Make your own free website on Tripod.com

 

כיבוש הגולן (1967)

 

תחילת המלחמה

בשעות הבוקר של ה-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במלחמה נגד מצרים, בהפצצת שדות התעופה שלה ובחדירה של כוחות יבשה לתוך חצי האי סיני. בשעות הצהרים הצטרפו ירדן וסוריה למלחמה, בהפגזות ארטילריות על ישובים ישראליים ובתקיפות מטוסים. הסורים הפגיזו את ישובי הגליל. קיבוץ "גדות" הופגז קשות וכמעט נהרס לחלוטין. מטוסים סוריים חדרו לשמי ישראל ותקפו את מגידו, עין המפרץ, כורדאני, עילבון, צלמון וכפר החורש. הארטילריה הישראלית השיבה אש לעבר עמדות הסורים בגולן וחיל האויר הישראלי יצא להפציץ את שדות התעופה בסוריה. מטוסים סוריים יצאו לקראתם וקרבות אויר התנהלו מעל הכנרת. בתקיפות חיל האויר הישראלי הושמד מחצית חיל האויר הסורי. מטוסים סוריים נוספים הופלו בקרבות אויר. חיל האויר הציוני איבד עשרה ממטוסיו.[1]

ההפגזה הסורית התחדשה, ביתר שאת, ב-6 ביוני לפנות בוקר. שני גדודי תותחנים סוריים הפגיזו קשות את קיבוץ דן, עין גב וראש פנה. זו האחרונה חטפה כ-1,000 פגזים בתוך 40 דקות.[2]  מעודד מחוסר התגובה של ישראל החליט המטכ"ל הסורי להוציא לפועל את תכנית "ניצחון" לכיבוש הגליל וחיפה. תכנית זו כללה פעולת הסחה נגד קיבוץ דן, ופריצה של דיויזיה סורית בציר משמר הירדן – צפת, ודיויזיה סורית נוספת בציר אל-חמה – טבריה.[3] פעולת ההסחה החלה בשעה 7:00 בבוקר. בחסות הפגזה כבדה על קיבוץ דן, תקפה פלוגת חי"ר סורית מגדוד 243 מלווה ב-6 טנקים את הקיבוץ, אך נהדפה באש מגיני המקום. התקפות דומות על תל דן, שאר ישוב, אשמורה, והתקפה נוספת על קיבוץ דן באותו בוקר נהדפו גם הם. מטוסי חיל האויר הישראלי הגיבו בהפצצת סוללות התותחים הסוריות ברמת הבאניאס. לסורים היו כ-20 הרוגים.[4]  עקב ידיעות שהגיעו לסוריה על השמדת חיל האויר המצרי, כשלון ההתקפות שלהם עצמם, בעיות לוגיסטיות והפצצות מצד חיל האויר הישראלי, ויתרו הסורים על המשך תוכניתם לכיבוש הגליל ונכנסו למגננה על פי תכנית "מלחמת קודש".[5]  

ההפגזות הסוריות נמשכו במשך כל ששת ימי המלחמה. 2 ישראלים נהרגו ו-16 נפצעו בהפגזות האלה, ונהרסו 205 בתים, 9 לולים, 2 סככות טרקטורים, 30 טרקטורים, 15 מכוניות, וכמה מבני ציבור בקיבוצים. כמו כן נשרפו 1,000 דונם מטעים ושדות.[6]

 

ההחלטה הישראלית לכבוש את הגולן

האיש החזק בממשל הישראלי, משה דיין, החליט שלא לפתוח בינתיים במלחמה נגד סוריה. לכל היותר הוא היה מוכן לאשר לפיקוד הצפון של צה"ל את כיבוש השטחים המפורזים ומקורות הירדן. דיין חשש מהסתבכות עם בריה"מ וממלחמה בשלוש חזיתות. הוא נתמך בידי כמה משרי הממשלה, שהתנגדו אף הם לכיבוש הגולן. אולם ראשי הישובים בגליל העליון, שהוטרדו במשך שנים מירי סורי (לרוב בעקבות פרובוקציות ישראליות), דרשו עתה מהממשלה לכבוש את רמת הגולן. הם נתמכו בידי כמה משרי הממשלה, ותיקי מלחמת 1948 (אלון, גלילי וכרמל), ובמידה מסויימת ע"י ראש הממשלה אשכול, וכן על ידי דוד אלעזר, מפקד פיקוד הצפון, שרצה לקחת חלק בתהילת המלחמה שעד כה נמנעה ממנו.[7]

