פַגַּ'ה Fajja فجّة

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1410.1659

גובה מעל פני הים:             30 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               פג'ה/ קרית אלון (פתח תקוה)

ישובים סמוכים כיום:           בתוך פתח תקוה

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             4,919 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 3,215 דונם

                                    יהודית – 1,580 דונם

                                    ממשלתית – 124 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           707

       "       (1945):           1,200

       "       (1948):           1,350

המוכתאר:                       עבדאללה אל-חאג'

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   לכל המאוחר מאי 1948

מגיני הישוב:                     המשמר הלאומי

יחידה כובשת:                   אין נתונים

תאריך נטישה/גירוש:          17.2.1948 (חלקי); מחצית אפריל 1948 (חלקי); 15.5.1948 (סופי)

סיבת נטישה:                    ה; פג; ל (בהתאמה)

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              עין גנים, כפר אברהם, שכ' ביילינסון (כיום חלק מפתח תקוה)         

הוקמו אחרי 1948:             שכונות מזרחיות של פתח תקוה (קרית אלון, קרית דוד אלעזר, קרית חזני, קרית ספיר, עמישב)

על חורבות הישוב:             קרית אלון (פתח תקוה)

 

 

תיאור כללי

הכפר פג'ה שכן כ-2 ק"מ ממזרח לפתח תקוה, וכ-100 מ' ממזרח לכביש הראשי לוד-חיפה (כיום כביש מס' 40). אדמותיו, קרוב ל-5,000 דונם, גבלו באדמות פתח תקוה ממערב, אל-מיר בצפון, מג'דל יאבא במזרח, כפר סירקין בדרום-מזרח, ואל-מזירעה בדרום. הגבול המזרחי והדרומי של הכפר היווה גם גבול בין נפת יפו לנפת רמלה.[1]  שמו של הכפר הוא שיבוש של השם היווני "פגי" שמשמעותו: מעיינות. תושבי הכפר היו מוסלמים. הם התפרנסו מחקלאות, וגידלו דגנים וירקות. את המים לחקלאות לקחו מבארות ומי גשמים. בכפר היה בית ספר יסודי, שנפתח ב-1922, ואשר למדו בו 781 תלמידים באמצע שנות ה-40.[2]

 

ההסטוריה של הכפר

הכפר היה קיים לפחות מראשית התקופה העת'מאנית, אך הישוב הנוכחי הוקם בידי מתיישבים מצרים בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 חלק מאדמות הכפר נרכשו לשם הקמת מושבות ציוניות. בשנת 1931 נפקדו בו 707 תושבים ו-165 בתים. בשנת 1945 הגיע מספר התושבים ל-1,200 (בנוסף ל-370 יהודים שהתגוררו על אדמות הכפר, כנראה בשכונת ביילינסון).[3]

 

1947 – אירועים ראשונים

לקראת תום המנדט היה הכפר פג'ה מוקף ישובים ושכונות יהודיות מכל עבריו, כשפתח תקוה הסמוכה משמשת כבסיס לכוחות ה"הגנה" והאצ"ל. תקריות רבות על רקע לאומי ארעו באיזור.

במאי 1947 נרצחו בפתח תקוה (בשתי תקריות נפרדות) שני יהודים - צמח הלפרין ואהרון אלישוילי, על ידי שודדים ערבים. עקבות הרוצחים וידיעות מודיעיניות הובילו אל הכפר פג'ה ואל השבט הבדואי ערב א-סוארכה (ששכן בין גת רימון לאל-יהודיה). ראשי הכנופיות הציוניות החליטו לא להסתפק בפעולה המשטרתית של הבריטים ולנקום את מות היהודים.[4] אורי מילשטיין כתב שלפעולת הנקם המתוכננת היו גם יעדים מדיניים: היא נועדה להוכיח למנהיגי הערבים כי ליהודים יש כוח צבאי ניכר, ולהרתיע אותם מכוונה לסכל בכוח את התהליך המדיני שהתנהל באותם ימים במטרה להקים מדינה יהודית. בנוסף, הפעולה נועדה להראות לממשל האמריקאי ולנציגיו בארץ שהיהודים מסוגלים להגן על עצמם ועל מדינתם לכשתקום.[5]

