אֻּם אַ-זִּינַאת Umm az-Zinat أمّ الزينات
נ"צ : 1563.2281
גובה מעל פני הים: 325
מ'
נפה (1945) : חיפה
מחוז (1945) : חיפה
שם המקום כיום: (אין)
ישובים סמוכים כיום: אליקים
שטח כולל (1945): 22,156
דונם
בעלות על הקרקע (1945): ערבית – 18,684 דונם
יהודית
– 51 דונם
ממשלתית
– 3,421 דונם
הרכב אתני/דתי: ערבים
- מוסלמים 99%, נוצרים 1%
מס' תושבים (1922): אין
נתונים
" (1931): 1,029
"
(1945): 1,470
"
(1948): 1,590
תאריך נפילה: 15.5.1948
מגיני הישוב: אין
נתונים
יחידה כובשת: גדוד
14 (חט' גולני)
תאריך נטישה/גירוש: מ-22.4.1948
עד 15.5.1948
סיבת נטישה: ב,ג
הוקמו לפני 1948: (אין)
הוקמו
אחרי 1948: אליקים
על
חורבות הישוב: (אין)
הכפר
אום א-זינאת שכן על ראש גבעה במורדות הדרומיים של הכרמל, כ-20 ק"מ מדרום
לחיפה. כביש ואדי מילח עבר כק"מ אחד מדרום לו. כביש משני חיבר את הכפר עם
הכפרים שעל הכרמל, דאלית אל-כרמל ועספיא. פירוש שמו של הכפר: "אם
הקישוטים". אדמות הכפר, שכללו 22,156 דונם, גבלו באדמות הכפרים דאלית אל-כרמל
בצפון, המושבה הציונית יוקנעם במזרח, א-ריחאניה בדרום-מזרח, דאלית א-רוחא בדרום,
ואיג'זים במערב. כמעט כל התושבים היו מוסלמים, ומיעוט קטן של נוצרים. בכפר היה בית
ספר יסודי שנבנה בשנת 1888. התושבים התפרנסו בעיקר מחקלאות, וגידלו דגנים, ירקות
ועצי פרי. 1,834 דונם היו נטועים עצי זית. הכפר היה יצרן גדול של שמן זית והיו בו
ארבעה בתי-בד.[1]
ראשיתו
של הכפר באמצע התקופה העת'מאנית (המאות ה-17 וה-18). בתחילה היתה אוכלוסיתו
דרוזית, אך הדרוזים נטשו אותו בסוף המאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19, ומתיישבים
מוסלמים, כנראה מאיזור אום אל-פחם, באו תחתיהם.[2] בסוף המאה ה-19 בתי הכפר היו
בנויים מאבן, וגרו בו, על פי ההערכה, 350 תושבים. הם עיבדו שטח של 25 פדאנים
(פדאן= 100-250 דונם). תחת המנדט הבריטי היתה אום א-זינאת כפר פלסטיני גדול בנפת
חיפה. במפקד של שנת 1931 נפקדו בו 1,029 תושבים ו-209 בתים. בשנת 1945 נאמד מספר
התושבים בכ-1,470 נפש.[3]
אום א-זינאת נכללה בשטח המדינה היהודית על פי תכנית
החלוקה משנת 1947. העיתון "פלסטין" דיווח שיחידה ציונית בת 10 איש,
שאנשיה לבשו מדים של הצבא הבריטי, תקפה את הכפר בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר 1948,
אך נהדפה. לא דווח על אבידות בנפש.[4]
בעקבות
נפילת חיפה (22 באפריל) דווח על בריחת תושבים מאום א-זינאת, כמו מכפרים נוספים
באיזור.[5] בתחילת מאי דווח כי הכפר פונה מנשים וילדים. כ-400 גברים נשארו. הכפר
נכבש ב-15 במאי על ידי גדוד 14 של חטיבת גולני. בשעת הכיבוש שהו בו המוכתאר יוסוף
אל-עיסא, כתריסר גברים, וכן נשים וילדים מעטים. אלה גורשו בידי החיילים.[6] בישיבה
של מפ"ם ב-26 במאי טען אחד המשתתפים, אליעזר באואר, כי תושבי אום א-זינאת
גורשו אפילו ש"לא נורתה אף ירייה" מהכפר.[7]
ב-8
באוגוסט 1948 הציונים פעלו נגד ערבים שנמצאו בכפר ובסביבתו. כוח של חטיבת גולני
פשט על האיזור עם הוראות להרוג גברים ולגרש נשים. החיילים רדפו אחרי קבוצת ערבים
שנעו לכיוון דאלית א-רוחא, ירו והרגו אחד מהם. אחר כך החיילים גילו בואדי סמוך
קבוצה של ערבים. אחד מהם נרצח. השאר כנראה גורשו.[8]
בשנת
1949 הקימה מדינת ישראל את מושב העובדים "אליקים" על אדמות הכפר, כ-2
ק"מ מדרום לחורבותיו.
הכפר
עצמו נהרס עד היסוד, נותר רק שריד מבית הספר וכן בית הקברות. המקום נמצא בתוך יער
של הקרן הקיימת. חלק מפליטי הכפר הם תושבי מדינת ישראל ומתגוררים באום אל-פחם
ובחיפה.
* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.
** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני
1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.
1. אל-ח'אלידי, שם.
2. גרוסמן, עמ' 165.
3. אל-ח'אלידי, שם.
4. אל-ח'אלידי, שם.
5. א"צ, 88/2506/1949 , עמ'
115-117.
6. מוריס, לידתה
(2004), עמ' 175, 244.
7. מוריס, לידתה
(1991), עמ' 442.
8. מוריס, לידתה
(2004), עמ' 244, 444.
Al-Khalidi, Walid (ed.), All that
remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948
, (Washington DC: 1992),"Umm al-Zinat", pp.199-200.
Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited
, Cambridge, 2004.
ארכיון
צה"ל, תיק 88/2506/1949.
גרוסמן
דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).
מוריס
בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991).
מפות
בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.
מפות
המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.
מפת
גבולות כפרים (1946).
סיור באתר.