ב-8 ביוני החליטה הממשלה הישראלית שלא לכבוש בינתיים את רמת הגולן, למורת רוחו של דוד אלעזר, שכבר הכין את כוחותיו למתקפה. כדי לרצות אותו, הוא הורשה לכבוש את תל עזאזיאת, אך סרב בתוקף, מחמת האבידות הכבדות הצפויות מפעולה כזו ללא הישגים טריטוריאליים של ממש. בינתיים המתיישבים הציונים המשיכו ללחוץ על הממשלה לכבוש את הגולן, ואישתו של אשכול, מרים, ביקשה מאלעזר שיביא לה את הבאניאס ליום הולדתה הקרוב. בהקשר זה מעניינים גם דברי ההסתה של עיתון "הארץ" : "הכל נפתח ובא מסוריה...הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק".[8]

ההחלטה הישראלית שלא לתקוף את סוריה היתה זמנית. הישראלים התכוונו לסיים קודם את העבודה הקשה יותר, עם מצרים וירדן, ורק אז לטפל בסוריה.

בינתיים, ב-8 ביוני בערב, פסקו הקרבות בסיני ובגדה המערבית, לאחר שכוחות ישראליים הגיעו עד תעלת סואץ במערב ונהר הירדן במזרח. מועצת הביטחון היתה מוכנה לקבל, בהסכמת מצרים, החלטה הקוראת להפסקת אש. הצבא הסורי כמעט ולא נפגע במלחמה עד לאותו רגע. נציגי המתיישבים הציונים בגליל דרשו עכשיו כמעט בהיסטריה לכבוש את רמת הגולן, מחשש שההזדמנות לכך תיעלם. רוב שרי הממשלה הישראלית כבר היו מוכנים לאשר זאת, אך דיין המשיך להתנגד. ב-9 ביוני לפנות בוקר סוריה הודיעה שהיא מקבלת את הפסקת האש. דיין שינה את דעתו והורה מיד לפיקוד הצפון לכבוש את רמת הגולן.[9]

 

יחסי הכוחות הצבאיים

הצבא הסורי, שעבר זעזועים קשים במהלך חילופי השלטון בסוריה בשנות השישים, כלל כ-50,000 עד 70,000 חיילים, 300 טנקים, 265 תותחים ומרגמות כבדות, ו-120 מטוסים, מהם 94 מטוסי קרב והפצצה. היו בו 9 חטיבות, מהן 6 חטיבות חי"ר, 2 חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת אחת, 2 גדודי צנחנים וגדוד שריון עצמאי.[10]

היערכות הצבא הסורי בגולן כללה 4 חטיבות חי"ר לאורך הגבול, ו-4 חטיבות נוספות (חי"ר ושריון) ברמה עצמה (בסך הכל 8 חטיבות). החטיבות שאיישו את קו החזית היו (מצפון לדרום): חטיבת חי"ר 11 (באיזור באניאס), חטיבת חי"ר 123 (באיזור ג'סר בנאת יעקוב), חטיבת חי"ר 8 (באיזור הבטיחה), חטיבת חי"ר 19 (בדרום הרמה מעל הכנרת). החטיבות שחנו בפנים הרמה היו: חטיבת השריון 44, חטיבת חי"ר 32, וחטיבת חי"ר 80, שלושתן באיזור קוניטרה וח'ושניה; והחטיבה הממוכנת 19 בדרום הרמה באיזור פיק - אל-עאל.[11]

היערכות הצבא הישראלי בחזית הסורית כללה עם פרוץ המלחמה 3 חטיבות חי"ר, שמספריהן 1, 2 ו-3. לקראת המתקפה ב-9 ביוני העביר המטכ"ל הישראלי כוחות שסיימו את תפקידם בגזרות אחרות. תחילה הועברה חטיבה 8 מסיני, לאחר מכן חטיבת השריון 37 והחטיבה הממוכנת 45 שפעלו בשומרון. למחרת, ה-10 ביוני, ותוך כדי לחימה הועברו לגולן חטיבת השריון מס' 10 וחטיבות הצנחנים 55 ו-80. בסך הכל השתתפו 9 חטיבות ישראליות בכיבוש רמת הגולן.

