גירוש תושבי הגולן והרס הכפרים

לפני כיבוש הגולן חיו בשטח זה כ-128,000 תושבים ערבים, בעיר קוניטרה וב-222 כפרים וחוות חקלאיות.[1] במפקד שערך הממשל הצבאי הישראלי באוגוסט 1967 נמנו בגולן רק 6,396 ערבים, מתוכם 206 נפש בעיר קוניטרה והשאר ב-7 כפרים.[2] כיום קיימים בגולן רק 5 כפרים ערביים. במילים אחרות, בין יוני לאוגוסט 1967 עזבו את הגולן למעלה מ-120,000 תושבים, וננטשו 215 כפרים. לאחר אוגוסט 1967 ננטשו עוד 2 כפרים.

סקירה הסטוריוגרפית

ההסטוריוגרפיה הציונית מתעלמת לחלוטין מפרשת גירוש תושבי הגולן ב-1967 והרס כפריהם. ההסבר הישראלי הרשמי, שנתמך בידי הסטוריונים ציונים, הוא שהתושבים שהיו שם, אם בכלל, ברחו ב-1967, כפי שהפלסטינים ברחו ב-1948. כך למשל נכתב על רמת הגולן בלקסיקון "כל מקום ואתר" שבהוצאת משרד הבטחון הישראלי: "במלחמת ששת הימים נכבשה בידי צה"ל ורוב יושביה נמלטו".[3] לקסיקון סמי-צבאי אחר כתב על תושבי הגולן: "רובם נטשו את בתיהם במלחמת ששת הימים".[4] נתן שור אף הרחיק לכת וטען כי "לפני נסיגתם נתנו שלטונות הצבא הסורי הוראה ליושבי הכפרים בגולן לנטוש את בתיהם ורכושם, ולצאת מיד מכפריהם לגלות בתוך מרחבי סוריה. רק יושבי הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן לא נשמעו להוראה זו. מכל שאר הכפרים נעלמו התושבים כבמחי יד".[5] גם מיכאל אורן, שהוציא לא מזמן את מחקרו "שישה ימים של מלחמה" כותב על "מבוכה" ב-10 ביוני בעקבות "יציאתם של 95,000 אזרחים סורים מן הגולן", ונותן דוגמאות של אנשים שברחו. לטענתו רק "הדרוזים והצ'רקסים" נותרו במקום כדי "לקדם בברכה את הכובשים".[6]

למרות זאת, רמזים לפרשת הגירוש עלו מפעם לפעם במאמרים ובספרים ישראליים, בעיקר בהתדיינות על רקע פוליטי. אחד הראשונים שהתייחס לכך היה הגנרל הישראלי (בדימוס) רחבעם זאבי, שבויכוח עם איש פלמ"ח מעל דפי העיתון "ידיעות אחרונות" טען כי "הפלמ"חאי דוד אלעזר (דדו) ז"ל סילק את כל הכפרים הערביים מרמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים, והוא עשה זאת באישורם של רבין הרמטכ"ל, דיין שר הביטחון ואשכול ראש הממשלה".[7] ישראלי נוסף שהתייחס לפרשה היה הגאוגרף פרופ' ארנון סופר שטען בפני הסופר דוד גרוסמן, שברמת הגולן "גירשנו בפראות שיבעים-אלף סוריים ביומיים".[8] האחרון שהתייחס לפרשה ביתר הרחבה היה בני מוריס. בספרו "קורבנות" כתב ש"80-90 אלף אזרחים ברחו או גורשו מרמת הגולן". לדבריו, מפקדי הצבא הישראלי "חתרו להתפנות האוכלוסיה האזרחית של רמת הגולן וזו אכן ברחה כמעט כולה במהלך ההפצצות וההפגזות של צה"ל ברחבי השטח בימים 5-8 ביוני, ובמהלך התקיפה על הקרקע ב-9-10 ביוני". בבוקר ה-9 ביוני הכריז עוזר ראש אג"ם רחבעם זאבי בדיון במטכ"ל כי "עלינו לקבל רמה נקיה מאוכלוסין". למרות זאת הוציא המטכ"ל פקודות שלא לגרש את התושבים, אולם מפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר ביצע מדיניות שנגדה את מדיניות המטכ"ל. מוריס מציין כי "ככל הנראה, בוצעו בעקבות הכיבוש כמה וכמה פעולות גירוש".[9]

