גַ'לִילJalil جليل
(בשפה המדוברת : גְ'לִיל, אִגְ'לִיל)
נ"צ : 1325.1741
גובה מעל פני הים: 30
מ'
נפה (1945) : יפו
מחוז (1945) : לוד
שם המקום כיום: גלילות/
מחלף הסירה
ישובים סמוכים כיום: הרצליה
שטח כולל (1945): 17,657
דונם (כולל גליל-ים)
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 8,692 דונם
יהודית
– 5,980 דונם
ממשלתית
– 535 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
מוסלמים
מס' תושבים (1922): 154
" (1931): 305
"
(1945): 660
(ג'ליל אל-קבליה: 470, ג'ליל א-שמאליה: 190)
"
(1948): 780
(ג'ליל אל-קבליה: 560, ג'ליל א-שמאליה: 220)
תאריך נפילה: אפריל
1948
מגיני הישוב: אין
נתונים
יחידה כובשת: חטיבה
3 (אלכסנדרוני)
תאריך נטישה/גירוש: 3.4.1948
סיבת נטישה: ב
הוקמו לפני 1948: הרצליה,
רמת השרון, גליל-ים
הוקמו
אחרי 1948: התרחבות
של הרצליה ורמת השרון, הרצליה-פיתוח, מחנות צבא
על
חורבות הישוב: (אין)
הכפר ג'ליל שכן על גבעת כורכר
כ-1.5 ק"מ מחוף הים וכ-2 ק"מ ממערב למושבה הציונית הרצליה (היום בתוך
שטח השיפוט של הרצליה, ליד מחלף הסירה). בתקופת המנדט הבריטי הכפר פוצל לשתי
יחידות מוניציפאליות: ג'ליל אל-קבליה (הדרומי) וג'ליל א-שמאליה (הצפוני), וחלוקה
זו מופיעה בסטטיסטיקה הבריטית הרשמית וכן במפות של שנות הארבעים. בד"כ מקורות
פלסטיניים (וליד אל-ח'אלידי, סלמאן אבו סתה) נוטים להתייחס אל שני הכפרים בנפרד,
בעוד שמקורות ישראליים (בני מוריס למשל) מתייחסים לכפר כאל יחידה אחת. בכל מקרה
מדובר בשני כפרים שהיו צמודים אחד לשני, והפיצול ביניהם הוא מלאכותי. שטח שני
הכפרים יחד היה 17,657 דונם, מהם 15,207 דונם בכפר הדרומי, ו-2,450 דונם בכפר הצפוני. ב-1948
התגוררו כ-560 נפש בכפר הדרומי, וכ-220 נפש בכפר הצפוני. הכפר הדרומי היה אם כן
גדול יותר, גם בשטח וגם באוכלוסיה. תושבי שני הכפרים היו מוסלמים, ועסקו בחקלאות
ודיג. בתיהם היו בנויים מלבני חימר או בטון. בית ספר יסודי, שהוקם בשנת 1945, היה
שייך לכפר הצפוני אך שרת את ילדי שני הכפרים. למדו בו 64 תלמידים בשנת 1945. בכפר
הצפוני היה גם מסגד וכמה חנויות קטנות.[1]
הכפר הוקם
בתקופה העת'מאנית ונקרא על שמו של שיח' צאלח עבד אל-ג'ליל, שקברו נמצא בכפר. הוא
הוזכר בספרו של נוסע שוודי, שעבר באיזור בשנות השלושים של המאה ה-19, וסומן במפת Survey of Western Palestine
משנת 1881.
תחת שלטון המנדט הבריטי נכלל הכפר בנפת יפו. במפקד 1931 נפקדו בו 305 תושבים. בשנת
1945, לאחר הפיצול, נכללו בתחומיו 660 תושבים (470 בכפר הדרומי, ו-190 בכפר
הצפוני).[2]
על פי תכנית החלוקה מ-1947 הכפר נכלל
בתחומי המדינה היהודית. ככל הנראה הכפר לא לקח חלק בלחימה שפרצה בדצמבר 1947 ותושביו
היו באופן כללי ביחסים טובים עם המתיישבים היהודים של הסביבה (גליל-ים, הרצליה,
רמת השרון).
ב-28
בינואר 1948 נערכה פגישה גדולה בביתו של השומר המיתולוגי אברהם שפירא בפתח תקוה,
בו נועד אחד מנכבדי הכפר, ג'מיל ג'אסר, ונציגי הכפרים שיח' מוניס ואבו כישכ, עם
קצינים ואנשי מודיעין ציוניים. ע"פ מסמכים של הצבא הישראלי, הנציגים
הפלסטינים הביעו את רצונם ביחסי "ידידות מוחלטת" עם היהודים, הבטיחו שקט
מוחלט מצידם וציינו כי ימנעו מלוחמים זרים מלהיכנס לכפרים שלהם, ושאם לא יוכלו
להתגבר עליהם אז יקראו ל"הגנה" לעזרתם. הם ביקשו כי אם בכל זאת יהיו
תקריות, אז תיקבע פגישה משותפת לבירור העניין והסקת המסקנות. עוד הם ביקשו כי
במידה ושיתוף הפעולה הזה יתגלה לועד הערבי העליון וזה ירצה להתנקם בהם ויפסיק את
האספקה לכפרים, אז שה"הגנה" תיקח בחשבון גם את כלכלתם. הפלסטינים קיבלו
את דרישת הציונים שכל היוצא והנכנס לשטחי הכפרים יהיה מצוייד ברשיון, ושלא לאפשר
לאף זר להיכנס לשטחים הנ"ל.[3]
הפגישה
השניה אמורה היתה להיערך בביתו של ג'מיל ג'אסר בג'ליל בתאריך 2 בפברואר. לא ברור
אם היא התקיימה, אך ידוע כי התקיימו פגישות נוספות בין הצדדים אשר במהלכן ערכו
אנשי ה"הגנה" ביקורי גומלין בכפרים הפלסטיניים.[4]
אולם ההתרפסות של נציגי
הכפרים בפני ה"הגנה" לא ממש הועילה להם. שכן לא ברור עד כמה היו הנציגים
היהודים כנים עם הערבים, ובכל מקרה בשטח פעלו כוחות יהודיים נוספים אשר לא היו
מוכנים לקבל את הימצאותם של ישובים פלסטיניים בתוך המדינה היהודית העתידה לקום.
