Make your own free website on Tripod.com

 

החיים בגולן לפני הכיבוש

 

ערב מלחמת יוני 1967 חיו בשטח הגולן שנכבש בידי ישראל כ-128,000 תושבים, בעיר קוניטרה ובעוד 222 ישובים כפריים (במחוז קוניטרה כולו התגוררו בסך הכל כ-150,000 תושבים, ב-273 ישובים).[1]  רוב הישובים הכפריים היו קטנים – פחות מ-1,000 נפש, וכמה עשרות מהם היו קטנים מאד והתגוררו בהם פחות מ-100 נפש.[2]  קוניטרה, ששימשה כבירת המחוז ומרכז עירוני ראשי בגולן, מנתה רק כ-20,000 תושבים. בפיק, ששימשה כבירת נפה ומרכז עירוני לדרום הגולן, התגוררו פחות מ-3,000 תושבים.

מבחינה אתנית ודתית היה גיוון רב באוכלוסיית הגולן: בקוניטרה ובכפרים שבסביבתה התגוררו בעיקר צ'רקסים, אשר היוו כ-15% מכלל תושבי הגולן; בכפרי מרכז הגולן (משני צידי הכביש קוניטרה – ג'סר בנאת יעקוב) התגוררו צאצאי השבטים התורכמניים, אשר היוו כ-5% מתושבי הגולן; בקצה הצפוני של הגולן ישבו דרוזים ועלאוים (כ-9% מתושבי הגולן); בשאר השטחים התגוררו שבטים ערביים בדואים, שעברו לישיבת קבע בתחילת המאה ה-20. האוכלוסיה הנוצרית מנתה כ-5% מכלל התושבים. בעמק הבטיחה ישבו בני שבט התלויה, במספר כפרים וחוות. בנוסף, חיו בגולן כ-10,000 פליטים פלסטינים, שגורשו מהגליל ב-1948.[3]

פרנסתם של תושבי הגולן היתה בעיקר על חקלאות. הדבר נכון היה לא רק לישובים הכפריים; אפילו בישוב עירוני כמו קוניטרה החקלאות היתה הפרנסה העיקרית. רוב החקלאות נועדה לצריכה עצמית של החקלאים וכמעט ולא היה מסחר של תוצרת חקלאית בין הכפרים. עיבוד הקרקע התבסס על שיטות מיושנות והיבולים היו דלים. אם בשנה מסויימת היו עודפי יבול הם לא הובאו לשווקים אלא הוחלפו על ידי הפלאח במוצרים אחרים. 95% מן הגידולים היו גידולי בעל, ו-5% גידולי שלחין. הגידולים העיקריים היו חיטה ושעורה, וכן קטניות. בצפון הגולן היו איזורי מרעה רחבים, ובכפרים הדרוזיים שלמרגלות ג'בל א-שיח' גידלו גם עצי פרי. מקורות פרנסה נוספים היו מסחר, תעשיה, בניין, שירותים, ותחבורה. הכפריים עבדו גם בעבודות מזדמנות עבור הצבא.[4]  

ביתו של הפלאח הבדואי המסורתי בדרום הגולן היה בנוי לרוב מטין, ולפעמים מעורב באבני בזלת. בבית היו שני חדרים. בחדר המגורים ישנו בני המשפחה בלילה על מזרנים ושמיכות שהיו פרוסים לאורך הקירות. בשקעים שבקירות אוכסנו חפצי הבית, לרוב חפצי הנשים כגון כלי איפור, תפירה וסריגה וכן תכשיטים, קמיעות וצעצועים. החדר השני שימש כמחסן מזון וכלי עבודה של בעל הבית. שמן זית הוחזק בכדי חרס. מחוץ לבית היתה חצר המוקפת חומת אבן ובה פינת בישול (תנור אפיה) ופינה לכד המים. רוב סירי הבישול היו מחרס, והקערות והמגשים היו עשוים מנחושת מצופה בדיל מתוצרת מקומית. מתקן מיוחד היה לחביצת חמאה. המים אוחסנו בכד מים ענק שעמד בפינה בחצר. גללים מיובשים שימשו כחומר הסקה. המשק החי כלל תרנגולות (שהסתובבו בחצר), וכמה ראשי צאן ובקר.[5]  כלי העבודה החקלאיים מעץ הוכנו על ידי החקלאים עצמם, וכלי עבודה מברזל בידי נפחים בפיק וקוניטרה.[6]

ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצרכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסיה האזרחית, אך בעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן היתה אספקת מים מסודרת, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר הישובים השתמשו עדיין במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים.[7]

ברחבי הגולן היו למעלה מ-100 בתי ספר יסודיים, אך רק כ-10 עד 15 בתי ספר תיכוניים. מבני הבטון של בתי הספר בלטו על רקע בתי הכפרים. בבתי הספר היסודיים מספר התלמידים היה כפול ממספר התלמידות, ואחוזי הנשירה היו גבוהים: בכיתות א' היו פי שניים תלמידים מאשר בכיתות ו'. בבתי הספר התיכוניים למדו בעיקר בנים.[8]

שירותי הבריאות בגולן היו מצומצמים ביותר: מרפאות היו רק בקוניטרה ופיק, וכנראה גם במג'דל א-שמס. שירותי אשפוז אזרחיים לא היו כלל.[9]

 

 

הערות:

 

1. קיפניס, עמ' 118.

2. שם, עמ' 130.

3. שם, עמ' 127, 137.

4. שם, עמ' 123, 142-143. שור, עמ' 216-218.

5. שור, עמ' 214-216.

6. שור, עמ' 218.

7. שור, עמ' 214.

8. קיפניס, עמ' 143-144. קיפניס מציג נתונים מדוייקים לגבי מחוז קוניטרה כולו.

9. שם, עמ' 144, ללא מג'דל א-שמס.

 

 

מקורות:

קיפניס יגאל, "המפה הישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים", קתדרה 116 (תמוז תשס"ה), עמ' 117-146.

שור נתן. תולדות הגולן. אפי מלצר, 2002.