סלמאן פח'ר א-דין, סורי תושב הגולן, כתב שישראל חזרה ב-1967 בגולן על הטקטיקה שבה היא השתמשה נגד הפלסטינים ב-1948: "שר הבטחון הישראלי משה דיין הורה לחייליו לגרש את אוכלוסית הגולן. ב-10 ביוני 1967 רק 6,396 נפשות מתוך אוכלוסיה של 130,000 נפש לפני המלחמה נשארו. אחרי המלחמה... רק 6 כפרים נשארו. כל השאר נהרסו".[10]

העיתונאי הבריטי פטריק סיל כתב שישראל בזזה את קוניטרה, פינתה את הכפרים המקיפים אותה, ובששת החודשים שלאחר המלחמה גרשה "בכוח, ובחוסר כל" כ-90,000 איש לסוריה, ואלה הצטרפו ל-30,000 איש נוספים שנמלטו בזמן הלחימה.[11]

ההסטוריונית טביתה פטרן כתבה ש"בששת החודשים [שלאחר המלחמה] ישראל גרשה עוד 95,000 בני אדם על ידי הרס כפרים, ניתוק אספקת מים ומזון, ועל ידי איומים מגובים על ידי עינויים והוצאות להורג של אלה שסרבו לעזוב. המגורשים אולצו לעזוב מאחוריהם את כל רכושם - חנויות מלאות כל טוב, כבשים ועזים, בגדים וחפצי בית, כפי שגם אדמות, בתים, כרמים ומטעי תפוחים".[12]

מהלך הגירוש ברמת הגולן

מהמעט שידוע לנו על האירועים בגולן בעת כיבושה ניתן להרכיב את התמונה הבאה:

בשעה שהצבא הישראלי פלש לרמת הגולן בבוקר ה-9 ביוני 1967 עיקר המאמץ שלו הושקע כדי לפצח את מערכי ההגנה הסוריים ולהתקדם מהר מזרחה, לפני שמועצת הבטחון תכפה על ישראל הפסקת אש. כפרים סוריים שישבו על קו החזית, והיו תחת הפגזה ארטילרית ישראלית בימים הראשונים של המלחמה, כנראה ננטשו באופן חלקי או מלא, ותושביהם עברו מזרחה. כפרים אחרים, שהיו בנתיב ההתקדמות של הכוחות הישראליים בגולן, כנראה ננטשו תחת האש הישראלית, או לאחר הפצצות של חיל האויר הישראלי, ותושביהם נמלטו יחד עם היחידות הסוריות שהגנו עליהם. יתכן שארעו מעשי גירוש בודדים תוך כדי ההתקדמות הישראלית, ויתכן גם שכמו ב-1948, הצבא הישראלי ירה אש ארטילרית אל מרכזי הכפרים, כדי להבריח את תושביהם.

אבל בכל מקרה, התנועה של הצבא הישראלי בגולן היתה מהירה ולא היה לו זמן להתעסק עם טיהור אתני מקיף של האוכלוסיה האזרחית. בשני ימי הלחימה האינטנסיביים בגולן (9-10 ביוני) לא היה לישראל זמן כדי לגרש את כל עשרות-אלפי התושבים הסורים, כשחלקם מתגוררים בכפרים נידחים בואדיות ובנקיקים קשים לגישה.

אין מנוס מהמסקנה, שעיקר הגירוש התבצע לאחר המלחמה. לפיכך טענתו של סלמאן פח'ר א-דין כאילו ביומיים התרוקן כל הגולן מתושביו, לא יכולה להיות נכונה, ונראה שפח'ר א-דין הקדים את המאוחר.

