אַל-חִ'צַאץ Al-Khisas الخصاص
(אמור: חְ'סַאס)
נ"צ : 2082.2923
גובה מעל פני הים: 120
מ'
נפה (1945) : צפת
מחוז (1945) : הגליל
שם המקום כיום: חצץ
ישובים סמוכים כיום: הגושרים
שטח כולל (1945): 4,795
דונם (כולל הישוב היהודי נחלים)
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 1,480 דונם
יהודית
– 2,738 דונם
ממשלתית
– 577 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
- מוסלמים 85%, נוצרים 15%
מס' תושבים (1922): אין
נתונים
" (1931): 386
"
(1945): 470
"
(1948): 490
תאריך נפילה: מאי
1948
מגיני הישוב: אין
נתונים
יחידה כובשת: אין
נתונים
תאריך נטישה/גירוש: 25.5.1948;
5.6.1949
סיבת נטישה: ל,ב;
ג
הוקמו לפני 1948: נחלים
(אינו קיים היום)
הוקמו
אחרי 1948: הגושרים
על
חורבות הישוב: (אין)
הכפר אל-ח'צאץ שכן
בצפון עמק החולה, כ-5 ק"מ צפונית-מזרחית לאל-ח'אלצה (קרית שמונה). מדרום לכפר
עבר הכביש הראשי אל-ח'אלצה – באניאס (כיום כביש 99), וממערב לו – נחל אל-חצבאני
(שניר). ממזרח לכפר זרם נחל נוסף – אל-קארוני (קורן). אדמות הכפר, שכללו 4,795
דונם משני צידי הכביש הראשי, גבלו בכפרים שוכה א-תחתא בצפון, קיבוץ דפנה במזרח,
אל-מנצורה ואל-עאבסיה בדרום מזרח, קיטיה בדרום, לזאזה בדרום מערב, א-זוק א-תחתאני
במערב וא-סנבריה בצפון מערב. נחל אל-חצבאני היווה את הגבול המערבי של אדמות הכפר.
תושבי הכפר היו ברובם מוסלמים, ומיעוטם נוצרים. הם עסקו בחקלאות, בעיקר גידול
פירות וזיתים.[1] על גבעה מדרום לכפר (מעבר לכביש) היה ממוקם ארמון החורף של האמיר
פאעור, ראש שבט ערב אל-פאדל (שמרכזו בואסט שברמת הגולן). כק"מ ממזרח לכפר
נמצא קבר השיח' עלי.
אל-ח'צאץ הוא ישוב
עתיק. המקום היה מיושב בתקופה הכנענית, ההלניסטית, ולאחר הכיבוש המוסלמי. הגאוגרף
הערבי יאקות אל-חמאוי (מת ב-1228) ציין שאל-ח'צאץ נכללה בזמנו בתחומה של באניאס.
במאה ה-16 היה במקום ישוב קבע, שכנראה הפך אחר כך לישוב עונתי, עד שחזר להיות ישוב
קבע בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20. תחת המנדט הבריטי נכלל הכפר בנפת צפת.
בשנת 1931 נפקדו בו 386 תושבים והיו בו 73 בתים. בשנת 1945 התגוררו בו 470 תושבים,
מהם 400 מוסלמים ו-70 נוצרים.[2] עד סוף שנות השלושים היו אדמות הכפר בבעלות האמיר
פאעור, או בבעלות משותפת שלו ושל הכפריים. בתחילת שנות ה-40 רכשה הקרן הקיימת את
אדמותיו של האמיר, אך לא הספיקה להגיע להסדר עם כל בעלי הקרקע האחרים והאריסים על
פינוי אדמותיהם.[3] למרות זאת כפי הנראה עזבו חלק מהכפריים בעקבות רכישת האדמות,
והדבר ניכר בגידול הנמוך יחסית של האוכלוסיה בין השנים 1931 ל-1945. על האדמות
שנרכשו הוקם מושב "נחלים" (היכן שנמצא כיום קיבוץ הגושרים). בשנת 1945
התגוררו בו 60 תושבים.
