עם עליית הליכוד לשלטון
בישראל ב-1977 גמרו אומר השלטונות הישראליים לספח את רמת הגולן, מכיון שראו בה חלק
בלתי נפרד ממדינת ישראל, ורק חיכו לרגע המתאים.
באוגוסט 1980 חוקקה הכנסת
הישראלית תיקון לחוק האזרחות הישראלי, שאיפשר, בין היתר, לתושבי הגולן הסורים לקבל
אזרחות ישראלית. במקביל החלו השלטונות הישראליים במסע שמטרתו לפתות את תושבי הגולן
לקבל אזרחות ישראלית ותעודות זהות ישראליות. רק מעטים נענו ליוזמה זו וקיבלו
אזרחות ישראלית; רוב תושבי הגולן החליטו להישאר נאמנים לאזרחותם הסורית. נושא קבלת
האזרחות הישראלית עורר התנגדות רבה בקרב תושבי הגולן. בכינוס פומבי במג'דל א-שמס
התקבלה החלטה שמי שיקבל אזרחות ישראלית יוטל עליו חרם ונידוי חברתי.[1]
במטרה לשבור את רוחם של
התושבים, עצרו שלטונות הכיבוש הישראליים ב-31 במאי 1981 חמישה ממנהיגיהם והוציאו
צווי הגבלה לעוד חמישה אחרים. עקב זאת נערכה ב-3 ביוני שביתה כללית של תושבי
הגולן. עד אוקטובר 1981 רוב אלה שקיבלו תעודות זהות ישראליות החזירו אותן.[2]
בדצמבר 1981 ראש ממשלת ישראל,
מנחם בגין, החליק באמבטיה ושבר את הרגל. הוא אושפז בבית החולים ואז גמלה בו ההחלטה
לספח את רמת הגולן. הוא הטיל על היועץ המשפטי לממשלה לנסח את החוק הדרוש במהירות,
ולמחרת, ה-14 בדצמבר, דאג להעביר את החוק בכנסת. החוק התקבל ברוב גדול, כשאנשי
"המערך" נחלקים בהצבעתם.[3]
החוק החדש קבע שהגולן הסורי, שנכבש ביוני 1967, הוא חלק ממדינת ישראל,
והחיל עליו את המשפט והמנהל הישראלי.
הסיפוח היה הפרה של המשפט
הבינלאומי. מועצת הבטחון של האו"ם הכריזה עליו כבלתי-חוקי, ואף מדינה ממדינות
העולם לא הכירה בו. התושבים הערבים הסורים בגולן הכריזו על שביתת מחאה לשלושה
ימים, ודרשו לבטל את ההחלטה.[4]
על פי החוק החדש היו עתה
תושבי הגולן מחויבים לשאת תעודות זהות ישראליות, למרות התנגדותם לסיפוח
הבלתי-חוקי. ב-13 בפברואר ישראל עצרה ארבעה מנהיגים ללא משפט. למחרת ה-14 בפברואר
הוחלט בתגובה להשבית את כפרי הגולן ללא הגבלת זמן. השביתה לוותה בהפגנות ואירועים
יום-יומיים. הממשלה הציונית הגיבה ב-25 בפברואר בהטלת סגר צבאי על כפרי הגולן.
אלפי חיילים נשלחו לכפרים, הוטל עוצר ורבים נעצרו. חומסקי, שמביא בספרו תיאור קצר
של האירועים, מוסר כי נאסר על עיתונאים, עורכי דין וצוותים רפואיים להכנס לכפרים,
והאספקה לכפרים נחסמה. גילויי סולידריות בכפרי הגליל ובגדה המערבית דוכאו על ידי
ישראל.[5] כמו כן הצבא השתלט על מרכזית הטלפונים בקרית שמונה וניתק את קווי הטלפון
לכפרים.[6] במג'דל א-שמס החיילים נכנסו לבית אחר בית וחילקו את תעודות הזהות
הישראליות לתושבים. התעודות נאספו בהפגנה גדולה במרכז הכפר והועלו באש, תוך הפרת
העוצר.[7] חומסקי כותב שבמשך שלושה
ימים נאסר על התושבים לצאת מבתיהם, לצאת אל המרפסות או לפתוח חלונות. התושבים
דיווחו לאגודה לזכויות האזרח על אלימות מצד החיילים (רק לאחר הסרת הסגר באפריל
1982 הורשו פעילי האגודה להיכנס לכפרים). העיתונות דיווחה על מקרים נוספים של
אלימות פיזית: ילד בן 3 הוכה ע"י חייל באלה לאחר שזרק תעודת זהות על הרצפה;
אימו נורתה כשהיא באה לעזרתו. המפלגה הקומוניסטית היתה היחידה שמחתה בכנסת על
האירועים. העיתונות הישראלית באופן כללי שיתפה פעולה עם הממסד הבטחוני ולא מחתה על
האיסור לסקר את הנעשה בכפרים.[8]
השביתה הסתיימה כעבור שישה
חודשים (ב-22 ביולי 1982) בתנאים הבאים: ישראל לא הצליחה לכפות אזרחות ישראלית על
התושבים, אך הצליחה לכפות עליהם לשאת תעודות זהות ישראליות (כחולות) עם סעיף
"אזרחות לא מוגדרת".[9]
הערות:
1. סלמאן פח'ר א-דין, שם, עמ' 20-21.
שור, עמ' 260.
2. שור, עמ' 260-261.
3. שחם, עמ' 439.
4. סלמאן פח'ר א-דין, שם, 21.
5. חומסקי, עמ' 133. שור, עמ' 261.
סלמאן פח'ר א-דין, שם, עמ' 21-22. מוניר פח'ר א-דין, "על המאבק בגולן", מצד
שני 9 (מאי 1997), עמ' 9.
6. זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל
(שוקן, 1984), עמ' 114-115. חומסקי, עמ' 133.
7. מוניר פח'ר א-דין, שם.
8. חומסקי, עמ' 133.
9. סלמאן פח'ר א-דין, שם, עמ' 22.
מקורות:
פח'ר אלדין, מוניר. "על
המאבק בגולן", מצד שני 9 (מאי 1997), עמ' 8-9.
שור נתן. תולדות הגולן.
אפי מלצר, 2002.
שחם, דוד. ישראל - 40
השנים. תל אביב: עם עובד, 1991.
שיף זאב, אהוד יערי. מלחמת
שולל. שוקן, 1984.
Chomsky, Noam. Fateful Triangle.
Cambridge MA: South End Press,
1999.
Fakhr al-din, Salman. “The Historical and
Political Aspects”. in Hajjar, Lisa (ed.). Twenty five Years of Israeli
Occupation of the Syrian Golan Heights (Jerusalem: The Arab Association for
Development Majdal Shams, 1993). pp. 14-25.