מעניין שגם הגנרל הציוני רחבעם זאבי וגם ההסטוריונים הפרו-סורים פטריק סיל וטביתה פטרן טוענים כי עיקר הגירוש התבצע אחרי המלחמה. שני האחרונים טוענים שהדבר בוצע בששת החודשים שלאחריה. טענה זו לא מסתדרת עם נתוני המפקד של אוגוסט 1967 שבו נמנו בגולן רק 6,396 תושבים ערבים. בהנחה שמפקד זה מסר נתוני אמת אין מנוס מהמסקנה כי עיקר הגירוש בוצע במהלך החודשיים שבין כיבוש הגולן ביוני 1967 לבין מועד המפקד באוגוסט.

על פי נתוני מפקד אוגוסט 1967 נמנו תושבים ערבים בישובים הבאים: [13]

1. מג'דל א-שמס - 2,918 נפש

2. בוקעאתא - 1,425 נפש

3. מסעדה - 705 נפש

4. עין קיניא - 578 נפש

5. ע'ג'ר - 385 נפש

6. קוניטרה - 206 נפש

7. סחיתא - 173 נפש

8. אל-מנצורה - 6 נפש

סה"כ 6,396 נפש

נתוני מפקד זה מגלים לנו כי הכפר מג'דל א-שמס לא ניטש כלל, וכי מסעדה, ע'ג'ר וסחיתא ננטשו בחלקם. בקוניטרה נותר אחוז אחד מכלל האוכלוסיה בת למעלה מ-20,000 תושבים, ובאל-מנצורה נותרו רק תושבים בודדים. כיום קיימים רק חמשת הישובים הראשונים מתוך השמונה שנמנו במפקד. כלומר תושבי קוניטרה, סחיתא ואל-מנצורה גורשו לאחר אוגוסט 1967.

בקוניטרה, על פי עדויות של סורים שחיים כיום בגולן, הממשל הצבאי פינה את התושבים הנותרים לסוריה באמצעות כל מיני שיטות ופיתויים, ותוך החתמתם על הצהרות כוזבות שהם עוזבים מרצון. לפי עדויות אלה נותרו בעיר כ-600 עד 700 תושבים לאחר כיבושה, אך כעבור שנתיים-שלוש לא נותר בה איש. קוניטרה נהרסה ביסודיות בידי ישראל ב-1974 לפני החזרתה לסוריה. לגבי אל-מנצורה אין בידינו פרטים.

את האוכלוסיה הדרוזית, שהתגוררה ב-5 כפרים בצפון רמת הגולן, ישראל לא גרשה, וזאת כחלק ממדיניותה האוהדת כלפי הדרוזים (כפי שגם ב-1948 ישראל לא גרשה את הדרוזים). אולם תושבי אחד הכפרים – סחיתא - גורשו למסעדה ב-1970 וכפרם הוחרב משום שהיה סמוך לגבול.[14]

מניעת השיבה

כדי למנוע מפליטים שברחו לסוריה לשוב אל כפריהם, ישראל איימה לירות בכל מי שיכנס לשטחי הכיבוש. הממשל הצבאי הכריז על הכפרים הנטושים כ"שטחים צבאיים סגורים" ובמקביל החלו הציונים להרוס אותם. פליטים רבים ברחו בזמן הקרבות לכפר הדרוזי מג'דל א-שמס, שנחשב בטוח יחסית בגלל מיקומו ההררי. ישראל מנעה מהם לשוב לכפריהם ומי שנתפס במעשה זה נקנס או נאסר. במקרה אחד חיילים ישראלים ירו והרגו אדם שניסה לשוב לביתו במסעדה.[15] זמן מה לאחר מכן ישראל איפשרה לפליטים הדרוזים שהיו במג'דל א-שמס לשוב לכפריהם, אך את הפליטים הלא-דרוזים גרשה מהאיזור, כנראה ללבנון. על תושבי הכפרים הדרוזיים, שלא גורשו, הוטל עוצר לילי קבוע מהשעה 5 אחר הצהריים עד עלות השחר, ונאסר עליהם לצאת אל מחוץ לכפרים בשעות היום.[16]