על יחידה מהגדוד ה-2 של הפלמ"ח[6] הוטל לפרוץ אל תוך בית קפה בפג'ה, לזהות את אנשי הכנופיות בעזרת אנשי הש"י, ולהרוג אותם. ב-20 במאי בלילה פרצה יחידת הפלמ"ח, בפיקודו של שלמה מילר, לבית קפה. יושבי בית הקפה ירו בפורצים, פגעו במצחו של מילר והרגוהו. הפעולה נכשלה. חבלני הפלמ"ח פוצצו את המבנה לאחר שכבר לא היה בו איש. על פי דיווחי הפלמ"ח (שאמינותם מוטלת בספק) נהרגו 3 ערבים ו-4 נפצעו (כוח נוסף תקף את השבט ערב א-סוארכה ורצח שני ערבים).[7]

בבוקר ה-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, אירע פיגוע בכביש פתח תקוה-לוד, במקום הנמצא כ-2 קילומטרים מדרום לפג'ה. כנופיה ערבית, בפיקודו של סייף א-דין אבו כישכ, תקפה בירי שני אוטובוסים יהודיים שנסעו בכביש, והרגה 7 יהודים. האוטובוס הראשון שהותקף (בסביבות השעה 8:15), היה אוטובוס של "אגד" שנסע מנתניה לירושלים. חמשת ההרוגים בו היו: הירש שטרק (בן 70), חיה ישראלי (בת 24), אסתר וייס, שלום ולד, ושושנה מזרחי. האוטובוס השני שהותקף (כעבור כ-25 דקות), היה בדרכו מחדרה לירושלים, ונהרגו בו 2 בני אדם.[8]

הכנופיה הערבית הזו, שפעלה מעירוב של מניעים פליליים ולאומיים, היתה מעורבת כבר במעשי רצח ושוד רבים, בהם הרצח ב"גן הואי" באוגוסט 1947. כפי הנראה פעולה זו היתה נקמה על רצח חמישה איש מהשבט הבדואי ערב א-שובכה, ליד רעננה, בידי אנשי לח"י ב-20 בנובמבר (מתוך חמשת אנשי הכנופיה שהשתתפו בהתקפה שניים הם מהשבט הנ"ל), אך יתכן והיה כאן גם עניין לנקמה על פעולות אחרות של ה"הגנה" באיזור (ההתקפה על פג'ה, הרצח בערב א-סוארכה, הרצח בפרדס אבו לבן). המודיעין של ה"הגנה" (ש"י) קבע שמטרת ההתקפה היתה שוד, וראש הש"י דוד שאלתיאל הציע להגדיר את האירוע כפלילי, ולנקום באנשי הכנופיה.[9]

למרות שאירוע חמור זה היה בסך הכל חוליה בשרשרת של אירועי תגובה-נקמה שקרו במהלך שנת 1947, ההסטוריוגרפיה הציונית הרשמית רואה באירוע זה את פרוץ מלחמת "העצמאות". מאחר ואירוע זה התרחש ביום שלמחרת החלטת החלוקה, ניתנה בזאת לציונים ההוכחה כי הערבים פתחו במלחמה כדי לסכל את החלטת החלוקה.  

בתגובה על תקיפת האוטובוסים מדרום לפג'ה תקפו אנשי ה"הגנה" מכפר סירקין אוטובוס ערבי בכביש פתח תקוה-ראש העין, ופגעו ב"ערבים רבים".[10]

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה נכלל הכפר בתחומי המדינה היהודית. ב-17 בפברואר 1948 האצ"ל ערך התקפה על הכפר, שבעקבותיו עזבו חלק מתושביו ועברו לאל-מזירעה. יחידות "הגנה" ואצ"ל המשיכו להטריד את הכפר בחודשים הבאים. מוכתאר הכפר שיתף פעולה עם המודיעין של ה"הגנה" (ש"י) ודיווח על מעשיהם של הלוחמים מכפרו. בראשית אפריל ביקשו הכפריים לעשות שלום עם שכניהם היהודים, על אף התנגדותו של צבא ההצלה בראש העין, שאף חקר את המוכתאר בחשד לשיתוף פעולה עם היהודים. לקראת מחצית אפריל 1948 ננטש הכפר מתושביו, כנראה בעקבות צו גירוש שהוציאה ה"הגנה", אך כעבור כמה ימים חזרו אליו חלק מהתושבים כדי לשמור על הרכוש. ב-9 במאי החליטו אנשי המודיעין של ה"הגנה" שהתכנסו בנתניה, לגרש את אותם תושבים, שהוגדרו כ"גורם מפריע". ב-15 במאי הכפר ננטש באופן סופי לאחר שאנשי ה"הגנה" הפעילו עליהם לחצים (לא ברור אילו). המוכתאר של הכפר נתפס בידי אנשי צבא ההצלה שעינו אותו קשות בגלל בגידתו.[11]

 

הריסת הכפר

הקרן הקיימת לישראל הרסה את הכפר ביוני 1948 ובן גוריון ציין זאת ביומנו.[12]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

בשנת 1908 הוקם המושב "עין גנים" על 522 דונם שנרכשו מהכפר פג'ה. בתי המושב נבנו בניגוד לחוק וללא רשיונות, תוך הערמה על השלטונות העת'מאניים. תקנון המושב קבע שלא יועסקו במושב ערבים. בשנת 1937 סופחה עין גנים לפתח תקוה וכיום היא חלק בלתי נפרד מהעיר.[13] בשנת 1932 הוקם הישוב היהודי-דתי "כפר אברהם" על אדמות שרכשה הקק"ל בפג'ה ב-1908. גם ישוב זה הוא כיום חלק מפתח תקוה.[14] בחלק המזרחי של אדמות פג'ה, ליד כפר סירקין, הוקמה בתקופת המנדט שכונת ביילינסון.

לאחר 1948 הוקמו בשטחי הכפר שכונות מהגרים, שנקראו "פג'ה", "פג'ה ב'" (כיום: קרית אלון, קרית דוד אלעזר). מעברת "עמישב" הוקמה בתחילת שנות החמישים דרומית-מזרחית לכפר, וכיום היא שכונה של פתח תקוה. שכונות נוספות שנמצאות על אדמות הכפר הן קרית חזני וקרית ספיר. למרות שהשם "פג'ה" אינו מופיע במפות הרשמיות הוא שגור עדיין בפיהם של תושבי פתח תקוה.

 

מה נשאר מהכפר

שכונת הוילות "קרית אלון" מכסה את השטח הבנוי של הכפר, ללא כל זכר. השריד היחיד שאותר הוא קבר שיח' מוקף גדר שנמצא בגן ציבורי בשכונה.[15] אל-ח'אלידי כתב שנותר במקום בית אחד.[16]

 

תמונות

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. מספרי הגושים ששייכים לכפר הם: 6319-6331.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. מפת גבולות כפרים (1946). מפת 1:100,000 (1942).

2. אל-ח'אלידי, שם.

3. אל-ח'אלידי, שם.

4. חשביה, עמ' 216, 229-230. מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, ב', עמ' 10. מילשטיין, תיק רבין, עמ' 29.

5. מילשטיין, תיק רבין, עמ' 29.

6. מפקד הגדוד היה אז יצחק רבין.

7. מילשטיין, תיק רבין, עמ' 30. מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, ב', עמ' 10. ראה גם אצל חשביה, עמ' 216, ומוריס, לידתה (1987), עמ' 156.

8. מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, ב', עמ' 25.

9. שם.

10. חשביה, עמ' 233.

11. מוריס, לידתה (2004), עמ' 246. מוריס, לידתה (1987), עמ' 54, 119-120. מוריס, לידתה (1991), עמ' 168. כהן, עמ' 246. גלבר, עמ' 145.

12. מוריס, לידתה (1987), עמ' 137, 162. מוריס, לידתה (1991), עמ' 190, 222. גלבר, עמ' 291.

13. חשביה, עמ' 111-117.

14. שם, עמ' 131-133.

15. סיור באתר.

16. אל-ח'אלידי, שם.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Fajja", pp. 239-240.

Morris, Benny. The birth of the Palestinian refugee problem, 1947-1949. (Cambridge University Press, 1987).

Morris, Benny. The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited. (Cambridge, 2004).

 

גלבר יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).

חשביה אריה, אם ועיר - פתח תקוה 1878-1998 (עירית פתח תקוה, מלוא, 1998).

כהן הלל, צבא הצללים, (עברית, 2004).

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מילשטיין אורי, תיק רבין – איך תפח המיתוס (ירון גולן – שרידות, 1995).

מילשטיין אורי, תולדות מלחמת העצמאות (שרידות, 1999).

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר.