
המטכ"ל הישראלי הורה על גיוס כל חטיבות השריון של פיקוד הדרום, ועד ה-19 במאי
נערכו למעלה מ-400 טנקים ישראליים לאורך הגבול המצרי. ב-19 במאי נפתח חדר המלחמה
הישראלי במוצב הפיקוד העליון ואשכול אישר לרבין גיוס מלא של כל כוחות המילואים.
הגיוס הושלם בתוך יומיים.[57]
ישראל פותחת במלחמה
גיוס כוחות
המילואים של ישראל והחזקתם במשך זמן רב היה גורם שהכביד על מהלך החיים התקין
בישראל ופגע בכלכלה הישראלית. עצם גיוס המילואים כבר היווה תמריץ לפתוח במלחמה.
ב-21 במאי הרמטכ"ל הישראלי הודיע בישיבת הממשלה כי הצבא הישראלי מוכן למלחמה
וכי לדעתו יש לפתוח במתקפה.[58]
ישראל שלחה אזהרות למצרים כי סגירת מיצרי טיראן תהווה עילה למלחמה. נאצר
הרים מיד את הכפפה שזרקה לו ישראל. בנאום בבסיס חיל האויר המצרי בסיני ב-22 במאי
אמר נאצר כי המצרים לא ירשו לאוניות הנושאות דגל ישראלי לעבור במיצרים. "אם
היהודים מאיימים להילחם, אני משיב: אהלן וסהלן! אנו מוכנים למלחמה". בבוקר
ה-23 במאי הודיעה מצרים רשמית על סגירת מיצרי טיראן למעבר אניות ישראליות ואניות
זרות שנושאות מטענים "אסטרטגיים" לישראל.[59]
המטכ"ל
הישראלי הודיע לממשלתו, בתגובה לסגירת המיצרים, כי הצבא מוכן להתקפה מיד. אשכול
היסס. ב-23 במאי החליטה ועדת השרים לענייני בטחון בישראל להמתין 48 שעות ולא לצאת
למלחמה. המטרה של הישראלים היתה לקבל גיבוי אמריקאי למהלך.[60] המטכ"ל הישראלי ביקש לתקוף עם שחר
ה-25 במאי, אך ראש הממשלה אשכול דחה את ההתקפה ב-48 שעות נוספות. בינתיים נודע
לצבא המצרי על תכנית ההתקפה הישראלית (שבה המאמץ העיקרי יהיה באיזור כונתילה),
ולכן הוא העביר לשם כוח מיוחד.[61]
ההמתנה לאור ירוק מארה"ב ארכה עוד כעשרה ימים. בינתיים התחוללה בישראל
סערה פוליטית. גנרלים ישראלים כמעט וביצעו הפיכה צבאית נגד הממשלה. משה דיין מונה
לתפקיד שר הבטחון ב-1 ביוני. ב-4 ביוני נתנה ארה"ב אור ירוק לישראל. למחרת,
ב-5 ביוני, פתחה ישראל במלחמה.
הדבר
המעניין הוא שהמלחמה הישראלית ב-1967 כוונה קודם כל נגד מצרים ולא נגד סוריה, וזאת
למרות כל האיומים הישראליים על סוריה ולמרות כל תקריות הגבול שתוארו לעיל. עובדה
זו תורמת לסברה שישראל ניסתה (שוב), וגם הצליחה, לדרדר את מצרים למלחמה באמצעות
התקפות ואיומים על בעלת בריתה החלשה, סוריה.
הערות:
1. מפה באטלס כרטא, שנים ראשונות, עמ' 93.
2. כרטא,
שנים ראשונות, עמ' 95. מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 107, 109. שחם, עמ' 93-94.
מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 390.
3. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 390-391. מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 109. כרטא, שנים ראשונות,
עמ' 95. שחם, עמ' 94. "חולה, סכסוך", לקסיקון, עמ' 200-201.
4.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 109. מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 391.
5. כרטא,
שנים ראשונות, עמ' 95. מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 109-110.
6.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 110-112. מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 391. אטלס כרטא
הממסדי והפרו-ציוני מציג את תקרית אל-חמה כ"מעשה תוקפנות חמור" של
הסורים (שם, שנים ראשונות, עמ' 95).
7.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 113.
8. כיום
מושב אלמגור, מצפון לכנרת.
9.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 113-130. מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 392. כרטא, שנים
ראשונות, עמ' 96. שחם, עמ' 94.
10. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 392.
11.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 130. "חולה, סכסוך", לקסיקון, עמ' 200-201. ומידע
נוסף מתוך אתרי אינטרנט.
12. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 391.
13. שחם,
עמ' 101-102. כרטא, שנים ראשונות, עמ' 95. ומידע נוסף מתוך אתרי אינטרנט.
14. שחם,
עמ' 105. רבין, עמ' 97-98.
15. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 258-259.
16.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 279, 286. שחם, עמ' 114.
17. מובא
אצל מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 286. ראה גם אצל שחם, עמ' 115.
18. שחם,
עמ' 114-115. מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 280-281. כפכפי, עמ' 19.
19.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 319-320.
20.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 360.
21. טל בשן,
"תעלומת מיגובסקי", סופשבוע מעריב, 28.12.2002. ראה גם מילשטיין,
הצנחנים, א', עמ' 361.
22.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 361, 363.
23. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 306-307. שחם, עמ' 123.
24. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 386-387.
25.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 349-357. כרטא, שנים ראשונות, עמ' 118-119. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 387-388. שחם, עמ' 123. גולני, עמ' 95, מציג נתונים מעט שונים.
26. מוריס,
מלחמות הגבול, עמ' 308. כפכפי, עמ' 49.