עד תחילת
1947 שררו יחסים טובים בין תושבי הכפר למתיישבים הציונים של הסביבה, במיוחד עם
קיבוץ דפנה וכפר גלעדי. יחסים טובים אלה הגיעו עד לרמה של שיתוף פעולה בענייני
מודיעין ורכישת קרקעות. כמה מבני הכפר שימשו כמתווכים בעסקאות של רכישת קרקע בידי
הקק"ל ואף מסרו לציונים מידע מודיעיני. ובניגוד לאלה היו בכפר ערבים לאומיים
שהתנגדו לרכישת קרקעות האיזור ע"י קק"ל והסיתו את שכניהם נגד היהודים.
אחד מהם היה נציג "קופת האומה" מחיפה שנשלח לעמק החולה כדי לסכל את
מכירת הקרקעות. היחסים הטובים התקררו לקראת סוף 1947 לאחר שחלק מתושבי הכפר
"נהו אחרי המסיתים", כדברי אורי מילשטיין. איש שירות הידיעות של ההגנה
(ש"י) וחבר קיבוץ דפנה שאול סופר, שהיה מיודד עם מוכתאר הכפר, הסתכסך עם נציג
"קופת האומה" ונדרש להסתלק מהכפר, ובמקרה אחר הוא ואדם נוסף הותקפו
פיזית כשביקרו בכפר.[4]
ב-2 בדצמבר 1947, שלושה ימים לאחר
קבלת תכנית החלוקה באו"ם, ארעה תקרית נוספת. שומר יהודי במושב נחלים שנכנס
לכפר לקנות סיגריות הותקף בידי כמה ערבים, ירה ופצע אחד מהם, שככל הנראה מת
מפצעיו. המשטרה הבריטית עצרה את היורה במושב נחלים והזהירה את מפקד הישוב מפני
התקפה צפויה מצד אל-ח'צאץ. אך תושבי אל-ח'צאץ לא תקפו את המושב. במקום זה ירו כמה
פעמים על יהודים שעבדו בשדות הסמוכים לכפר ותקפו את התחבורה היהודית בכביש
הראשי.[5]
ב-18 בדצמבר 1947 לפנות בוקר
נעצרה עגלה יהודית, שנסעה ממעיין ברוך לכפר גלעדי, בידי קבוצה של ערבים חמושים,
שהגיעו משטח לבנון. בעגלה היו שני יהודים חמושים וילד בן שש. לא ברור מי ירה קודם,
אך עם סיום התקרית היה יהודי אחד הרוג (זלמן וינטר) ושני פצוע (הילד לא נפגע).
בעניין מותו של היהודי ישנן כמה גרסאות. מילשטיין עצמו מוסר שתי גרסאות: בספרו
"תולדות מלחמת העצמאות" הוא מניח לנו להבין שההרוג נהרג מיריות הערבים.
אולם בספרו "תיק רבין – איך תפח המיתוס" הציג גרסה אחרת ולפיה היהודי
נהרג "כנראה מפליטת כדור שלו עצמו". בני מוריס כתב שהיהודי נהרג כנקמה
על כך שהרג ערבי.[6]
בתגובה לאירוע זה פשט הגדוד
ה-3 של הפלמ"ח באותו יום בערב על הכפר, פוצץ לפחות בית אחד על יושביו, והרג
12 אזרחים פלסטינים, ביניהם אישה אחת ו-4 ילדים. חלק מן ההרוגים נקברו תחת הריסות
הבית שפוצץ.[7]
אורי מילשטיין מביא תיאור
מפורט של תהליך קבלת ההחלטות שקדמה להתקפה על הכפר, וכן על מהלך ההתקפה עצמה.
