תיאור גאוגרפי כללי של רמת הגולן

 

ניתן להגדיר את הגולן ב-3 רמות שונות:

1. הגולן כחבל ארץ גאוגרפי.

2. הגולן כיחידה אדמיניסטרטיבית סורית עד 1967.

3. הגולן כיחידה המציינת את השטח הסורי שמחזיקה ישראל מאז יוני 1967.

 

הגולן כחבל ארץ גאוגרפי

רמת הגולן במובנה הגאוגרפי היא רמה בזלתית במדרונות המערביים של הבשן. גבולותיה: ג'בל א-שיח' (החרמון) בצפון; בקעת החולה והכנרת במערב; בקעת הירמוכ בדרום. בצד המזרחי אין גבול טבעי ברור, וזה יכול להיות ואדי רוקאד או ואדי עלאן (ואדי רוקאד חופף פחות או יותר את גבול השטח שנכבש בידי ישראל ב-1967). על פי הגדרה זו של הגולן, ג'בל א-שיח' (החרמון) איננו חלק ממנה.

מקובל לחלק את הגולן לשלושה חלקים: צפון, מרכז ודרום. שלושת החלקים שונים זה מזה במבנה הטופוגרפי, באקלים, בצומח ובטיב הקרקע החקלאית.

הגולן הצפוני הוא הגבוה ביותר. הוא מתנשא לגובה של 500 מ' עד 1,200 מ' מעל פני הים, ולכן אקלימו קר, ואף מושלג בחורף. בחלקו המזרחי כמה תילים (הרי געש כבויים): תל א-שיח'ה (הר חרמונית) – 1,211 מ', תל אל-עראם (הר בנטל) – 1,165 מ', תל אבו נדא (הר אביטל) – 1,204 מ'. נחלי האיזור זורמים ממזרח למערב. סלעי האיזור העיקריים הם בזלת, סקוריה וטוף. האיזור אינו מתאים לחקלאות אך טוב למרעה.

הגולן המרכזי מתנשא לגובה שבין 300 ל-1,000 מ', ותלול פחות מהחלק הצפוני. בחלקו המזרחי כמה תילים: תל אבו אל-ח'נזיר (הר שיפון) – 977 מ', תל יוסף (הר יוסף) – 981 מ', תל פארס (הר פרס) – 929 מ'. נחלי האיזור זורמים בכיוון צפון-מזרח לדרום-מערב. האדמה היא טרשית ואינה מתאימה לחקלאות.

הגולן הדרומי הוא הנמוך ביותר, גובהו 300 עד 600 מ', ובו קניונים רחבים שנוצרו על ידי הנחלים. מאידך הירידה אל הכנרת תלולה מאד. באיזור זה קיימות אדמות טובות לחקלאות.[1]

 

הגולן כיחידה אדמיניסטרטיבית סורית עד 1967

תחת השלטון הסורי נחלק ה"גולן הגאוגרפי" לשתי נפות: נפת קוניטרה, שכללה את הגולן הצפוני והמרכזי; נפת פיק, שכללה את הגולן הדרומי. עד 1964 השתייכו נפות אלה למחוזות דמשק ודרעא בהתאמה. כלומר, הגולן לא היווה יחידה אדמיניסטרטיבית אחת. רק באוגוסט 1964 הפרידו השלטונות הסוריים את שתי הנפות הנ"ל מהמחוזות ואיחדו אותם למחוז חדש: קוניטרה. הגבול המזרחי של המחוז הזה היה נחל עלאן, כלומר, במחוז נכללו גם שטחים אשר לא נכבשו בידי ישראל ב-1967. בסך הכל כלל מחוז קוניטרה שטח של 1,710 קמ"ר. בראש המחוז (מחאפט'ה) עמד מחאפט'. בראש כל נפה (מנטקה) עמד מדיר. כל נפה נחלקה לכמה תתי-נפות (נאחיה). כך נפת קוניטרה נחלקה ל-4 תת-נפות: קוניטרה, ג'באתא אל-ח'שב, מסעדה וח'ושניה. נפת פיק נחלקה ל-2 נפות: פיק, אל-מחג'ר.[2]

 

הגולן כיחידה המציינת את השטח הסורי שמחזיקה ישראל מאז יוני 1967

ביוני 1967 ישראל כבשה 1,250 קמ"ר משטחו של מחוז קוניטרה הסורי, שטח המשתרע מהירדן במערב, ועד נחל הרוקאד במזרח, ומהירמוכ בדרום ועד לפסגת החרמון בצפון. שטח זה כלל בתוכו את עיר המחוז קוניטרה ולמעלה מ-200 כפרים. ב-1974 ישראל החזירה לסוריה שטח של 100 קמ"ר (העיר קוניטרה ומספר כפרים), כך שכיום נשארו בידה 1,150 קמ"ר. אורכו של שטח זה מצפון לדרום הוא 62 ק"מ, ורוחבו בנקודה הרחבה ביותר 25 ק"מ.

 

מקור השם "גולן"

השם "גולן" הוא עתיק יומין. שם זה נזכר לראשונה במכתבי תל אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס בצורה "גילוני". בספר יהושע השם מוזכר בצורה "גלון". אולם בספר דברים (שנכתב במאה ה-7 לפנה"ס) כבר מופיע השם "גולן". בכל המקרים הנ"ל מדובר בשם של עיר ולא חבל ארץ. עיר זו מזוהה כיום עם הכפר הסורי סח'ם אל-ג'ולאן. השם "גולן" כחבל ארץ מופיע לראשונה אצל יוסף בן מתתיהו, שגם מזכיר מחוז בשם "גאולניטיס".[3]

 

 

הערות:

1. שור, עמ' 11, 13-14.

2. קיפניס, שם.

3. שור, עמ' 11-13.

 

מקורות:

 

קיפניס יגאל, "המפה הישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים", קתדרה 116 (תמוז תשס"ה), עמ' 117-146.

שור נתן. תולדות הגולן. אפי מלצר, 2002.

מפת טיולים וסימון שבילים – החרמון והגולן, קנ"מ 1:50,000, הוצאת החברה להגנת הטבע.