הרס הכפרים

החל מ-1967 ובמשך כמה שנים מנהל מקרקעי ישראל בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל הרסו בשיטתיות את הכפרים הנטושים ברמת הגולן. ארכיאולוגים ישראלים סקרו את הכפרים לפני הריסתם, כדי לוודא שאין בהם ממצאים ארכיאולוגיים. אחד מראשי הצוותים שערכו את הסקר הארכיאולוגי, דני אורמן, חיבר רשימה ובה שמותיהם של 127 כפרים שנועדו להריסה. על אחד הכפרים האלה נכתב כך: "בסוף חודש יולי 1968 סקרנו את הכפר הנדון. מאחר שלא נמצאו בכפר או בסביבה הקרובה לו ממצאים ארכיאולוגיים, שיחררנו את הכפר להריסה כללית. כשבוע ימים לאחר מכן פיקחנו על הריסת הכפר. הכפר נהרס ויושר כליל. בשעת ההריסה לא נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים כלשהם".[17]

בדצמבר 1967 שר הביטחון משה דיין שלח בולדוזרים להרוס את הכפר הסורי באניאס כדי למנוע את שובם של התושבים.[18] ב-1969 סוריה התלוננה באו"ם על כך שישראל הרסה לפחות 17 כפרים ברמת הגולן.[19] האגודה לזכויות האזרח בישראל פרסמה ביוני 1970 את שמותיהם של ארבעה כפרים שנהרסו: אבו זיתון, תל א-סאקי, א-רזניה וח'אן אל-ג'וחדר, כולם בחלק הדרומי-מזרחי של הגולן.[20]

הערות:

1. קיפניס, עמ' 118.

2. שם, עמ' 135, 140-142.

3. "כל מקום ואתר", הערך "רמת הגולן", עמ' 294.

4. הבר ושיף, הערך "רמת הגולן", עמ' 491.

5. שור, עמ' 230.

6. אורן, עמ' 359.

7. רחבעם זאבי, "טרנספר זו סטייה או נורמה?", ידיעות אחרונות (תאריך לא ידוע – הכתבה נמצאת בארכיון המערכת).

8. גרוסמן, עמ' 153.

9. מוריס, עמ' 309-310.

10. סלמאן פח'ר א-דין, "האספקטים הפוליטיים וההסטוריים", אצל ליסה חג'ר (עורכת), עמ' 17.

11. סיל, עמ' 147.

12. מובא אצל דייויד פאול, "הקדמה למלחמת יוני", בארכיון המערכת.

13. קיפניס, עמ' 135, 140-142.

14. פח'ר א-דין, שם, עמ' 17-18. ראה גם באנציקלופדיה מפה, www.mapa.co.il, תחת הערך "מסעדה".

15. פח'ר א-דין, שם, עמ' 17.

16. שם.

17. תום שגב, "איפה הכפרים כולם", מתוך אתר האינטרנט של עיתון "הארץ", 13.9.2002 (נמצא בארכיון המערכת).

18. שור, עמ' 275.

19. ידיעה בג'רוזלם פוסט, 13.4.1969.

20. דייויס, עמ' 148.

מקורות:

אורן מיכאל, שישה ימים של מלחמה, כנרת,זמורה-ביתן, דביר, 2004.

גרוסמן דוד. נוכחים נפקדים. הקיבוץ המאוחד, 1992.

דיין דוד. מחרמון עד סואץ, מסדה, 1967.

הבר איתן וזאב שיף (עורכים), לקסיקון לבטחון ישראל, (זמורה ביתן מודן, 1976).

"כל מקום ואתר", משרד הביטחון, 1995.

מוריס בני. קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881-2001. עם עובד, 2003.

סיל פטריק. אסד. מערכות, 1999.

קיפניס יגאל, "המפה הישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים", קתדרה 116 (תמוז תשס"ה), עמ' 117-146.

שור נתן. תולדות הגולן, אפי מלצר, 2002.

שחם דוד. ישראל - 40 השנים, עם עובד, 1991.

.Davis, Uri. Documents from Israel 1967-1973. London: Ithaka,1975

Hajjar, Lisa (ed.). Twenty five Years of Israeli Occupation of the Syrian Golan Heights (Jerusalem: The Arab Association for Development Majdal Shams, 1993).