Make your own free website on Tripod.com

 

אַ-שַּיְח' מֻוַנִּס Ash-Shaikh Muwannis الشيخ مونّس

 

(אמור: שֵיח' מֻוַנִּס)

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1317.1683

גובה מעל פני הים:             40 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               רמת אביב (תל אביב)

ישובים סמוכים כיום:           בתוך תל אביב

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             15,972 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 11,456 דונם

                                    יהודית – 3,545 דונם

                                    ממשלתית - 971 דונם                    

אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          664

       "       (1931):           1,154

       "       (1945):           1,930

       "       (1948):           2,160

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   30.3.1948

מגיני הישוב:                     המשמר הלאומי

יחידה כובשת:                   חטיבה 4 (קריתי) והשרות הכללי***

תאריך נטישה/גירוש:          מ-21.3.1948 עד 30.3.1948

סיבת נטישה:                    ל,ב

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

הוקמו לפני 1948:              שכ' תל ברוך (תל אביב)      

הוקמו אחרי 1948:             שכונות צפוניות של תל אביב (רמת אביב, נוה אביבים, רמת אביב ג', תכנית ל', אפקה, מעוז אביב, הדר יוסף, נאות אפקה, שיכון דן, ישגב, יד המעביר, רמות צהלה), אוניברסיטת תל אביב, מוזיאון הארץ

על חורבות הכפר:              הרחבה של אוניברסיטת תל אביב (בעבר: שכונה יהודית בשם שיח' מוניס)

 

 

תיאור כללי

א-שיח' מוניס היה הכפר הפלסטיני הגדול ביותר בשטח שבין תל אביב להרצליה. מספר תושביו ב-1948 נאמד בכ-2,160 נפש, ושטחו היה 15,972 דונם. הכפר שכן על גבעת כורכר מצפון לנחל אל-עוג'א (הירקון), כ-4 ק"מ מצפון-מזרח לתל אביב (שרידיו מצויים כיום בחלק הדרומי של אוניברסיטת תל אביב). אדמות הכפר גבלו באדמות תל אביב (בדרום-מערב), ג'מאסין אל-ע'רבי, ג'רישה ורמת גן (בדרום), ג'מאסין א-שרקי ובני ברק (בדרום-מזרח), ערב א-סואלמה (במזרח), ג'ליל אל-קבליה וקרית שאול (בצפון). התושבים היו מוסלמים. חלקם עסקו בחקלאות, בעיקר בגידול הדרים, וחלקם האחר בבניה, הובלת זיפזיף, וכפועלים בתל אביב. את בתיהם הראשונים בנו מלבני חימר, אך עם ההתפתחות הכלכלית בתקופת המנדט החלו לבנות גם בתי אבן ובטון. בכפר היו שני בתי ספר יסודיים: בית ספר לבנים, שנפתח ב-1932, ובית ספר לבנות, שנפתח ב-1943.[1] חלק ניכר מאדמות הכפר היה בבעלות משפחת ביידס, שמוצאה ממצרים. "ארמונותיהם" היו פזורים בפרדסים שמסביב לכפר. ראש המשפחה, סעיד ביידס, שימש כיושב ראש אגודת הפרדסנים בארץ.[2]

 

ההסטוריה של הכפר

הכפר נוסד בתקופה העת'מאנית (כנראה במאה ה-18). במפת ז'קוטן משנת 1799 הוא מופיע תחת השם "א-ט'הר" (מקום גבוה, או גבעה), אולם בשנת 1821 הוא כבר מוזכר בשם שיח' מוניס, על שמו של שיח' אשר קברו מצוי בכפר. לאחר הכיבוש המצרי בשנת 1831 התיישבו בכפר פלאחים מצרים והוא גדל והתרחב.[3]  ע"פ סוקרי קרן המחקר הבריטית (P.E.F) בשנת 1879 התגוררו בכפר 315 תושבים ב-70 בתים.[4] הכפר עמד בקו החזית במלחמת העולם הראשונה ונכבש על ידי הצבא הבריטי ב-20 בדצמבר 1917. תקופת המנדט הבריטי הביאה להמשך גידולו והתפתחותו של הכפר. במפקד הראשון בשנת 1922 נפקדו בו 664 תושבים. במפקד השני ב-1931 היו בו 1,154 תושבים ו-273 בתים. בשנת 1945 הגיע מספר התושבים לכ-1,930 נפש. הגידול באוכלוסיה בין השנים 1922 ל-1945 נבע בחלקו מהגירת פועלים מאיזורים אחרים בארץ וכן מחו"ל אל הכפר בעקבות ההתפתחות הכלכלית והביקוש לעובדים באיזור תל אביב.[5]