 

הפריצה לצפון הגולן (9-10 ביוני)

ב-9 ביוני 1967 בשעה 9:40 בבוקר החל חיל האויר הישראלי בהפצצות מסיוויות על רמת הגולן. הפצצות אלה גרמו לאבידות בנפש ולערעור המורל של חיילי סוריה, אך לא שרטו אפילו את הביצורים הסוריים החזקים שלאורך הגבול. הסורים ציפו להתקפה ישראלית באיזור גס'ר בנאת יעקוב וריכזו שם ארטילריה רבה. בשעה 11:30 תקפו כוחות היבשה הישראליים את הרמה. חטיבת החי"ר המרחבית מס' 3, מתוגברת בכוחות שריון וצנחנים, ערכה התקפות הסחה באיזור דרדארה-ג'לבינה. הפריצה העיקרית לגולן נעשתה בצפון הרמה, במקום הכי פחות צפוי מבחינת הסורים. החטיבה הממוכנת 8, בפיקודו של אל"מ אלברט מנדלר, עלתה אל הרמה מאיזור כפר סאלד בתוואי הררי קשה ותקפה את המערך הסורי החזק והמבוצר באיזור זעורה. עד לשעות הערב, נכבשו בקרבות עקובים מדם הכפרים צירת א-דיב, זעורה, עין פית וקלע. חטיבה 1 ("גולני") שנעה בעקבות חטיבה 8, כבשה את המוצבים הסוריים בתל עזאזיאת ותל פח'ר. הקרב על תל פח'ר, על תעלותיו ומחפורותיו הרבות, היה עקוב מדם, ונמשך כ-7 שעות. את המוצב החזיקה פלוגת חי"ר סורית בפיקודו של קפטן אחמד אבראהים ח'לילי, מצויידת במקלעים, מרגמות ותותחי נ"ט. 62 חיילים סורים נהרגו בקרב ו-20 נפלו בשבי. מתוך הכוח הישראלי התוקף (גדוד 12) נהרגו 31 חיילים ונפצעו 82, כשבין ההרוגים רבים ממפקדי הגדוד כולל המג"ד משה קליין. גדוד 51 של גולני כבש במקביל את תל עזאזיאת.[12] כוח שריון מחטיבה 37 עלה לרמת הגולן מאיזור ע'ראבה (גונן) וכבש את קנעבה וראויה.[13]

ממשלת סוריה מחתה באו"ם על ההתקפה הישראלית: "אף שאנו שומרים על הפסקת האש... אנו נתונים תחת התקפה ישראלית לכל אורכו של קו שביתת הנשק, ונגד ערים וכפרים שלנו". נציגי ישראל סרבו להודות בקיומה של מתקפה ישראלית ואף האשימו את הסורים בהמשך הירי על ישובים ישראליים.[14]  באותו ערב אישרה הממשלה הציונית לצבא להמשיך את התקפתו גם ביום שלמחרת.[15]

לפנות בוקר אור ל-10 ביוני תקפה חטיבה 1 את באניאס. גדוד אחד תקף את המחנה הצבאי הסורי שהיה מבוצר, מגודר וממוקש. הסורים ירו על הפורצים אש מרגמות מדוייקת. 4 ישראלים נהרגו. המחנה נכבש בקרבות פנים אל פנים, בלחימה בתעלות ובבונקרים. גדוד 13 של החטיבה בסיוע טנקים של חטיבה 45 כבש את הכפר באניאס. החיילים הסורים נסוגו והישראלים זינבו בהם. חטיבת "גולני" השתלטה אחר כך על הכפר מסעדה ופנתה דרומה לעבר עיר המחוז הסורית קוניטרה.[16]

חטיבת השריון 45 כבשה את מוצב תל-חמרה ואחריו את הכפרים א-נח'ילה וע'ג'ר. ע'ג'ר, כפר לבנוני שסופח לסוריה, נכבש ללא קרב לאחר שתושביו נכנעו.[17]

דרומה משם, בכפר ג'לבינה, הצליחו חיילי חי"ר סורים להדוף את גדוד הצנחנים הישראלי מס' 65. חלפו שעות רבות עד שהישראלים כבשו את הכפר.[18]

 

הנסיגה הסורית והשלמת כיבוש הגולן

עתה ביצע הפיקוד הסורי את הטעות הקריטית שהביאה לנפילת רמת הגולן. עקב ידיעות שגויות על מצב הקרב בחזית הגולן הורה הרמטכ"ל הסורי סוידאני למפקד חזית הגולן להסיג את כוחותיו אל מעבר לקוניטרה כדי להגן על דמשק. הפיקוד הסורי הניח בטעות כי הקרב על הגולן אבוד וכי יש לרכז את הצבא להגנת הבירה. להנחה זו לא היה כל בסיס, כי אם המצב בשטח היה הפוך לחלוטין: החיילים הסורים בקו החזית לחמו בעוז ורק בקושי רב ותוך אבידות מרובות עלה בידי הישראלים לכבוש כמה כפרים ומוצבים. ההישגים הטריטוריאליים הישראליים עד לאותו רגע היו מזעריים, ולישראל לא נותר עוד זמן רב עד שתוכרז הפסקת אש.

בהתאם להוראת המטכ"ל החלו היחידות הסוריות בבוקר ה-10 ביוני לסגת מקווי ההגנה הקדמיים תוך פיצוץ המתקנים הצבאיים והבונקרים. פיצוצים עזים נשמעו בכל רמת הגולן ופטריות עשן ניצפו מהצד הישראלי. במקביל הודיע רדיו דמשק על נפילת קוניטרה, כשלמעשה העיר עדיין היתה רחוקה מליפול. הודעה זו היתה הרת אסון, וכאשר ניסו הסורים לחזור בהם לקראת הצהרים ולטעון כי קוניטרה עדיין נלחמת, חייליה כבר היו במנוסה רבתי תוך שהם נוטשים את ציודם בבהלה ופוקקים את הכבישים. לימים היו מי שטענו כי ההודעה הסורית על נפילת קוניטרה נועדה ללחוץ על מועצת הבטחון של האו"ם להשיג הפסקת אש, אך יתכן מאד שהדבר נגרם פשוט מהמבוכה שאחזה בסורים באותו בוקר.[19] 

לישראל לא נותר אלא להתקדם במהירות ולתפוס את השטחים שפינה הצבא הסורי. חטיבה 8, שכבשה ביום הקודם את זעורה וקלע, נעה עתה דרומה-מזרחה וכבשה את ואסט ואל-מנצורה, והגיעה בשעה 14:30 למבואות קוניטרה, שם נפגשה עם כוחות חטיבת "גולני" שבאו מצד צפון. כוחות השריון של חטיבה 8 ואחריהם כוחות הרגלים של חטיבת "גולני" נכנסו לקוניטרה וכבשו אותה ללא התנגדות. הצבא הסורי נטש את העיר והשאיר בה ציוד רב. עמו נטשו מרבית התושבים את העיר, ומתוך כ-20,000 תושביה נותרו בשלב זה רק 700.[20]

באותה שעה התחוללה סערת רוחות באו"ם בשעה שבריה"מ (שחששה מכך שהצבא הישראלי יגיע לדמשק) תבעה מארה"ב לעצור את ישראל. נציגי ישראל המשיכו לשקר, להכחיש את קיום המתקפה בגולן, ולטעון כי הם מוכנים להפסקת אש אם רק יפסיקו הסורים את הירי שלהם לעבר ישובי הגליל. דברים אלה הביאו למשבר בין ישראל לבריה"מ, שהודיעה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עמה. בעקבות בריה"מ הלכו כמעט כל מדינות הגוש הקומוניסטי.[21]

אוגדת שריון ישראלית, בפיקודו של אלעד פלד, פרצה בצהרי ה-10 ביוני אל דרום הגולן. היעד הראשון היה ח'ירבת א-תופיק ואחריו כפר חארב. הכוחות נעו במהירות מזרחה תוך סיוע בכוחות מוטסים שתפסו צמתים חשובים בדרך. מהירות ההתקדמות היתה חשובה, שכן מועצת הבטחון כבר הורתה על הפסקת אש, ישראל הודיעה שהיא מסכימה, אך לא הפסיקה את הפעולות בצפון. הכוח המוטס הראשון נחת בכפר פיק ומצא אותו נטוש מצבא סורי ומתושביו. בכפר בוטמיה ניהלו הישראלים קרב קצר נגד כוחות סוריים. שם גם התחברו הכוחות של פלד על הכוחות שהגיעו מכיוון קוניטרה.[22]

כוח ישראלי נוסף (מחטיבה 2) יצר מקיבוץ עין גב וכבש את הכפרים הסוריים שלחוף הכנרת, את א-נקיב, כורסי וכפר עקב. כוח אחר יצר ממושב "אלמגור", צלח את הירדן וכבש את בקעת הבטיחה.[23]

 

ישראל מקבלת את הפסקת האש (10 ביוני)

בשעה 15:00 נפגש דיין, באיחור מכוון של שעה, עם ראש משקיפי האו"ם הגנרל אוד בול. השניים החליטו שהפסקת האש תיכנס לתוקפה בשעה 18:00, ודיין דרש מהצבא לא לבצע שום פעולה לאחר שעה זו. אך הצבא התעלם מכך והמשיך לשפר עמדות בשטח. ב-11 ביוני נתפסה אל-חמה ואיזור ח'ושניה-תל אל-פארס, וב-12 ביוני כבשו יחידות של "גולני" את ג'בל א-שיח' (החרמון).[24]

 

סיכום

בשני ימי לחימה הביס הצבא הישראלי את הצבא הסורי וכבש שטח של 1,250 קמ"ר משטחה של סוריה. לישראלים היו 115 הרוגים. לסורים היו כ-450 עד 500 הרוגים, כ-2,000 פצועים ו-365 שבויים. כתוצאה מן התבוסה הודח הרמטכ"ל הסורי אחמד אל-סוידאני ומפקד חזית הגולן, אחמד אל-מיר, אולץ לפרוש מהצבא.[25]

 

 

הערות

1. דיין, עמ' 203-206.

2. אורן, עמ' 278-279. דיין, עמ' 206-211.

3. דיין, עמ' 200-202.

4. דיין, עמ' 206-211. אורן, עמ' 279.

5. אורן, עמ' 279-280.

6. דיין, עמ' 211. אורן, עמ' 278.

7. אורן, עמ' 277-278, 280-281. שחם, עמ' 269. סיל, עמ' 146.

8. אורן, עמ' 312-314.

9. שחם, עמ' 269-270. אורן, עמ' 330-332.

10. מוריס, קורבנות, עמ' 295. סיל, עמ' 125.

11. מפות המלחמה.

12. אורן, עמ' 335-340. דיין, עמ' 217-221.

13. דיין, עמ' 241-243.

14. אורן, עמ' 346.

15. אורן, עמ' 348-349.

16. דיין, עמ' 245-247.

17. דיין, עמ' 247-248.

18. אורן, עמ' 351.

19. אורן, עמ' 352, 358-359. שחם, עמ' 270. סיל, עמ' 146-147.

20. דיין, עמ' 248.

21. אורן, עמ' 353-357.

22. דיין, עמ' 248-253. שחם, עמ' 270.

23. דיין, עמ' 253.

24. אורן, עמ' 361. סיל, עמ' 147. וכן מפות המלחמה מתוך העיתון הצבאי במחנה, 20.5.1987.

25. סיל, עמ' 155. אורן, עמ' 363.

 

 

מקורות

אורן מיכאל, שישה ימים של מלחמה, כנרת,זמורה-ביתן, דביר, 2004.

דיין דוד. מחרמון עד סואץ, מסדה, 1967.

מוריס בני. קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881-2001. עם עובד, 2003.

סיל פטריק. אסד. מערכות, 1999.

שור נתן. תולדות הגולן, אפי מלצר, 2002.

שחם דוד. ישראל - 40 השנים, עם עובד, 1991.

במחנה, מפות המלחמה, 20.5.1987.