לדבריו, למרות שאשמת תושבי אל-ח'צאץ (בהרג היהודי) לא הוכחה חד-משמעית, דרש הגדוד
ה-3 של הפלמ"ח שיתירו לו לבצע מיד פעולת תגמול נגד הכפר, לפוצץ בו מבנים
ולהרוג גברים אחדים, שכן דם יהודי אינו הפקר ואם לא תהיה תגובה "נוראית"
הערבים יפרשו זאת כחולשה. ראשי המתיישבים הציונים בסביבה וכאלה שהיו להם קשרים עם
ערבים (ובראשם נחום הורביץ מכפר גלעדי) התנגדו להתקפה כדי לא לקלקל את היחסים עם
הערבים. דעתם לא התקבלה. מטכ"ל ה"הגנה" אישר לגדוד השלישי לבצע
פעולת "עונשין" נגד הכפר, לשרוף כמה בתים ולפגוע בגברים (בלבד). הגדוד
השלישי מינה את הסמג"ד משה קלמן למפקד הפעולה והקצה לשם כך שתי מחלקות מהישובים
כפר גלעדי ודפנה. אחת המחלקות קיבלה הוראה לפוצץ בית של "מסית" בכפר
ולפגוע בגברים בסביבתו; מחלקה שניה קיבלה הוראה להרוג גברים בארמון האמיר פאעור.
הכפר הותקף בסביבות השעה
20:30 בערב. הכוח הראשון, שתקף את הכפר, ירה ללא הבחנה לתוך בתים וזרק אליהם
רימונים. בית אחד פוצץ על דייריו, וכן נהרסו מבנים סמוכים. נהרגו 3 גברים, אישה
ו-4 ילדים. הכוח השני, שתקף את הארמון, עבר מחדר לחדר והרג ארבעה גברים.
במהלך הפעולה ירו הציונים
כ-400 כדורים וזרקו 15 רימונים. ככל הנראה לא היתה התנגדות חמושה מצד הכפריים.
אבידות הציונים היו שני פצועים, שנפצעו מאש חבריהם.[8]
וכך תאר את השתלשלות העניינים
מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח באותו זמן, מולה כהן, בספר זכרונותיו:
"לאחר שפרצו המהומות והערבים התנכלו לתחבורה, נהרגו שני בחורים ממעין ברוך.
החלטנו (ב-18.12.47) לבצע פעולת תגמול על הכפר חסאס (במקום בו יושב היום קיבוץ
הגושרים), שעקבות המרצחים הובילו אליו. תוך כדי הפעולה – שהיתה אחת הפעולות
הראשונות – למרות אמצעי הזהירות, "לא לפגוע בנשים וילדים, לדאוג לפנותם לפני
שמפוצצים", נהרגו שם גם אישה וילדים. נחום הורביץ כעס והלך לבריטים, השתתף איתם
בפינוי ההריסות, זיהה את הגופות והוכיח שלא נהרגו בטעות, אלא מיריות. הוא מיהר לבן
גוריון ודרש במפגיע שיסלקו אותי מהגליל".[9]
הטבח באל-ח'צאץ הפר את השקט
בגליל העליון. הבריטים הטילו עוצר על כל האיזור וחילקו נשק לכפריים הערבים. הערבים
איימו בנקמה, ואכן, שלוש שבועות לאחר מכן (ב-9 בינואר 1948) תקפו אנשיו של האמיר
פאעור בסוריה את כפר סאלד, כגמול על הטבח באל-ח'צאץ.