 

אירועים ראשונים (1946-1947)

תקריות ראשונות בין בני הכפר לבין היהודים החלו עוד לפני 1948. כך למשל באירוע שהיה בשנת 1946, שלושה גברים משיח' מוניס אנסו נערה יהודיה ורצחו את בן-זוגה בחוף הים בהרצליה. במקביל להליכים המשפטיים נגד השלושה, ה"הגנה" ירתה ופצעה אחד מהם, וחטפה וסרסה אחד מהשניים האחרים.[6]

תקרית דמים חמורה אירעה ב-8 באוגוסט 1947 בבית הקפה אל-עלמיין (גן הוואי) שעל הגדה הצפונית של הירקון, מדרום לשיח' מוניס. בית הקפה הזה היה בבעלות משותפת של תושב שיח' מוניס, אבראהים ביידס, וכמה יהודים. ככל הנראה ביידס הסתכסך עם אדם בשם פוזי אבו כישכ, לאחר שסרב להשיא לו את בתו, והלה שכר את כנופיתו של סייף א-דין אבו כישכ כדי לשדוד את בית הקפה. ל"הגנה" היה מידע מוקדם על ההתקפה המתוכננת בעזרת סוכן שלהם שהיה שתול בתוך הכנופיה. במשך כמה לילות הציבה ה"הגנה" מארבים ליד בית הקפה בעוד שבתוכו ישבו אנשי "הגנה" חמושים (מוסווים כאורחים רגילים) וחיכו להתקפה, שלא באה. עד אשר ב-6 באוגוסט בוטלו המארבים והשמירה הסמויה בבית הקפה. כעבור יומיים, בשעה 22:30 בערב כשבית הקפה היה הומה מאורחים, פרצו אנשי הכנופיה אל בית הקפה, כשהם לבושים במדי הצבא הבריטי. הם שדדו את הקופה, וכן שעונים ותכשיטים של אורחים שלא הספיקו להמלט. לפי אחת העדויות, בזמן שאנשי הכנופיה רוקנו את הקופה הגיע לשם בעל המקום הערבי ופתח באש לעברם. אנשי הכנופיה השיבו אש לכל עבר. כתוצאה מן הירי נהרג בעל המקום ועוד ארבעה יהודים.[7]

למרות שהאירוע היה פלילי במהותו על רקע סכסוך בין ערבים, במתח הפוליטי שהיה קיים בשנת 1947 בין יהודים לפלסטינים נתפס האירוע על ידי הצד היהודי כפיגוע של ערבים ביהודים. בגבול שבין תל אביב ליפו פרצו מהומות בין יהודים לפלסטינים, וה"הגנה" ביצעה כמה פעולות נקמה, ובהם רצח בדם-קר של שני ערבים שנחשדו במעורבות באירוע, וטבח שנעשה ביושבי בית ערבי בפרדס אבו-לבן שליד בני ברק, ופיצוצו לאחר מכן (נהרגו שם 9 עד 11 ערבים, מהם שבעת בני משפחה אחת – שני גברים, אישה וארבעה ילדים).[8]

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 נכלל הכפר בתחומי המדינה היהודית. מבחינתם של הציונים, שיח' מוניס ישבה במיקום איסטרטגי, כשהיא חולשת על תחנת הכח רידינג ועל שדה דב. עם תחילת אירועי 1948 התארגנו צעירי הכפר להגנתו, בעזרת הנשק המועט שעמד לרשותם. בכמה בתים בכפר הוקמו עמדות שמירה. עם זאת, תושבי הכפר, מתוך רצון להמשיך בקיום היחסים הטובים שהיו להם עם היהודים, התנגדו לכניסת לוחמים שאינם מבני המקום אל תוך הכפר.

אחד מנכבדי הכפר, אבראהים אבו כחיל, היה בקשר קבוע עם אנשי ה"הגנה" בתל אביב (הנ"ל כונה במסמכים הצבאיים בטעות בתואר "מוכתאר"). ב-28 בינואר 1948 נערכה פגישה גדולה בביתו של השומר המיתולוגי אברהם שפירא בפתח תקוה, בו השתתפו אבו כחיל ונציגי הכפרים ג'ליל ואבו כישכ יחד עם קצינים ואנשי מודיעין ציוניים. ע"פ מסמכים של הצבא הישראלי, הנציגים הפלסטינים הביעו את רצונם ביחסי "ידידות מוחלטת" עם היהודים, הבטיחו שקט מוחלט מצידם וציינו כי ימנעו מלוחמים זרים מלהיכנס לכפרים שלהם, ושאם לא יוכלו להתגבר עליהם אז יקראו ל"הגנה" לעזרתם. הם ביקשו כי אם בכל זאת יהיו תקריות, אז תיקבע פגישה משותפת לבירור העניין והסקת המסקנות. עוד הם ביקשו כי במידה ושיתוף הפעולה הזה יתגלה לועד הערבי העליון וזה ירצה להתנקם בהם ויפסיק את האספקה לכפרים, אז שה"הגנה" תיקח בחשבון גם את כלכלתם. הפלסטינים קיבלו את דרישת הציונים שכל היוצא והנכנס לשטחי הכפרים יהיה מצוייד ברשיון, ושלא לאפשר לאף זר להיכנס לשטחים הנ"ל. פגישה זו הובילה לפגישות נוספות אשר במהלכן ערכו אנשי ה"הגנה" ביקורי גומלין בכפרים הפלסטיניים.[9]

עם פינוי ג'מאסין אל-ע'רבי מתושביה בסוף ינואר 1948 ותפיסתה בידי הציונים, הוסר החיץ בין תל אביב לשיח' מוניס והכפר עמד עתה בקו החזית מול תל אביב. לציונים היו שתי עמדות מול הכפר, שנקראו "הגשר", ו"הבאר". מעבר תושבי ג'מאסין לשיח' מוניס, יחד עם פליטים מהכפר ג'רישה ומשכונות התפר של יפו (מנשיה וכד'), הגדיל את אוכלוסית הכפר לכדי 3,000 תושבים. מצבו של הכפר הנתון בתוך סביבה יהודית בעיקרה לא היה מזהיר. הדרך דרומה ליפו דרך תל אביב היתה חסומה, הגישה לים היתה חסומה בגלל שדה דב, ששימש אז כבסיס מרכזי של הכוח האוירי היהודי בפלסטין. הדרכים שהובילו משיח' מוניס צפונה (לכיוון ג'ליל) ומזרחה (לכיוון אבו כישכ) עברו בסמוך לישובים יהודיים, ויכלו בקלות להיות מנותקים.

תושבי הכפר שמרו על ההסכם בינם לבין הציונים ולא איפשרו לכוחות ערביים זרים להיכנס לשטחיהם. ב-8 בפברואר הגיע שריף אבו כישכ לכפר, והודיע שהוא נשלח מטעם המפקדה בקלקיליה כדי להכין את הכפר לקליטת לוחמים זרים לשם ביצוע התקפה על תל אביב. תושבי הכפר סרבו לשתף עימו פעולה ואף הודיעו לו כי ישתפו פעולה עם היהודים נגד כל נסיון של כוח זר לחדור לכפר.[10]

במהלך אותו חודש אירעו כמה תקריות ירי בין שיח' מוניס לתל אביב. תקריות אלה התבררו בין שני הצדדים בהתאם לסיכום שהושג בפגישה בינואר, ולא גררו הסלמה של המצב. כך למשל ב-9 בפברואר נפגש אבראהים אבו כחיל עם קצין "הגנה" כדי לברר מה פשר היריות שנורו לטענת הציונים בימים שלפני כן משיח' מוניס לעבר שדה דב, ומערב אל-קורעאני (שבט בדואי שישב מצפון לשיח' מוניס) לעבר מכרה הזיפזיף שמצפון לשדה דב. אבו כחיל הכחיש שנורו יריות לעבר שדה דב אך אמר כי ידוע לו על היריות מערב אל-קורעאני.[11] ב-22 בפברואר בשעות הצהרים התנהלו חילופי ירי במשך כחצי שעה לאחר שפלסטינים משיח' מוניס ירו לעבר שתי עמדות של ה"הגנה" בצפון תל אביב והיהודים ירו חזרה לעבר הכפר. בעקבות זאת אחיו של אבראהים אבו כחיל יצר קשר עם נציג ה"הגנה" והתנצל על כי ה"שבאב" פתח בירי לאחר שתלמידי בית ספר סיפרו להם כי ירו עליהם מתל אביב. נמסר כי לא היו נפגעים מהצד היהודי וכנראה שגם לא מהצד הערבי.[12]

אולם למרות שיתוף הפעולה שהיה לציונים עם תושבי הכפר, הם חששו מן האפשרות של כניסת כוחות ערביים זרים לתוכו ומפתיחתה של חזית נוספת מול תל אביב, נוסף על חזית יפו שכבר היתה פעילה מאד. אנשי מודיעין של ה"הגנה" בתל אביב עקבו כל הזמן אחר המתרחש בתוך הכפר. מקור מידע עיקרי היה כוח של חטיבת קריתי ששמר בשדה דב ודיווח על הנעשה בכפר באופן שוטף. החל מראשית מרץ 1948 החלו להגיע אל מודיעין ה"הגנה" ידיעות על כך שתושבי הכפר עורכים אימונים צבאיים ובונים עמדות בכפר. השומרים בשדה דב שמעו מדי פעם יריות מן הכפר, ראו רקטות שנורות אל האויר, והבחינו בפעילות צבאית כביכול.[13] ה"הגנה" ערכה טיסות מעל הכפר כדי לגלות ביצורים, עמדות וכו'. טיסות אלה לא גילו שום דבר חריג.[14] ידיעות נוספות שהגיעו אל ה"הגנה" (והתבררו אחר כך כלא-נכונות) היו על הימצאותם של כוחות ערביים זרים בכפר. במקרה אחד הגיע תושב שיח' מוניס אל עמדת המשמר היהודית בגשר הירקון, סיפר כי בכפר ישנם "100" לוחמים זרים, "עיראקים וסורים", והציע את שירותיו בטענה כי אביו נרצח בידי ה"כנופיות". נראה שאנשי המודיעין של ה"הגנה" לא התייחסו אליו ברצינות.[15] ידיעה משמעותית יותר הגיעה ב-11 במרץ על כך ששיירה גדולה של לוחמים ערבים שעשתה דרכה בכביש החוף, נכנסה לשיח' מוניס כדי לתקוף את תל אביב. ידיעה זו הכניסה את יחידות ה"הגנה" באיזור לכוננות, עד שהמודיעין הציוני, שחקר בעניין, הגיע למסקנה שהידיעה שגויה וששום כוח זר לא נכנס לשיח' מוניס.[16]

אולם בעוד ה"הגנה" בתל אביב מניחה לכפר לעת עתה, החלו אנשי לח"י לפעול נגדו. ב-12 במרץ 1948 חטפו אנשי לח"י חמישה מתושבי שיח' מוניס, שהיו בדרכם חזרה מהכפר ג'ליל. שניים מהחטופים שוחררו כעבור זמן קצר (כנראה שאחד מהם היה קטין), אך שלושה נשארו בידי החוטפים. בעקבות החטיפה דיווח מפקד "השרות הכללי" צבי אוורבוך לגד מכנס כי "הכפר כולו רוגז".[17] 

מודיעין ה"הגנה" בתל אביב חשש שעקב פעולת החטיפה ואיומי הלח"י נגד הכפר יגבירו תושביו את התבצרותם ואולי אף יזמינו כוחות ערביים זרים כדי להגן עליו. עקב חשש זה הציע המודיעין (ב-19 במרץ) לבודד את הכפר לחלוטין ולנתק אותו מהעורף הערבי. הדבר יעשה באמצעות הכללתו בתוך איזור ההגנה של תל אביב והקפתו בגדרות ומחסומים, דבר שיאפשר פיקוח על היוצאים והנכנסים אליו ופיקוח פנימי על הנעשה בתוכו. לצורך הפיקוח ה"הגנה" תוכל להיעזר בחלק מתושבי הכפר "המתונים" וביהודים המכירים את תושביו. האספקה לכפר תתבצע רק דרך המחסומים ותעבור ביקורת של ה"הגנה". המודיעין מציין כי בהתאם לתכנית זו "ינותק הכפר כליל ויש סיכויים רבים כי חלק מתושביו יעזבוהו מרצונם הטוב ויישארו בעלי הנכסים החוששים יותר מכניסת כוחות ערבים זרים מאשר מפני שלטון יהודי. על ידי כך תובטח תל אביב מפני הסתננות זרים מצד הפאלק, בדרך שפת הים ומפני חדירת אנשי כנופיות מהמשולש המסוכן דרך ערב אבו כישכ".[18]

ב-20 במרץ החלו יחידות מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני לכתר את הכפר ולתפוס בתים בשוליו. ככל הנראה נתפסו עמדות ממערב, מדרום וממזרח לכפר, ואילו הצפון נשאר פתוח, כדי לאפשר לתושבים לברוח. התושבים, שחששו מכוונותיהם של היהודים, החליטו לעזוב את הכפר. בנוסף לכך המציאות המלחמתית בכפר נתנה את אותותיה, ונוצר מחסור במזון ובדלק. היציאה מן הכפר החלה ב-21 במרץ. הראשונים שיצאו היו הפליטים שהתגוררו בכפר. אנשי ה"הגנה" עקבו אחרי יציאת התושבים ודיווחו על כך.[19]

במקביל, ניסה ראש עירית תל אביב ישראל רוקח, בעזרתו של גד מכנס, למנוע את עזיבת התושבים. רוקח אף נפגש עם מנהיג הלח"י ישראל אלדד כדי שיביא להפסקת הפעילות של לח"י נגד הכפר, אך לשווא.[20]

הלל כהן מוסר בספרו כי על פי מידע שהגיע לקצין המודיעין של חסן סלמה ביפו, הפיצו משתפי פעולה פלסטינים, ובראשם עלי קאסם ותופיק אבו כישכ, שמועות על כוחם של היהודים ועל כוונותיהם התוקפניות, כדי לגרום לתושבי הכפר לברוח. בתמורה קיבלו סכומי כסף גדולים מהציונים.[21] לא ידוע לנו אם מידע זה היה נכון.

עד ה-23 במרץ כבר שוחררו החטופים ושבו לשיח' מוניס, אבל הכפר המשיך להתרוקן מתושביו, שעזבו לכיוון קלקיליה, לאחר שנתנו יפוי כוח ליוסף סוטיצקי מפתח תקוה לשאת ולתת עם ה"הגנה" לגבי רכושם.[22]

ב-30 במרץ 1948 שיח' מוניס כבר היתה נטושה. באותו יום נכנסו אל הכפר יחידות משמר (חי"מ) של חטיבת קריתי ויחידה של "השרות הכללי", הציבו מחסומים במבואותיו והחלו לסמן את הבתים הנטושים. באחד מבתי הכפר הם מצאו ערבי זקן מתחבא, ושלחו אותו למחנה יונה בתל אביב (כיום "גן העצמאות"). לא ברור מה עלה בגורלו. הם דיווחו על עמדות חפורות עם תעלות גישה מסביב לכפר, ועל מצב חפצים שנראה כמו עזיבה פתאומית של הכפר (למשל אריזה שהופסקה באמצע וכלי בית שנשארו מונחים על הארץ מוכנים לאריזה). אנשי הקרן הקיימת ופקידי עירית תל אביב החלו לטפל ברכוש הערבי הנטוש. השרות הכללי המליץ להכניס לכפר פליטים (יהודים) ולא להשאיר את המקום שומם.[23]

כמה ימים לאחר מכן אנשי לח"י נכנסו לכפר, הקימו בו בסיס גדול, וסרבו לדרישת ה"הגנה" לצאת מהכפר. בראשית אפריל 1948 חטיבת קריתי הקימה קו עמדות חדש מצפון לכפר וסיפחה אותו לתחומי תל אביב.[24] במהלך אותו חודש כ-200 משפחות יהודיות נכנסו להתגורר בבתי הכפר הנטושים.[25] נראה שחלק מהכפר שימש למגורים וחלק שימש למחנות צבא. בסיס הלח"י התקיים במקום עד ה-29 במאי 1948, היום שבו הצטרפו אנשי לח"י לצה"ל. לאחר מכן התמקמו בכפר יחידות של צה"ל.[26] 

בני מוריס מציין שמסמך של המודיעין הישראלי מיוני 1948 ייחס את בריחת התושבים לפעולת החטיפה, משום ש"הערבי למד שלא מספיק לכרות הסכם עם ה'הגנה' ושישנם 'יהודים אחרים', שמהם יש להזהר יותר מאשר מה'הגנה' אשר אין לה שליטה עליהם".[27]  מאמר שהופיע ב-30 במרץ בעיתון היפואי "א-שריכ" הוקיע את בריחת תושבי שיח' מוניס:

 

התושבים של הכפר הגדול שיח' מוניס ושל כמה כפרים ערביים אחרים בסביבות תל אביב המיטו עלינו קלון רב ונורא, בעזבם את כפריהם על כל מיטלטליהם. אין אנו יכולים שלא להשוות יציאה משפילה זו עם עמידתה האיתנה של ה"הגנה" בכל הישובים המצויים בטריטוריה ערבית.[28]

 

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

אדמות הכפר כוללות כיום את רוב השכונות של תל אביב שמצפון לירקון, ושטחים נוספים מדרום לירקון באיזור בני ברק וקרית אריה. שכונת "פרברים" (כיום תל ברוך) הוקמה כבר ב-1947 בחלק הצפוני של אדמות הכפר, על קרקע שנרכשה בידי יהודים, ויושבה בבולגרים. לאחר 1948 הוקמו על אדמות הכפר השכונות רמת אביב, נוה אביבים, רמת אביב ג', תכנית ל', אפקה, מעוז אביב, הדר יוסף, נאות אפקה, שיכון דן, ישגב, יד המעביר, ורמות צהלה. אוניברסיטת תל אביב הוקמה ממש מצפון לכפר. אדמות הכפר כוללות גם את איזור מלון רמת אביב, מוזיאון הארץ, גני התערוכה, פארק הירקון, איזור התעשיה שליד קרית עתידים, איזור קניון איילון ברמת גן ותחנת הרכבת של בני ברק. הכפר עצמו יושב ביהודים והפך לשכונת-עוני תל אביבית ששימרה את השם הערבי המקורי. מפות ישנות של תל אביב עדיין מציינות את שכונת "שיח' מוניס" על רחובותיה הקטנים והמעוקלים, האופיינים לכפר ערבי, אשר נקראים על שמם של שבטי ישראל.

 

פינוי שיח' מוניס מתושביה היהודים והריסת בתיה

המשך קיומה של שיח' מוניס כשכונת-עוני יהודית בצפון תל אביב לא היה חלק מהאג'נדה של עירית תל אביב, שפעלה לסילוק שרידי הכפרים הערביים משטחיה. גם אוניברסיטת תל אביב, שהוקמה מצפון לשיח' מוניס, לטשה עיניים אל השטח. תכניות בניין הערים (תב"ע) מהשנים 1969 ו-1986 שינו את ייעודן של קרקעות השכונה ל"שטח לבנייני ציבור", ללא התחשבות ברצון הדיירים. בשנות השבעים עירית תל אביב הוציאה צווי הפקעה לשטחים בשכונה והחלה לנהל עם הדיירים משא ומתן על פינוים. המטרה היתה להרחיב את אוניברסיטת תל אביב דרומה. בשנת 1983 הקימו העיריה והאוניברסיטה קרן משותפת למימון עלויות המשך הפינוי. עד 1996 פינתה העיריה את הדיירים בעזרת חברת "חלמיש". בשנת 1997 הקימה האוניברסיטה "ועדה לפינוי שיח' מוניס" שניהלה את המשך פינוי השכונה, ושכרה לשם כך עורך דין, שמאי, חברת חקירות וחברת שמירה. בין השנים 1998-2003 שילמה האוניברסיטה למפונים כ-108 מיליון ₪. בשטחים שפונו ונהרסו הוקמו חניונים, כדי למנוע השתלטות מצד הדיירים שעוד לא פונו. לאחר מכן בנתה האוניברסיטה מבנים בשטח והקמפוס הורחב דרומה.[29]

גם בתים שהיו מסביב לגרעין המרכזי של הכפר נהרסו. בדצמבר 2003 נהרס ביתו של סובחי ביידס, ששכן בתוך מתחם "מלון רמת אביב". הבית נהרס יחד עם מבני המלון כדי להכשיר את השטח עבור בניית בנייני מגורים.

 

מה נשאר מהכפר

כיום נותרו מהכפר בתים בודדים. אחד מהם הוא ביתו של אבראהים אבו כחיל, "הבית הירוק", ששופץ ומשמש כמרכז אירועים יוקרתי של אוניברסיטת תל אביב. מבנה אחר משמש כמועדון ספורט ברחוב לבנון. מדרום לכפר נותרו שרידים מבית הקברות.