27.
מילשטיין, הצנחנים, א', עמ' 363-373. מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 393-394. כרטא,
שנים ראשונות, עמ' 119. שחם, עמ' 126. כפכפי, עמ' 47, 50.
28. כפכפי,
עמ' 46-47. שחם, עמ' 126. מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 309.
29. יצחק
רבין, פנקס שירות (מעריב, 1979), עמ' 97. מוריס, תיקון טעות, עמ' 99.
30. שחם,
עמ' 185, 203. רבין, עמ' 97.
31. יהודה
וולך (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל (ירושלים: כרטא, 1980), העשור השני,
עמ' 18.
32. שחם,
עמ' 185. כרטא, העשור השני, עמ' 18-19. "תאופיק, פעולת-גמול", לקסיקון,
עמ' 533.
33. שחם,
עמ' 185.
34. שחם,
עמ' 185-186. "רותם", לקסיקון, עמ' 482-483.
35. אלדר,
שייטת 13, עמ' 251-252.
36. "נוקייב",
לקסיקון, עמ' 354-355. כרטא, העשור השני, עמ' 18, 21. שחם, עמ' 203.
37.
"כינרת, תקריות", לקסיקון, עמ' 273-274.
38.
"כורזים", לקסיקון, עמ' 272. כרטא, העשור השני, עמ' 24. שחם, עמ' 214,
מתאר את את האירוע כ"רצח של חברי קיבוץ".
39. שחם,
עמ' 122. "ג'ונסטון, תכנית", לקסיקון, עמ' 112-113. שמעוני, עמ'
287-288.
40. שחם, עמ' 185.
שמעוני, עמ' 289.
41. שחם, עמ'
237-238.
42. שחם, עמ' 238.
כרטא, עשור שני, עמ' 24. "תל-דן, תקרית", לקסיקון, עמ' 539.
"המלחמה על המים", לקסיקון, עמ' 323-324.
43. שחם, עמ' 238.
44. שחם, עמ' 239.
כרטא, עשור שני, עמ' 62.
45. "המלחמה על
המים", לקסיקון, עמ' 323-324. שחם, עמ' 238. כרטא, עשור שני, עמ' 24.
46. שחם, עמ' 247.
כרטא, עשור שני, עמ' 24. "כורזים", לקסיקון, עמ' 272.
47. סיל, עמ' 128.
"המלחמה על המים", לקסיקון, עמ' 323-324.
48. אלדר, שייטת 13,
עמ' 264. סיל, עמ' 128. "כינרת, תקריות", לקסיקון, עמ' 273-274.
49. סיל, עמ'
132-133.
50. שחם, עמ' 248.
51. שמעוני, עמ'
298. סיל, עמ' 133.
52. שחם, עמ' 248.
גבעתי, עמ' 350-351. סיל, עמ' 134. שמעוני, עמ' 300.
53. סיל, עמ' 134.
54. מוריס, קורבנות,
עמ' 288.
55. שחם, עמ' 249.
סיל, עמ' 136. רונן ברגמן, "אסד דווקא נזהר, אבל זה לא עזר", מוסף 7
ימים, 31.5.2002.
56. ברגמן, שם.
57. שחם, עמ'
249-252. סיל, עמ' 137. שמעוני, עמ' 300. גבעתי, עמ' 351-352.
58. שחם, עמ' 254.
59. שחם, עמ' 254.
סיל, עמ' 137. שמעוני, עמ' 301.
60. שחם, עמ'
255-256. גבעתי, עמ' 352. סיל, עמ' 149.
61. גבעתי, עמ' 353.
מקורות:
אלדר, מייק. שייטת 13 -
סיפורו של הקומנדו הימי. תל אביב: ספרית מעריב, 1993.
ברגמן, רונן. "אסד דווקא
נזהר, אבל זה לא עזר". מוסף 7 ימים, 31.5.2002.
בשן, טל. "תעלומת מיגובסקי",
סופשבוע מעריב, 28.12.2002.
גבעתי, משה. בדרך המדבר
והאש – תולדות גדוד 9. תל אביב: מערכות, 1994.
גולני,
מוטי. תהיה מלחמה בקיץ - הדרך למלחמת סיני, 1956-1955. תל אביב: מערכות,
1997.
וולך, יהודה (עורך). אטלס
כרטא לתולדות מדינת ישראל. כרך "שנים ראשונות". ירושלים: כרטא,
1978.
וולך, יהודה (עורך). אטלס
כרטא לתולדות מדינת ישראל. כרך "העשור השני". ירושלים: כרטא, 1980.
כפכפי, אייל. מלחמת ברירה:
הדרך לסיני וחזרה 1957-1956. יד טבנקין - מכון ישראל גלילי, 1994.
מוריס, בני. מלחמות הגבול
של ישראל, 1956-1949. תל אביב: עם עובד, 1996.
מוריס, בני. תיקון טעות -
יהודים וערבים בארץ-ישראל 1956-1936. תל אביב: עם עובד, 2000.
מילשטיין, אורי. ההסטוריה
של הצנחנים. תל אביב: שלגי, 1985.
סיל, פטריק. אסד. תל
אביב: מערכות, 1999.
רבין, יצחק. פנקס שרות.
תל אביב: מעריב, 1979.
שחם, דוד. ישראל - 40
השנים. תל אביב: עם עובד, 1991.
שיף, זאב. איתן הבר (עורכים).
לקסיקון לבטחון ישראל. זמורה, ביתן, מודן, 1976.
שמעוני, יעקב. מדינות ערב - פרקי
הסטוריה מדינית. תל אביב: עם עובד, 1988.