בסוף מרץ 1948, במידה רבה בגלל פעילותם של גורמים אלה, ננטש הכפר הגדול שיח' מוניס מתושביו. נטישת שיח' מוניס גררה אחריה
נטישה של כפרים נוספים באיזור. בני מוריס ציין שתושבי ג'ליל עזבו ב-3 באפריל 1948
בגלל "פחד מפני התקפה יהודית". נכבדי הכפר ביקשו משכניהם היהודים לשמור
על רכושם, ושכרו כלי רכב כדי לפנות את מיטלטליהם. כלי הנשק של הכפר (כ-10-20 רובים
וכ-10 אקדחים) הועברו למשמורת בביתו של משתף הפעולה הפלסטיני עלי קאסם.[5]
יואב גלבר כתב שקצינים מצבא
השחרור ביקרו באיזור בתחילת מרץ 1948 ודרשו מתושבי הכפר לפנות את נשיהם ואת ילדיהם
ולהשאיר רק גברים בגילאי צבא. בהמשך הוא כותב שבתחילת אפריל השתלטה
ה"הגנה" ללא קרב על הכפר, שתושביו נענו להוראת צבא השחרור ופינו את
משפחותיהם, ולאחר מכן עזבו בעצמם.[6]
בעדויות
שאספו חברי עמותת "זוכרות" מפליטי ג'ליל שחיים בישראל, נאמר שתושבי הכפר
ברחו בגלל רצח כמה מבני שבט א-שובכה שממזרח להרצליה. דבר זה אינו מתקבל על הדעת
משום שהרצח הזה בוצע ב-20 בנובמבר 1947, ואילו תושבי ג'ליל עזבו ב-3 באפריל 1948,
כלומר ארבעה וחצי חודשים לאחר המקרה.[7]
בסוף מאי 1948 הוקם על אדמות
הכפר מחנה שבויים מס' 791. רוב האסירים בו היו גברים פלסטינים שנתפסו לאחר כיבוש
כפריהם, ומיעוטם חיילי צבאות ערב. בשיאו איכלס המחנה כ-2,000 אסירים. המחנה נסגר
באפריל 1949. (ראה דיווח על מחנות השבויים - כאן)
בשנות ה-20 של המאה ה-20
הוקמו המושבות רמת השרון והרצליה על אדמות שנרכשו מן הכפר. בשנת 1943 הוקם קיבוץ
גליל-ים על אדמות הכפר הצפוני. לאחר 1948 שימשו אדמות הכפר להתרחבותן של הרצליה
ורמת השרון, וכן להקמת מחנות צבא. בתחילת שנות האלפיים הוקם מתחם הסינמה-סיטי על
אדמות הכפר.
רוב בתי
הכפר, המסגד ובית הקברות נהרסו. על הגבעה שבו שכן הכפר עומד היום מיכל דלק ומעליו
תמונה של תיאודור הרצל, אשר מקדם את פני הנוסעים בכביש תל אביב-חיפה. חלקים אחרים
מהגבעה גולחו לשם בניית מחלף הסירה. חלק אחר של האתר משמש כמזבלה. לידו מתגוררת
משפחה ערבית מהגליל. דרומה משם, ליד חניון הסינמה-סיטי, נשאר שלד של בית. לפחות
שני בתים, ובהם ביתו של ג'מיל ג'אסר, נמצאים בתוך מחנה גלילות.
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני
1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.
1. אל-ח'אלידי, שם.
מפת גבולות כפרים (1946). מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת
1959.
2. גרוסמן, עמ' 153.
אל-ח'אלידי, שם. בכפר הדרומי נכללו באומדן של 1945 גם 210 יהודים, שכמובן לא
התגוררו בכפר ממש אלא על אדמותיו (אולי הרצליה ב').
3. א"צ
151/8275/1949 עמ' 244-245.
4. שם.
5. מוריס, לידתה
(2004), עמ' 128.
6. גלבר, עמ' 149.
7. ראה חוברת בהוצאת
עמותת זוכרות, "זוכרות את אג'ליל" (ללא תאריך).
Al-Khalidi,
Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and
depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Ijlil
al-Qibliyya", "Ijlil al-Shamaliyya" , pp. 241-243.
Morris Benny, The
Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.
ארכיון
צה"ל, תיק 151/8275/1949.
גלבר
יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).
גרוסמן
דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
מפות
בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).
סיור באתר.