 

תמונות

 

קישורים לאתרים נוספים

www.palestineremembered.com/Jaffa/al-Shaykh-Muwannis/index.html

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. (מספרי הגושים השייכים לכפר: 6623-6633, 6636-6651, 6768-6772, 6792, 7221-7223, 7225.)

** הנתונים המתייחסים למספר התושבים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם; הס-אשכנזי, שם, טבלה בעמ' 107. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

*** יחידה לוגיסטית של ההגנה בתל אביב.

 

1. מפת גבולות כפרים (1946). אל-ח'אלידי, שם. הס-אשכנזי, שם, עמ' 116.

2. יהב, עמ' 104-105.

3. עמית, שם.

4. יהב, עמ' 103.

5. הס-אשכנזי, שם, עמ' 115-116, וטבלה בעמ' 107.

6. מוריס, 2004, עמ' 127.

7. מילשטיין, כרך ב', עמ' 13-14.

8. מילשטיין, שם, עמ' 14-15.

9. א"צ 151/8275/1949 עמ' 244-245.

10. א"צ 132/8275/1949 עמ' 92.

11. א"צ 85/321/1948 עמ' 228.

12. א"צ 151/8275/1949 עמ' 270.

13. ראה למשל א"צ 151/8275/1949 עמ' 250, 264; א"צ 107/321/1948 עמ' 3.

14. א"צ 151/8275/1949 עמ' 254.

15. א"צ 151/8275/1949 עמ' 255, 256.

16. א"צ 151/8275/1949 עמ' 265.

17. א"צ 132/8275/1949 עמ' 151. א"צ 151/8275/1949 עמ' 267. בני מוריס הטעה בספרו הראשון בכך שייחס את פעולת החטיפה לאצ"ל, ואת זמן האירוע ל"סוף מרץ". מדבריו מתקבל רושם מוטעה כאילו האנשים נחטפו מתוך הכפר. גם המונח "נכבדים" שבו הוא משתמש אינו מדויק (מוריס, 1991, עמ' 165). חלק מן הטעויות תוקנו בספרו האחרון (מוריס, 2004). יהב, עמ' 107, מוסר כי החטיפה בוצעה על מנת לשחרר את איש לח"י אברהם כהן, שנתפס עם מכונית תופת בדרך לשכם. לאחר שהתברר כי כהן נרצח מיד לאחר תפיסתו, שוחררו החטופים.

18. א"צ 151/8275/1949 עמ' 267-268.

19. א"צ 151/8275/1949 עמ' 259, 260.

20. גולן, עמ' 906.

21. כהן, עמ' 253.

22. מוריס, 2004, עמ' 128.

23. א"צ 151/8275/1949 עמ' 262, 269.

24. א"צ 82/321/1948 עמ' 34-35.

25. מוריס, 2004, עמ' 384.

26. יהב, עמ' 108-110.

27. מוריס, 1991, עמ' 165.

28. הובא אצל מוריס, 1991, עמ' 85.

29. דוח מבקר המדינה, עמ' 155-173.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Ash-Sheikh Muwannis ", pp. 259-260.

 

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.

 

ארכיון צה"ל (א"צ), תיקים 151/8275/1949, 132/8275/1949, 85/321/1948, 82/321/1948, 107/321/1948.

גולן ארנון, "עיצובו מחדש של המרחב הערבי לשעבר וכינונו של מרחב ישראלי (1948-1950)", בתוך אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט – דיון מחודש, (משרד הבטחון, 2004), עמ' 899-965.

הס-אשכנזי, מעין, "ההגירה הערבית לשרון בתקופת המנדט", קתדרה 116 (יד בן צבי, תמוז תשס"ה), עמ' 103-116.

יהב דן, יפו, כלת הים – מעיר ראשה לשכונת עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי (תמוז, 2004).

כהן הלל , צבא הצללים (עברית, 2004).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מילשטיין אורי, תולדות מלחמת העצמאות (שרידות, 1999).

עמית אירית, "הבית הירוק", עתמול 1/98, אוניברסיטת בר אילן, עמ' 15.

מבקר המדינה, "דוח על הביקורת במוסדות להשכלה גבוהה", 30.6.2004.

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

מפת תל אביב-יפו, קנ"מ 1:12,500 (אגף המדידות, 1987).

סיור באתר.