לִפְתַא Lifta لفتا

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1687.1338

גובה מעל פני הים:             680 מ'

נפה (1945) :                   ירושלים

מחוז (1945) :                  ירושלים

שם המקום כיום:               ליפתא/ מי נפתוח (ירושלים)

ישובים סמוכים כיום:           ירושלים

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             8,743 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 7,780 דונם

                                    יהודית – 756 דונם

                                    ממשלתית – 207 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים -  מוסלמים 99%, נוצרים 1%

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           1,893 (כולל שכ' שנלר)

       "       (1945):           2,550

       "       (1948):           2,720

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   פברואר 1948

מגיני הישוב:                     המשמר הלאומי / א-נג'אדה

יחידה כובשת:                   מחוז ירושלים

תאריך נטישה/גירוש:          1.1.1948, תחילת פברואר 1948

סיבת נטישה:                    ב,ל,ה ; ב,ה (בהתאמה)

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             שכונות צפוניות של ירושלים (רוממה עילית, קרית בעלז, קרית צאנז, סנהדריה המורחבת), איזור התעשיה בהר חוצבים, וכן שכונות של ירושלים מעבר לקו הירוק (רמות אשכול, גבעת המבתר, רמות אלון)

על חורבות הישוב:             (אין)

 

 

תיאור כללי

הכפר ליפתא, ממערב לירושלים, היה כפר פלסטיני גדול ומשגשג. מספר תושביו היה כ-2,720 נפש ב-1948. הכפר שכן על מדרון של הר, ממזרח לואדי שהולך ונפתח בכיוון צפון, שם הוא מתמזג עם ואדי א-שאמי (נחל שורק). הכפר היה בנוי בצורת קשת, כשהבתים נבנו לאורך קווי הגובה של המדרון. בתים נוספים נבנו במדרון המערבי, מהצד השני של הואדי, קרוב יותר לכביש ירושלים-תל אביב (כיום כביש מס' 1) שעבר מדרום-מערב לכפר. בתי הכפר נבנו בעיקר מאבן. אדמות הכפר, שכללו  8,743 דונם, גבלו באדמות הכפרים דיר יאסין בדרום-מערב, קאלוניא במערב, בית איכסא בצפון-מערב, בית חנינא בצפון ושועפאט בצפון-מזרח. מצד דרום ודרום-מזרח גבל הכפר בעיר ירושלים. פחות מק"מ אחד מדרום לכפר שכנה השכונה היהודית גבעת שאול (נוסדה ב-1914). ממזרח לכפר היו השכונות הערביות ח’לת א-טרחה (כיום רוממה עילית) ורומימה (כיום רוממה). יש הרואים בשתי השכונות הנ"ל את ליפתא העילית (ליפתא אל-פוקא) ואת הכפר עצמו בתור ליפתא התחתית (ליפתא א-תחתא). תושבי הכפר היו כמעט כולם מוסלמים, עם מיעוט נוצרי של כ-20 נפש. במרכז הכפר היה מסגד וקבר השיח' סיף א-דין. בית הקברות עמד מצדו השני של הואדי שחצה את הכפר. בכפר היו שני בתי ספר, לבנים ולבנות. והיו גם בית בד, מועדון, שני בתי קפה, וחנויות. המעיין של הכפר, שסיפק לתושבים את מי השתיה וההשקיה, נבע במעלה ההר מדרום לכפר, ומימיו נאגרו בבריכה. קרוב למחצית מאדמות הכפר היו מעובדות. אלה נזרעו בדגנים, ירקות ועצי פרי, כולל זיתים וענבים. עצי זית כיסו שטח של 1,044 דונם. לכפר היו קשרים כלכליים חזקים עם ירושלים. הכפריים מכרו שם את תוצרתם החקלאית ונהנו משירותיה העירוניים.[1]

 

