גַ'רִישַה Jarisha جريشة

 (בשפה המדוברת : גְ'רִישֶה)

 

 

נתונים כלליים

 

נ"צ :                              1320.1660

גובה מעל פני הים:             5 מ'

נפה (1945) :                   יפו

מחוז (1945) :                  לוד

שם המקום כיום:               שבע טחנות

ישובים סמוכים כיום:           רמת גן, תל אביב

הצג את מפת האיזור

 

שטח*

שטח כולל (1945):             555 דונם

בעלות על הקרקע (1945):   ערבית – 397 דונם

                                    יהודית – 93 דונם

                                    ממשלתית – 65 דונם

 
אוכלוסיה**

הרכב אתני/דתי:                ערבים מוסלמים

מס' תושבים (1922):          אין נתונים

       "       (1931):           183

       "       (1945):           190

       "       (1948):           190

 

כיבוש וגירוש

תאריך נפילה:                   אין נתונים

מגיני הישוב:                     אין נתונים

יחידה כובשת:                   אין נתונים

תאריך נטישה/גירוש:          פברואר 1948

סיבת נטישה:                    ב/ל

 

ישובים יהודיים על אדמות הישוב

הוקמו לפני 1948:              (אין)      

הוקמו אחרי 1948:             חלק משכונת ותיקים ברמת גן

על חורבות הישוב:             (אין)

 

 

תיאור כללי

הכפר ג'רישה שכן בגדה הדרומית של נחל אל-עוג'א (הירקון), כק"מ אחד מצפון לרמת גן, והיה הכפר העתיק ביותר בכל האיזור. שטחו של הכפר היה 555 דונם, וגבל באדמות הכפרים א-שיח' מוניס בצפון, ג'מאסין אל-ע'רבי במערב ורמת גן בדרום ובמזרח. התושבים היו שכירים בישובי הסביבה אבל עסקו גם בחקלאות. שמו של הכפר מרמז על טחנות הקמח שהיו בו. הטחנות הוקמו כנראה בתקופה הצלבנית (יש אומרים שבתקופה הרומית), ופעלו עד שנת 1936. המכלול של הטחנות כלל שלושה מבנים, צפוני, מערבי ודרומי, שבכל אחד מהם פעלו כמה זוגות ריחיים. המבנה המערבי היה הגדול ביותר ופעלו בו שבע זוגות ריחיים (ומכאן שם האתר כיום). במבנים הצפוני והדרומי פעלו שני זוגות ריחיים בכל אחד (ובסך הכל פעלו במקום 11 זוגות ריחיים). לשם הפעלת הטחנות נבנה סכר באפיק הנחל שהגביה את מימיו, ויצר מעין בריכת איגום. מן הבריכה זרמו המים דרך מנהרות והפעילו בדרכם את גלגלי הטחנות. מכלול הטחנות בג'רישה היה האחרון מבין חמש טחנות שפעלו לאורך נחל אל-עוג'א לפני 1948 (הטחנה הראשונה היתה "טחונת אל-פוקא" בכפר אל-מיר, אחריה טחנות אבו רבאח ופרוחיה שמצפון לפתח תקוה, ואחריה טחנת אל-הדר שבאיזור קניון איילון ברמת גן). מעבר להיותו של הכפר מרכז חשוב של טחינת קמח, שימש הכפר בתקופת המנדט, על גניו ובתי הקפה שלו, מקום בילוי לתושבי יפו. צמוד למבנה הטחנה המערבי היתה רחבה מרוצפת ובית קפה שפעל במקום עד 1948. לידו היה מזח סירות. שיט בנחל ועצירה בבתי הקפה שלאורכו היה אז בילוי נפוץ.[1]

 

ההסטוריה של הכפר

ג'רישה היה כאמור הכפר העתיק ביותר בכל האיזור. בשנת 1596 הוא השתייך לנפת בני צעב (מחוז שכם) ומספר תושביו היה 121 נפש. על פי קרן החקר הבריטית (P.E.F) התגוררו בכפר 171 תושבים בין השנים 1870-1877. בתיו היו בנויים לבני חימר. בתים נוספים נבנו מאוחר יותר מבטון ואבן. השלטונות התורכיים החכירו את הטחנות לכל המרבה במחיר. בתקופת המנדט רכש יהודי תל אביבי את הטחנות, אך באותו זמן כבר דחקו הטחנות המודרניות, שהיו מופעלות במנועים חדישים, את הטחנות המסורתיות. השימוש בטחנות של ג'רישה הלך והתמעט עד שפסק לחלוטין ב-1936. בשנת 1931 נפקדו בכפר 183 תושבים, שהתגוררו ב-43 בתים. בשנת 1945 מנה הכפר כ-190 נפש.[2]

 

1948 - נפילת הכפר

על פי תכנית החלוקה מ-1947 הכפר נכלל בתחומי המדינה היהודית. כמעט ולא נמצא מידע על קורות כפר זה ב-1948. ככל הנראה תושביו היו אריסים על אדמות שבבעלות עשירי שיח' מוניס. על פי מסמך של ה"הגנה" נפגש אבראהים אבו כחיל, מנכבדי שיח' מוניס, עם קצין "הגנה" ב-9 בפברואר, והוסכם על דעת השניים שתושבי ג'רישה יתפנו מכפרם, תוך מתן היתר לכמה דייגים להמשיך לדוג בירקון.[3] אין מידע על מועד נטישת הכפר (בני מוריס כלל אינו מזכיר את הכפר בספרו) אך כנראה שזה קרה בפברואר 1948, סמוך או מעט אחרי הפגישה הנ"ל. לא ברור מה היה העניין של אבו כחיל בהסכם זה. לא ברור אם הוא דיבר בשם תושבי ג'רישה או בשם בעלי האדמות.

 

ישובים יהודיים על אדמות הכפר

חלק משיכון ותיקים ברמת גן הוקם על אדמות הכפר.

 

מה נשאר מהכפר

שרידי הכפר הם חלק מפארק הירקון. האתר, שנקרא "שבע טחנות", עבר לאחרונה שיפוץ, הותקנו בו שלטי הסברה ומעקות בטיחות. באתר נראים שרידי טחנות הקמח, כלומר המנהרות ופתחי היציאה של המים. מבני הטחנות עצמם אינם קיימים, ואין כל זכר לבתי הכפר. סכר על הירקון (המשמש כמעין גשר להולכי רגל) מטה את המים לעבר בריכת האיגום המקורית. לפני השיפוץ שנעשה במקום, זרמו כל המים דרך המנהרות המקוריות של הטחנה. כיום, חלק מן המים גולש הישר מן הבריכה חזרה אל הנחל בצורת מפלים.

מדרום לכפר נמצא "תל ג'רישה", אתר של ישוב קדום מן התקופה הכנענית. על פי סברה מוטעית חנה שם נפוליאון בשנת 1799 ועל כן נקרא המקום גם "תל נפוליאון".

 

 

תמונות

 

 

הערות

* הנתונים נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם.

** הנתונים המתייחסים לשנים 1931, 1945 נלקחו מתוך אל-ח'אלידי, שם. נתוני 1948 חושבו על פי הגידול הטבעי שהיה בין השנים 1931-1945.

 

1. אל-ח'אלידי, שם. מפת גבולות כפרים (1946). "שבע טחנות", כל מקום ואתר, עמ' 301. מידע מתוך השילוט במקום.

2. אל-ח'אלידי, שם. גרוסמן, עמ' 150. יהב, עמ' 111-112.

3. א"צ 85/321/1948 עמ' 228.

 

מקורות

 

Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"Jarisha", pp. 246-247.

 

ארכיון צה"ל, תיק 85/321/1948.

גרוסמן דוד, הכפר הערבי ובנותיו, (יד יצחק בן צבי, 1994).

יהב דן, יפו, כלת הים – מעיר ראשה לשכונת עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי (תמוז, 2004).

כל מקום ואתר, (משרד הבטחון, 1995), הערכים "שבע טחנות", עמ' 301, "תל גריסה (תל ג'רישה)", עמ' 319.

מפות בריטיות (1942) קנ"מ 1:100,000, הדפסה מחודשת 1959.

מפות המרכז למיפוי ישראל, קנ"מ 1:50,000.

מפת גבולות כפרים (1946).

סיור באתר, מידע מתוך השילוט במקום.