על הטבח נמתחה ביקורת בתוך
הממסד הציוני, ביקורת שהיתה שילוב של שיקולים מוסריים ותועלתניים כאחד. יוסף
נחמני, מנהל הקק"ל באיזור הגליל המזרחי, כתב: "הדבר הזה מעורר זוועה
ובחילה... מעשים כאלה אינם עלולים להוסיף לנו כבוד אלא להרבות את מספר שונאינו. מה
אשמתם של ילדים? [...] מעשה נקם ללא אפליה, הפוגע באנשים חפים מפשע, יקים את כל
העם הערבי נגדנו ומסייע לקיצוניים שלהם..."[10] הערביסטים של הסוכנות היהודית
הצביעו על הנזק שגרמה הפעולה. יהושע פלמון אמר שההתקפה איחדה את ערביי האיזור נגד
היהודים. גד מכנס טען כי הפשיטה היתה "שגיאה" שגרמה להתרחבות הלחימה
לאיזור שהיה עד אז שקט.[11] לימים
התברר כי רוצחי היהודי היו ערבים מכפר כלא בלבנון.
במחצית אפריל 1948 פינו
הבריטים את צבאם מאיזור עמק החולה ובסוף אותו חודש פתחו הציונים במבצע
"יפתח" לכיבוש העיר צפת והאיזור הכפרי שלה. בתחילת מאי ארעו תקריות ירי
סביב אל-ח'צאץ, ותושבי הכפר ירו על עובדים בשדות מעיין ברוך. בלילה שבין ה-8 ל-9
במאי פשטו יחידות של גדוד 11 על הכפר ופוצצו 4 טחנות קמח "שמהם נורו יריות על
העובדים בשדות".[12]
לאחר נפילת צפת (ב-10 במאי)
החלה נטישה המונית של הערבים מעמק החולה. ה"הגנה" סייעה לבריחה זו בעזרת
מערכה של לוחמה פסיכולוגית – הפצת שמועות על כוונותיהם הרעות של היהודים, במטרה
להבריח את הערבים מן האיזור. מערכה זו, התקפות מקומיות של ה"הגנה", וכן
ההשפעה של נפילת צפת הערבית הביאו להתרוקנות האיזור מתושביו הערבים. בני מוריס,
שמתבסס על דו"ח של המודיעין הישראלי, מונה את אל-ח'צאץ בין הכפרים שננטשו
בעקבות הלוחמה הפסיכולוגית. לדבריו הכפר ננטש סופית ב-25 במאי 1948.[13]
במרץ 1948 ברחו
מאל-ח'צאץ כמה תושבים, ובראשם עטיה ג'ואיד, שהואשמו בשיתוף פעולה עם היהודים. הם
השתכנו במלון בטבריה על חשבון הקק"ל, ואחר כך עברו להתגורר בקיבוץ דפנה, שם
שימשו כשומרים ואף פעלו בשירות צה"ל. עם סיום המלחמה שב עטיה ג'ואיד ועימו
כ-50 מבני משפחתו, אל הכפר, שהיה כבר נטוש. חזרת ערבים אל הכפר הטרידה את מנוחתם
של כמה מחברי הקיבוץ הסמוך מעיין ברוך, ואלה החלו להפעיל לחצים על הצבא לגרש אותם.
מזכיר הקיבוץ התלונן על חזרת הערבים לכפר, וביקש מהצבא לפנות אותם, כי הם "מסכנים
את בטחון המשק שלנו". מא"ז הקיבוץ התלונן שאנשי אל-ח'צאץ עוסקים בשוד
בקר בלבנון ומעבירים את העדרים ליד הקיבוץ, ותנועה זו מפריעה להם. בנוסף, הם
"נוהגים... לירות לעיתים קרובות לעבר שטח גן הירק שלנו לשם ניסוי הנשק או סתם
פנטזיה, ופוגעים לעתים קרובות בקרבת העובדים".[14]
באביב 1949 נודע
למודיעין הישראלי שהמודיעין הסורי פועל בקרב הכפריים, וקו טלפון צבאי חובל באיזור.
בעקבות זאת המליץ הצבא להרחיק את הכפריים מאיזור הגבול.[15]
בחצות הלילה שבין ה-5
ל-6 ביוני 1949 יחידות צבא הקיפו את הכפר, העלו את תושביו (55 נפשות) בכוח על
משאיות וזרקו אותם על גבעה שוממה ליד עכברה שמדרום לצפת. יחד איתם גורשו גם תושבים
שנמצאו בכפרים אל-ג'אעונה וקיטיה.[16] עטיה ג'ואיד כתב לשר המשפטים הישראלי ב-9
ביוני: "הוטענו אנו ונשינו וילדינו במכוניות משא כבהמות ונזרקנו בשטח שמם
ושרוף מקוצים על הר כנען, מקום שאין בו מים בתים צל ומרעה. המשטרה נהגה בנו בגסות
כמו בפושעים והכריחה אותנו בכח ואיומים להרוס במו ידינו את משכנותינו..."[17]
מפ"ם מחתה על
הגירוש. לדברי חבר הכנסת ועורך "על המשמר" אליעזר פרי תושבי שלושת
הכפרים נאספו ע"י חיילים והוכנסו בכוח למשאיות, "באכזריות... תוך
בעיטות, קללות ויחס משפיל".[18]
יוסף נחמני שביקר את העקורים בעכברה כינה את מעשה הגירוש "בושה
וכלימה, תעודת עניות לממשלתנו. אכזריות וחוסר כל רגש של כבוד". ב-14 ביוני
כתב לבן גוריון והתלונן על הדרך שבה נעשה הגירוש. לדבריו תושבי אל-ח'צאץ
"שרתו את ענייננו... וראויים ליחס מיוחד". הוא הציע לאפשר להם לאסוף את
יבולם שנותר בכפר וכן למצוא להם מגורים באחד הכפרים הערביים הנטושים.[19]
בן גוריון דחה את
הביקורות שהופנו אליו והצדיק את השיקולים של הצבא. מאמר המערכת בעיתון
"הארץ" ב-7 באוגוסט קבע שהחלטתו של בן גוריון איננה משכנעת. לדעת כותב
המאמר הצבא רשאי לגרש ערבים מאיזורי הגבול אך יש לדאוג להם לפתרון חלופי ולספק להם
מגורים ומזון.[20]
במהלך כל חודשי הקיץ
ביקשו המגורשים מהשלטונות הציוניים לשוב לכפר, אך הבקשות לא הועילו. יועץ ראש
הממשלה לענייני ערבים, יהושע פלמון, דחה את בקשתם. במקום זה הם הועברו אל בתי
עכברה הנטושים, דבר ששיפר מעט את מצבם. אנשי אל-ח'צאץ המשיכו לדרוש במשך שנים
לחזור לכפרם, אך בסופו של דבר ויתרו על רעיון השיבה, והסכימו להחליף את אדמותיהם
באל-ח'צאץ באדמות של פליטים ערבים אחרים באיזור ואדי אל-חמאם, ליד טבריה, שם הם
יושבים היום.[21]
קיבוץ הגושרים הוקם
על אדמות הכפר בספטמבר 1948, במקום הישוב נחלים שנעזב במלחמה (ותושביו התיישבו אחר
כך מדרום לפתח תקוה).[22]
לא נותר הרבה מהכפר.
השטח מכוסה בעשבים. מעט דרומה משם, ארמונו של האמיר פאעור משמש כמבנה המרכזי של
בית ההארחה של קיבוץ הגושרים. ממערב לארמון, שרידי אמת מים וטחנת קמח. תושבי
הקיבוץ מעבדים את אדמות הכפר
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני
1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.
1. אל-ח'אלידי, שם. מפת גבולות כפרים (1946).
2. אל-ח'אלידי, שם. גרוסמן, עמ' 118.
3. מילשטיין, תולדות, ב', עמ' 114.
4. מילשטיין, תולדות, ב', עמ' 114.
מוריס, תיקון טעות, עמ' 92.
5. מילשטיין, תולדות, ב', עמ' 114.
מוריס, תיקון טעות, עמ' 63.
6. מילשטיין, תולדות, ב', עמ' 114-115.
מילשטיין, תיק רבין, עמ' 94. מוריס, תיקון טעות, עמ' 66. מוריס, לידתה
(1987), עמ' 306 הערה 12.
7. בני מוריס כתב בספרו "לידתה של בעיית
הפליטים הפלשתינאית" (1987) כי בהתקפה נהרגו "כתריסר אזרחים, כולל 4
ילדים (שם, עמ' 33). אולם בספרו המאוחר יותר "תיקון טעות" הוא מוסר כי
נהרגו 5 ילדים (שם, עמ' 66). אורי מילשטיין כתב כי נהרגו 8 אזרחים, מהם 3 גברים,
אישה אחת ו-4 ילדים (מילשטיין, תיק רבין, עמ' 94). העיתון "ניו יורק
טיימס" דיווח כי נהרגו 10 אזרחים, מהם 5 ילדים (מובא אצל אל-ח'אלידי, שם).
8. מילשטיין, תולדות, ב',עמ' 115-117. ראה גם
מוריס, לידתה (1987), עמ' 306 הערה 12.
9. כהן, עמ' 82.
10. מוריס, תיקון טעות, עמ' 66-67.
11. מילשטיין, תולדות, ב', עמ' 167, 170.
12. ארכיון צה"ל, תיק 1082/922/1975 עמ'
177, דו"ח יומי 9.5.48.
13. מוריס, לידתה (1987), עמ' 122-123.
נוסח עברי במוריס, לידתה (1991), עמ' 171.
14. מוריס, תיקון טעות, עמ' 92-93.
15. מוריס, לידתה (1987), עמ' 242.
מוריס, לידתה (1991), עמ' 521 הערה 19. ראה גם מוריס, תיקון טעות,
עמ' 93.
16. מוריס, לידתה (1987), עמ' 242.
מוריס, לידתה (1991), עמ' 322. מוריס, תיקון טעות, עמ' 93. ג'ריס,
עמ' 81. ראה גם הופנונג, עמ' 151, הערה 80.
17. מוריס, לידתה (1991), עמ' 322.
18. מוריס, לידתה (1987), עמ' 242. נוסח
עברי במוריס, לידתה (1991), עמ' 322.
19. מוריס, תיקון טעות, עמ' 93-94.
20. מוריס, לידתה (1987), עמ' 242.
מוריס, לידתה (1991), עמ' 322-323.
21. מוריס, תיקון טעות, עמ' 94-95.
גרוסמן, עמ' 127.
22. מוריס, לידתה (1987), עמ' 187.
Al-Khalidi, Walid (ed.), All that
remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948
, (Washington DC: 1992),"Al-Khisas", pp. 465-466.
Jiryis,
Sabri. The Arabs in Israel. (New York: Monthly Review Press, 1976).
Morris, Benny. The birth of the
Palestinian refugee problem, 1947-1949. (Cambridge University Press, 1987).
ארכיון צה"ל, תיק
1082/922/1975.
גרוסמן
דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).
הופנונג מנחם, ישראל -
בטחון המדינה מול שלטון החוק (נבו, 1991).
כהן מולה, לתת ולקבל –
פרקי זכרונות אישיים (הקיבוץ המאוחד, 2000).
מוריס בני, לידתה של בעית
הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
מוריס בני, תיקון טעות -
יהודים וערבים בארץ-ישראל 1956-1936 (עם עובד, 2000).
מילשטיין אורי, תיק רבין –
איך תפח המיתוס (ירון גולן-שרידות, 1995).
מילשטיין אורי, תולדות
מלחמת העצמאות (שרידות, 1999).
כל מקום ואתר (משרד הבטחון,
1995), הערך "הגושרים", עמ' 87.
מפות בריטיות (1942)
קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות המרכז למיפוי ישראל,
קנ"מ 1:50,000.
מפת גבולות כפרים (1946).
סיור באתר.