ההסטוריה של הכפר

על פי הסברה המקובלת, הכפר הוקם באתר המקראי "מי נפתוח" - מעיין ליד ירושלים (יהושע ט"ו, ט'). המקום שמר על שמו בתקופה הרומית, ובתקופה הביזנטית נקרא "נפתו". בתקופה הצלבנית נקרא "קלפסטה" (Clepsta). במאה ה-13 המקום כבר נזכר בשם "ליפתא". מסי הכפר שימשו לתחזוקת ח'אן א-דאהר בירושלים. בשנת 1596 ליפתא היה כפר בנפת ירושלים עם אוכלוסיה של 396 נפש. הכפריים שילמו מס על תוצרת חקלאית כגון חיטה, שעורה, זיתים ופירות. בשנת 1834 התחולל במקום קרב שבו הביס הצבא המצרי את צבא הפלאחים המורדים בראשותו של שיח' קאסם אל-אחמד. המסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר הקים על אדמת הכפר את ביתו ב-1856, וכעבור כמה שנים הקים במקום בית יתומים לילדים נוצרים שהוריהם נטבחו במלחמת האזרחים בלבנון. עם השנים התרחב המוסד והפך לפנימיה ענקית שבה ניתן לנערים ערבים-נוצרים חינוך קפדני ונוקשה. עם התרחבותה של העיר ירושלים נבלע המתחם הזה בתוך העיר, והפך לשכונה של ירושלים. במפקד 1931 נימנו בכפר ליפתא ובשנלר יחד 1,893 תושבים, וב-1945 היו בכפר ליפתא לבדו 2,550 נפש. הכפר הפך להיות פרבר של ירושלים וחלק מן הרצף האורבאני שלה.[2]

תושבי הכפר היו ידועים בקשריהם עם היהודים ובמכירת קרקעות. סוחר הקרקעות ותושב הכפר צאלח חמדאן נרצח בנובמבר 1934 בידי פלסטינים לאומיים שהתנגדו למכירת קרקעות ליהודים, וביולי 1937 נורה ונפצע המוכתאר מחמוד עיסא.[3]

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 היה הכפר ליפתא חלק מהאיזור הבינלאומי של ירושלים. מאחר והכפר היווה חלק מרצף של שכונות פלסטיניות במערב ירושלים - רומימה (רוממה), ח’לת א-טרחה (רוממה עילית), שנלר (ממזרח לרוממה), ושיח' באדר (גבעת רם) - לא ניתן להפריד את הסיפור שלו מהסיפור הכללי של שכונות מערב העיר.

עם פרוץ האלימות בירושלים בראשית דצמבר 1947, היה איזור מערב העיר עדיין שקט. תושבי ליפתא קיבלו הוראה מהועד הערבי העליון לפנות את הנשים והילדים מן הכפר כדי לשכן בו חיל מצב. חלק אכן עזבו ובמקומם נכנסו לכפר אנשי נג'אדה.[4]

השקט באיזור הופר ב-24 בדצמבר לאחר שאנשי ה"הגנה" בירושלים רצחו את עטיה עאדל, פלסטיני תושב קאלוניא שהיה בעלים של תחנת דלק בשכונת רומימה, בחשד כי עקב אחרי שיירות יהודיות היוצאות מן העיר ודיווח עליהן למפקדה הערבית.[5] בתגובה לרצח זרקו פלסטינים למחרת היום רימון על אוטובוס בבית הכרם, ו-10 יהודים נפצעו. ה"הגנה" הגיבה למחרת בהתקפה על רוממה וליפתא: בית אחד פוצץ ויריות נורו לעבר בתים אחרים. הדבר הוביל מיד לחילופי אש בין הערבים והיהודים באיזור.[6] ב-28 בדצמבר נכנס גם ארגון לח"י לתמונה. אנשיו אילצו נהג אוטובוס יהודי של חברת "המקשר" להיכנס אל תוך האיזור הערבי של רומימה, שם הם פתחו באש וזרקו רימונים על יושבי בית קפה, הרגו חמישה פלסטינים ופצעו שבעה. טבח זה הוביל מיד לחילופי יריות בין עמדות הערבים בליפתא, רומימה ושיח' באדר לבין עמדות היהודים במושב זקנים ובשכונת המקשר. יחידה בריטית התערבה, מהירי שלה נהרג איש "הגנה".[7] חילופי הירי באיזור נמשכו במשך כמה ימים.

לאחר שיהודים שהתגוררו בשכונת רומימה החלו לברוח ממנה, החליט מפקד ה"הגנה" בירושלים שהדרך הטובה ביותר לעצור את בריחת היהודים הוא להביא לבריחת הערבים. לפיכך בסוף דצמבר 1947 – תחילת ינואר 1948 ה"הגנה" בירושלים החלה בפעולות שמטרתן פינוי השכונות הפלסטיניות במערב העיר מתושביהם. השיטות היו איומים טלפוניים על ראשי השכונות והכפרים, הפצת כרוזים, פשיטות צבאיות, פיצוץ בתים וזריעת בהלה בקרב האוכלוסיה האזרחית. הפעולות הללו הצליחו, והתקפות ציוניות על רומימה וליפתא הביאו לעזיבת תושביהם בתחילת ינואר 1948. יציאת תושבי רומימה אורגנה על ידי ה"הגנה". מתיישבים יהודים נכנסו לדירות שפונו על ידי הערבים ורוממה הפכה לשכונה יהודית.[8] תושבי ליפתא החלו לעזוב את הכפר מיד לאחר הפיגוע של הלח"י ב-28 בדצמבר, ובתחילת ינואר 1948 הכפר היה נטוש כמעט לחלוטין מאזרחים, ונותרו בו רק כוחות ערביים חמושים. תושבי ליפתא עברו לאיזור רמאללה, אולם כעבור שבועיים ימים חזרו אל הכפר חלק מהם, או רובם, בהוראת הועד הערבי העליון. כעבור שבוע ביקר במקום עבד אל-קאדר אל-חוסייני והורה לגברים להישאר ולנשים, זקנים וילדים לעזוב. בעקבות זאת נשים וילדים נצפו עוזבים את הכפר. ב-29 בינואר פשטו אנשי לח"י על הכפר ופוצצו בו 3 בתים. בתחילת פברואר תושבי ליפתא, כולם או רובם, היו שוב פליטים ברמאללה.[9]

בשיח' באדר, התושבים ששבו אל הכפר לאחר שעזבו אותו במהלך דצמבר 1947, נאלצו לעזוב סופית באמצע ינואר לאחר שתי התקפות של ה"הגנה" ב-11 וב-13 בינואר אשר במהלכן פוצצו בתים ונאמר לתושבים כי עליהם לעזוב.[10] פשיטה על ח’לת א-טרחה בוצעה בליל 22-23 בינואר, במהלכה נזרקו רימונים ונורו יריות לעבר הבתים. בעקבות התקפת הטרור הזאת נטשו תושבי השכונה וגם תושבי שנלר ברחו.[11]

ב-20 בינואר דיווח מפקד ה"הגנה" בירושלים ליו"ר הסוכנות דוד בן גוריון על השינויים הדמוגרפיים שחלו בעיר. לדבריו "סילוק רוממה הערבית" הקל את המצב, והערבים פינו גם את שיח' באדר, כרם א-סילה וחלק גדול מליפתא. בן גוריון סיכם את התרשמותו ב-7 בפברואר: "מבואך לירושלים, דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג' ומאה שערים – אין זרים. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בימי הרומאים – לא היתה יהודית כמו שהיא עכשיו. בהרבה שכונות ערביות במערב -  אין רואים אף ערבי אחד. איני מניח שזה ישתנה".[12]

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

במהלך פברואר-מרץ 1948 יושבו בכפר פליטים יהודים משכונת ימין משה שעל קו התפר, ולאחר מכן, במהלך מאי-יוני יושבו בכפר, באופן זמני, פליטי מושב עטרות, שנכבש בידי הלגיון הערבי.[13] מדינת ישראל שהחזירה לכפר את שמו התנכ"י "מי נפתוח", נכשלה אח"כ בנסיון ליישב אותו ביהודים תימנים. בתי הכפר נותרו נטושים, ועם הזמן פלשו אליהם חסרי דיור, שפונו או התפנו לאחר מכן. 

כשני-שלישים מאדמות הכפר נכללו בשטחה של מדינת ישראל אחרי 1948 (היתר נותרו בתחומי הגדה המערבית). אדמות אלה שימשו להתרחבותה של ירושלים העברית, ועליהם נבנו השכונות רוממה עילית, קרית בעלז, קרית צאנז, סנהדריה המורחבת ואיזור התעשיה בהר חוצבים.

אדמות הכפר שנותרו בשטח הגדה המערבית נכבשו בידי ישראל ב-1967. על האדמות האלה הוקמו ההתנחלויות רמות אשכול, גבעת המבתר, ורמות אלון.[14]

מקורות מסויימים מציינים גם את גבעת שאול, הגבעה הצרפתית, האוניברסיטה העברית וב"ח הדסה בהר הצופים, כמקומות שהוקמו על אדמות הכפר. על פי מפת הכפרים משנת 1946 שטחים אלה היו שייכים לעיר ירושלים, אך יתכן שמבחינה הסטורית הם היו שייכים לליפתא.

 

מה נשאר מהכפר

למרות שהכפר מסומן במפות הישראליות הרשמיות כ"מי נפתוח" הוא עדיין נקרא "ליפתא" בפי תושבי ירושלים היהודים. באמצע שנות השמונים הוכרז המקום כשמורת טבע. עשרות מבתי הכפר קיימים היום, אם כי הם נטושים וחרבים למחצה. באותו מצב נמצא גם המסגד. המעיין והבריכה עדיין קיימים ומושכים אליהם מטיילים ואברכים שבאים לטבול במימיו. בית הקברות נטוש ומכוסה עשבים שוטים. מסביב לכפר נראות טראסות חקלאיות. בחלק העליון של הכפר כמה בתים מאוכלסים בידי משפחות יהודיות. תכנית חדשה מאיימת לבנות במקום שכונה יהודית ולהרוס חלק מן הכפר.

 

תמונות

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם. מפת גבולות כפרים (1946).

2. אל-ח'אלידי, שם. בן אריה וברטל, עמ' 138-139. כהן אמנון, עמ' 37.

3. כהן הלל, עמ' 66, 125, 263.

4. גלבר, עמ' 135.

5. מוריס (1991), עמ' 76. ראה לוי, עמ' 432: "חיסול סייר האויב שעקב אחרי שיירותינו".

6. לוי, עמ' 433. מילשטיין, עמ' 168. מוריס (1991), עמ' 76.

7. לוי, עמ' 337. מילשטיין, עמ' 46. אל-ח'אלידי, שם.

8. קריסטל, שם. גולן, עמ' 13-14.

9. מוריס (2004), עמ' 120. גלבר, עמ' 142.

10. מוריס (1991), עמ' 77. גלבר, עמ' 142. אל-ח'אלידי, שם.

11. לוי, עמ' 437. גולן, עמ' 14.

12. מוריס (1991), עמ' 78-79. אל-ח'אלידי, שם.

13. מוריס (2004), עמ' 392.

14. מפת גבולות כפרים (1946). והשוואה עם מפות עכשויות.

 

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Lifta", pp. 300-303.

 

Krystall, Nathan. “The De-Arabization of West Jerusalem 1947-50”, Journal of Palestine Studies (27), Winter 1998.

 

Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949, Revisited , Cambridge, 2004.

 

בן אריה יהושע וישראל ברטל (עורכים), ההסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 8, "שלהי התקופה העות'מאנית (1799-1917)" (כתר, 1998).

גולן ארנון, "שינוי המפה הישובית באיזורים שניטשו על ידי האוכלוסיה הערבית, כתוצאה ממלחמת העצמאות, בשטח בו קמה מדינת ישראל (1950-1948)", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1993.

גלבר יואב, קוממיות ונכבה (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004).

כהן אמנון (עורך), ההסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7, "שלטון הממלוכים והעות'מאנים" (כתר, 1998).

כהן הלל , צבא הצללים (עברית, 2004).

לוי יצחק, תשעה קבין, (משרד הבטחון, 1986).

"ליפתא", אנציקלופדיה מפה, www.mapa.co.il.

מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).

מילשטיין אורי, תולדות מלחמת העצמאות, (זמורה ביתן, 1989), כרך ב'.

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר.