נ"צ : 2150.2946
גובה מעל פני הים : 350
מ'
נפה (1967) : קוניטרה
מס' תושבים (1967)* : 1,180
תאריך נפילה : 10.6.1967
יחידה כובשת : חטיבה
1 (גולני) וחטיבה 45
ישובים על אדמות הכפר: (אין)
כפר סורי הרוס שנבנה על שרידי
עיר עתיקה בצפון רמת הגולן, למרגלות ג'בל א-שיח' (הר חרמון). השם באניאס הוא שיבוש
השם היווני הקדום של המקום – פניאס. לפני כיבושה ב-1967 מנתה באניאס כ-1,180 נפש,
רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים (יוונים-קתולים). במרכז הכפר היה מסגד, ומספר חנויות.
כנסיה חדשה (שהוקמה ב-1950) היתה ממוקמת בקצה הדרום-מזרחי של הכפר. בנוסף לכך היו
בכפר גם קברו של השיח' סידי אבראהים, טחנות קמח, ותחנה הידרואלקטרית שסיפקה לכפר
חשמל מכוח מי נחל באניאס, שזרם ממערב לכפר ותחילתו במעיינות אשר מצפון לכפר.
ההסטוריה של הישוב
התקופה ההלניסטית (333 עד 63
לפנה"ס)
ראשיתה של באניאס כישוב
הלניסטי שנקרא פניאס, אשר הוקם במאה ה-3 לפנה"ס, תחת שלטון בית תלמי, ונקרא
על שמו של אל הרועים היווני פאן. הישוב הוקם סביב אתר קדוש - מערה גדולה אשר בצלע
ההר ואשר מתחתיה נובעים מקורות נחל באניאס. ליד מערה זו הוקם ה"פניאון"
– מקדש לאל פאן. האתר שימש לפולחן פגאני. סבורים כי קורבנות בעלי חיים הושלכו אל
בקע ברצפת המערה: אם הקורבן נבלע ונעלם בבקע סימן כי היה לרצון האל; אם הופיעו
סימני דם במי המעיין סימן שהקורבן נידחה.
פניאס מוזכרת לראשונה על ידי
ההסטוריון היווני זנון, כמקום אשר בו נערך בשנת 200 לפנה"ס לערך קרב גדול בין
צבאות הסלווקים לתלמיים. לאחר קרב זה עברה דרום סוריה, הגולן ופלסטין לשלטון ממלכת
בית סלווקוס, שבירתם באנטיוכיה שבצפון סוריה (כיום בתורכיה).
פניאס נכבשה, יחד עם כל
הגולן, בידי המלך היהודי אלכסנדר ינאי בשנות ה-80 של המאה ה-1 לפנה"ס, וצורפה
לממלכתו. פניאס היוותה אז את הקצה הצפוני-מזרחי של הממלכה היהודית החשמונאית.[1]
התקופה הרומית והביזנטית (63
לפנה"ס עד 636 לספירה)
לאחר הכיבוש הרומי של האיזור
בשנת 63 לפנה"ס וצמצום שטחיה של הממלכה החשמונאית, חזרה פניאס להיות עיר
יוונית עצמאית (פוליס), כשהיא כפופה לנציבות סוריה.
בשנת 20 לפנה"ס סופחה
פניאס ורוב שטחי הגולן לממלכת הורדוס, במצוות הקיסר אוגוסטוס. המלך היהודי אסיר
התודה בנה בעיר מקדש מפואר לכבוד אדונו. המקדש הוקם בפתח המערה של האל פאן,
כשבחלקו האחורי היה מעבר למערה. חזית המקדש המפואר בעלת ארבעת העמודים הופיעה על
אחת המטבעות של העיר. תחת שלטונו של הורדוס היתה פניאס עיר יוונית עם מידה מסויימת
של עצמאות. שטחה החקלאי היה ענק וכלל את כל צפון הגולן ועמק החולה.
עם מותו של הורדוס (4
לפנה"ס) חולקה ממלכתו בין שלושת בניו. פניאס, יחד עם שטחי הגולן והבשן, נפלה
בחלקו של פיליפוס. זה ייסד בפניאס את בירת ממלכתו, ששמה שונה ל"קיסריה",
לכבוד הקיסר אוגוסטוס (כדי להבדילה מקיסריה אשר על חוף הים קראו לה לעיתים
"קיסריה דפיליפי", אולם זה היה השם הרשמי בלבד ובפי העם המשיכה להיקרא
"פניאס". במקורות היהודיים היא נקראת "קיסריון"). בברית החדשה
פניאס מתוארת כנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע ישו. על פי המסורת הנוצרית התרחש שם
אירוע חשוב בהתפתחות הנצרות בו אמר פטרוס לישו כי הוא המשיח ובמעמד זה העניק לו ישו
את מפתחות השמים והארץ.
במאה ה-1 לספירה עברה פניאס
כמה פעמים מיד ליד בין שליטים וסאלים של האימפריה הרומית. עם מותו של פיליפוס
(בשנת 34) מסרו הרומאים את שטחי ממלכתו לידי נציב סוריה. שלוש שנים לאחר מכן הועבר
השטח לידי אגריפס, נכדו של הורדוס. זה שלט בעיר עד מותו בשנת 44 לספירה. לאחר מכן
הוחזרה העיר לרשות נציבות סוריה. בשנת 53 נמסרה לידי אגריפס ה-2, בנו של אגריפס
ה-1. מלך זה, אשר בימיו פרץ המרד היהודי הגדול נגד רומא, הרחיב את העיר וקרא לה
"נרוניאס קיסריה סבסטיה" על שמו של הקיסר נרון (בספרות התלמודית היא
נזכרת בשם "פמיאס").
בשלב זה היתה פניאס הישוב
הגדול ביותר בגולן. לדברי ההסטוריון בן התקופה יוסף בן מתתיהו ישבו בה פגאנים
ויהודים כאחד, אם כי היהודים היו מיעוט. היהודים נאסרו בידי שכניהם עם פרוץ המרד
הגדול, והעיר שימשה כבסיס רומאי. לאחר מותו של אגריפס ה-2 סופחה העיר לפרובינקיה
סוריה.[2]
הפולחן הפגאני בעיר היה
מגוון, וכלל בנוסף לאל פאן, גם נימפות ואלים אחרים. בשנת 98, לרגל 100 שנים לייסוד
העיר, הוקם בעיר מקדש לאל זאוס, שפסלו הוצב בתוכו. המקדש הונצח באחת ממטבעות העיר.
מקדש נוסף, הקשור לפולחן של עיזים מרקדות, הוקם בסביבות שנת 220, בימי הקיסר
אלגבלוס.[3]
תחת השלטון הביזנטי הנוצרי
היתה פניאס חלק מהפרוביניקיה פניקיה. בתקופה זו הגיעה העיר לשיא גודלה, כ-1,000
דונם, עם אספקת מים מסודרת. בעיר היה מושב של אפיסקופוס נוצרי, והשלטונות ניסו
להעביר את תושבי העיר (הפגאניים) על דתם. אל אף נסיונות אלה שמרו תושבי העיר
בקנאות על אמונתם העתיקה במשך תקופה ארוכה, אם כי נראה שלקראת הכיבוש המוסלמי
(במאה ה-7) רוב תושבי העיר כבר היו נוצרים.[4]
התקופה המוסלמית הקדומה (636
עד 1129 לספירה)
לאחר הכיבוש המוסלמי שמה של
העיר שונה ל"באניאס", והיא השתייכה לג'נד דמשק. באניאס המשיכה גם בתקופה
זו להיות הגדולה בערי הגולן ובירת המחוז, אם כי שטחה הבנוי צומצם לאיזור שסביב
המעיין. רוב תושביה נשארו נוצרים גם במאה ה-8. במאה ה-9 החלו שבטים ערביים להתנחל
סביב העיר ולכן יעקובי מכנה אותה "עיר השבטים" (מדינת אל-אסבאט).
הגאוגרף אל-מוקדסי מוסר כי לבאניאס פונו תושבי טרטוס כשהעיר נכבשה בידי הביזנטים
בשנת 965, ובימיו הם היוו חלק גדול מאוכלוסיתה. במאות ה-9, ה-10, וה-11, ישבו בעיר
חכמי דת מוסלמים שהפכו את העיר למרכז רוחני אסלאמי. בין אלה ידועים הסופר מוחמד
אלניסאבורי (מת ב-1008), איש הדת אבו עלי ג'מיל אלמרדאני (מת ב-1091), וצמדון בן
חוסיין (מת ב-1098). ידוע גם כי יהודים ישבו בעיר בתקופת השלטון הפאטימי (מאות
10-12). במקורות היהודים של אותה תקופה נקרא המקום "דן". לאחר הכיבוש
הסלג'וקי של ירושלים (1071) עקרו לבאניאס יהודים נוספים. היהודים עזבו את העיר
בשנת 1111, בעקבות התקפה צלבנית על דמשק. בשנת 1126 עברה העיר לידי החששיון – כת
אסמאעילית קיצונית. הם שיקמו את ביצורי העיר ומצודתה.[5]
התקופה הצלבנית (1129 עד 1164
לספירה)
בשנת 1129 מסרו החששיון, עקב
סכסוך עם דמשק, את העיר לידי ממלכת ירושלים הצלבנית. המלך באלדוין ה-2 מסר אותה
לידי אביר ששמו רניה ברי והעניק לה מעמד אוטונומי. לעיר היה עורף חקלאי גדול בצפון
הגולן ובעמק החולה. מספרים כי איזור באניאס היה אז מיוער, ושימש לציד. מקורות
אחרים מספרים כי גדלו שם עצי לימון ותפוז.
באניאס, שנקראה בפי הצלבנים
"בליניס", הפכה מיד לבסיס שלהם נגד דמשק המוסלמית. התקפה צלבנית על דמשק
ב-1129 נכשלה. בעקבות הצקות אלה ואחרות כבשו המוסלמים את העיר תוך ניצול העדרו של
רניה ברי ואנשיו. הסטוריון צלבני מסר כי המוסלמים חפרו מנהרה מתחת לחומות העיר וכך
כבשו אותה. שבויים מן העיר נלקחו לדמשק. בשנת 1134 הוחזרו שבויי באניאס, ובהם אשתו
של רניה ברי, אשר בעת שביה קיימה יחסי מין עם שוביה. העיר נשארה תחת שלטון מוסלמי
עוד כמה שנים, עד שבשנת 1139 קרה דבר מוזר. בעקבות התמרדותו של מושל העיר אבראהים
אבן טוגות נגד אדונו שליט דמשק, כרת זה האחרון ברית עם מלך ירושלים כדי לכבוש מחדש
את העיר. במאי 1139 שם צבא משותף, מוסלמי-צלבני, מצור על העיר. לאחר כחודש ימים
היא נכנעה ונמסרה לידי הצלבנים. תושבי העיר המוסלמים הורשו לעזוב עם רכושם.
המלך פולק החזיר את באניאס
לידי רניה ברי, והחלה תקופת שלום ושיתוף פעולה בין ממלכת ירושלים לסולטאנות דמשק.
הצלבנים ביצרו את העיר בחומה ריבועית שחוזקה ב-8 מגדלים ובחפיר ברוחב של 15 מ'.
תקופת השלום הסתיימה בשנות
ה-50 של המאה ה-12. שליט חדש, נור א-דין, שעלה בדמשק ניסה לכבוש את העיר כמה פעמים
ללא הצלחה. באניאס נשלטה אז בידי אדם בשם האמפריי ומסדר האבירים ההוספיטלרים. העיר
נכבשה לבסוף בידי המוסלמים בשנת 1164. נסיונות צלבניים לכבוש מחדש את העיר
נכשלו.[6]
התקופה האיובית (1174 עד 1260
לספירה)
צלאח א-דין אל-איובי ירש את
ממלכתו של נור א-דין בשנת 1174 ובכך נפתחה תקופה של 86 שנות שלטון השושלת האיובית.
גם בתקופה זו היתה באניאס העיר הגדולה והחשובה בגולן. בהתאם לנוהג בממלכה האיובית
היא נמסרה כנחלה פאודלית לנאמני בית המלוכה ששלטו שלטון אוטונומי בעיר. הראשון
שבהם היה בנו של צלאח א-דין, אל-אפדל עלי. לאחר מכן היא נמסרה לידי פאודל בשם
חוסאם א-דין, ואחריו לאדם בשם פח'ר א-דין זהרקס, ושוב לחוסאם א-דין, ולבסוף שוב
לזהרקס. בשנת 1218, עם מות בנו של זהרקס, נמסרה העיר לידי הנסיך האיובי אל-עזיז
עות'מאן. כשמת בשנת 1233 ירשו אותו בניו, זה אחר זה. בשלב זה היה לעיר מעמד כמעט
עצמאי ושליטי העיר התהדרו בתואר "סולטאן". "עצמאות" זו בוטלה
ב-1247 ובאניאס הוכפפה ישירות לשליט
האיובי של דמשק.
האיום הצלבני על העיר לא בוטל
וב-1217 היא נכבשה בידי כוח פשיטה שבזז אותה. ב-1219 הרס אל-מעט'ם, שליט דמשק, את
ביצורי באניאס, מחשש לכיבוש צלבני (מסע הצלב החמישי). אך לאחר שחשש זה נמוג, שוקמו
החומות, ואף הוקמה מצודת נמרוד (קלעת א-צביבה) מעל באניאס בשנים 1226-1230. את
בניית המצודה ביצע שליט באניאס, אל-עזיז עות'מאן. ב-1253 כבשו הצלבנים את באניאס
לזמן קצר אך בגלל שלא הצליחו לכבוש את המצודה נאלצו לסגת מן העיר.[7]
התקופה הממלוכית (1260 עד
1516 לספירה)
שנת 1260 היתה רבת תהפוכות.
צבא מונגולי, שכבש את סוריה וצפון פלסטין, הובס בקרב עין ג'אלוד על ידי הממלוכים,
שהתבססו במצרים. בעקבות זאת כבשו הממלוכים את סוריה ופלסטין ונפתחה תקופה של 256
שנות שלטון מצרי-ממלוכי.
בתקופה זו ירדה באניאס
מחשיבותה בגלל ריחוקה ממרכז השלטון במצרים, והעתקת הדרך הראשית לדמשק דרומה יותר.
הגאוגרף דימשקי כתב (בראשית המאה ה-14) כי "באניאס שייכת למחוז דמשק. זוהי
עיר עתיקה המבוצרת היטב, ורבים כאן שיחי הלענה. האדמה ומזג האויר נוחים והמים
מצויים בשפע. רבים כאן השרידים היוונים". נסיך אל-חמה כתב ב-1321:
"באניאס היא עיר קטנה, ורבים בה שיחי הלענה המרים וכן גם יובלי המים. היא
מרוחקת מדרום-מערב לדמשק כמהלך יום ומחצה. שמה של מצודתה היא א-צביבה, וזהו מבצר
חזק מאד. באניאס שוכנת לרגלי הר השלג המתנשא מעל לעיר. על הר זה מצוי תמיד שלג,
צורתו כמו כובע, ואין הוא נעלם לא בחורף ולא בקיץ". אשתורי הפרחי תאר גם הוא
את העיר וקרא לה בשמה היווני – פניאס. בתיאורי נוסעים נוצרים העיר נקראת
"דן", או "בלינס". אגדות נוצריות של אותה תקופה גרסו כי מקור
מימי הבאניאס הוא בבירכת ראם (שנקראה ביוונית "פיאלה"), משם עוברים המים
במעבר תת-קרקעי עד מעיינות באניאס.[8]
התקופה העות'מאנית (1516 עד
1918 לספירה)
בתקופה העות'מאנית הפכה
באניאס להיות כפר קטן וחסר חשיבות, ששרידי עברה המפואר ניכרו בשטח. מתיאורי נוסעים
שעברו במקום מתקבלים לעיתים נתונים סותרים. כך למשל, לדברי נוסע מהמאה ה-17, תושבי
הכפר היו דרוזים שגידלו עיזים, כבשים ותולעי משי. אולם ב-1652 מוסר מקור אחר כי
רוב תושבי הכפר הם נוצרים העוסקים במלאכה.[9]
משה ירושלמי כתב על באניאס
ב-1769: "שם מערת פמיאס וממנה יוצא הירדן ושם נקבר עידו הנביא ועליו בנוי
ציון ולידו עץ גדול הקרוי 'בוטם'. שם קבור גם שמואל, נכדו של משה רבנו, ולידו עץ
גדול הקרוי 'סנדיאן' ושם מערה ובה נקברו אביי ורבא עליהם השלום".[10]
החוקר הגרמני אולריך יספר
זטצן (Ulrich
Jaspar Seetzen) שביקר בגולן ב-1805 מזכיר את באניאס.
לדבריו מצא בה רק 20 בתים. לעומתו בורקהרדט (Burkhardt), כתב
ב-1812 שבבאניאס 150 בתים, שברובם גרים תורכים, אך יש גם יוונים, דרוזים ועלאוים.
המקום שייך לאמיר של חצביא. ב-1816 האנגלי בקינגהם מסר כי מספר תושבי המקום – 500
נפש.[11]
ב-1838 מנה רובינזון רק 50-60
בתים מאוכלסים. ון דר ולדה תאר את המקום ככפר עלוב, שתושביו מוסלמים, דרוזים
ונוצרים, הנשלט בידי אמיר חצביא. ספ (Sepp) מסר ב-1845 כי
בבאניאס 150 בקתות, והתושבים הם תורכים, ערבים, יוונים, דרוזים ועלאוים. ב-1869
תאר אותה הכומר אנדרו תומסון: "אוסף מבולבל של בקתות עלובות, שתושביהן הם
מוסלמים השייכים לרובד החברתי הנמוך ביותר". ב-1875 העריך החוקר הצרפתי
ויקטור גרן שמספר תושביה כ-600, רובם מוסלמים, ובתיה נמצאים בתוך הביצורים
החרבים.[12] בסוף המאה ה-19 הצטרפו רוב הנוצרים-אורתודוכסים של באניאס אל הכנסיה
היונית-קתולית.[13]
תקופת המנדט הצרפתי והשלטון
הסורי העצמאי (1920-1967)
בתקופת השלטון הצרפתי נעשו
נסיונות למשוך תיירות לבאניאס, הוקם במקום בית קפה על גדת הנחל, ונסלל כביש
גישה.[14] ב-1946 עברה באניאס
לשלטון סורי עצמאי. ב-1950 הוקמה כנסיה חדשה ליד הכפר. על פי מפקד 1960 התגוררו
בבאניאס 961 תושבים, רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. באיזור זה ביצעו הסורים פעולות
להטיית מקורות הירדן באמצע שנות השישים.[15]
כיבוש הכפר והריסתו - 1967
באניאס נכבשה ב-10 ביוני 1967
על ידי חטיבת גולני. ההתקפה החלה לפנות בוקר בהתקפה של גדוד 51 של חט' גולני על
המחנה הצבאי הסורי שממערב לכפר. מחנה זה היה ממוקש ומבוצר כהלכה. הסורים המתינו
בסבלנות עד שהציונים יסיימו לפרק את שדה המוקשים ואז פתחו עליהם באש מרגמות 81
מ"מ, הרגו 4 ציונים ופצעו 12. בנוסף לכך פוצצו את גשר הבאניאס כדי למנוע את
התקדמות הציונים. פעולות אלה לא מנעו את כיבוש המחנה בסופו של דבר. במקביל לכך
גדוד 13 של החטיבה תקף את הכפר עצמו בסיוע טנקים של חטיבה 45. לאחר ירי הטנקים
נכנסו יחידות החי"ר אל הכפר וטיהרו בית אחר בית על פי נוהל לב"ב. הכפר
נכבש בתוך רבע שעה. מקור ציוני טען שחיילים סורים נמצאו כבולים לעמדותיהם כדי שלא
יברחו.[16]
בדצמבר 1967 שלח שר הבטחון
הישראלי משה דיין בולדוזרים כדי להרוס את בתי הכפר ובכך למנוע את שובם של התושבים.
גרעין הנח"ל "שניר" התנחל באותו זמן לא רחוק משם.[17]
הכפר היום
שרידי הכפר משמשים כיום כאתר
תיירות ישראלי והם מהווים חלק משמורת הטבע "נחל חרמון" שבהנהלת רשות
הטבע והגנים הלאומיים. האתר כולל את המעיינות, שספיקתם כיום 110-130 מליון
מ"ק בשנה, את מערת האל פאן ושרידי העיר הרומית על מקדשיה וארמונותיה, ואת
שרידי החומה הצלבנית. השרידים הסוריים כוללים את המסגד (ליד מגרש החניה), טחנת
הקמח מטרוף (הפעילה כיום), מבנה התחנה ההידרואלקטרית, קבר השיח' סידי אבראהים, קבר
נבי ח'דר, ומבנה סורי שנבנה על יסודות קדומים יותר. מחוץ לאתר נמצאת הכנסיה
היוונית-קתולית שנבנתה ב-1950.[18]
* מספר התושבים בשנת 1967 חושב לפי נתוני
מפקד האוכלוסין 1960 בתוספת 3% ריבוי טבעי לכל שנה.
1. שור, עמ' 41, 274. אנציקלופדיה
מפה. רשות הטבע והגנים, שם. מידע מתוך השילוט באתר.
2. שור, עמ' 59-60, 64-65, 274.
אנציקלופדיה מפה.
3. מידע מתוך השילוט באתר.
4. שור, עמ' 274.
5. שור, עמ' 89, 91, 93-94, 274.
שביט, כרך 6, עמ' 73. אנציקלופדיה מפה.
6. שור, עמ' 94-98.
7. שור, עמ' 101-105, 275.
8. שור, עמ' 106-110, 275.
9. שור, עמ' 127.
10. שור, עמ' 129.
11. שור, עמ' 132, 139, 140.
12. שור, עמ' 147-151.
13. שור, עמ' 183.
14. שור, עמ' 209.
15. שור, עמ' 275.
16. דיין, עמ' 245-247. אורן, עמ'
352. אנציקלופדיה מפה.
17. שור, עמ' 275.
18. סיור באתר. אנציקלופדיה מפה.
אורן מיכאל, שישה ימים של
מלחמה (כנרת,זמורה-ביתן, דביר, 2004).
אנציקלופדיה מפה, www.mapa.co.il, הערך
"בניאס".
דיין דוד, מחרמון עד סואץ
(מסדה, 1967).
כל מקום ואתר (משרד הבטחון, 1995), הערך
"באניאס", עמ' 36.
שביט יעקב (עורך), ההסטוריה
של ארץ-ישראל, כתר, 1998.
שור נתן, תולדות הגולן
(אפי מלצר, 2002).
מפת טיולים וסימון שבילים –
החרמון והגולן, קנ"מ 1:50,000, הוצאת החברה להגנת הטבע.
שמורת טבע נחל חרמון (בניאס),
חוברת בהוצאת רשות הטבע והגנים הלאומיים.
סיור במקום, מידע מתוך השילוט
באתר.